נוכח השינויים בפסיקת בתי המשפט לאחר חקיקתו של תיקון מספר 8 לחוק טיפול בחולי נפש, ולאור השינוי שחוללו ההלכות בעניין וחנון ובעניין אשקר, נדרש בית המשפט העליון, לאחרונה, לדון גם בגדריה של הסמכות לכפות טיפול על מי שזוכה מחמת אי שפיות הדעת. בעניין זה הגישה הסניגוריה הציבורית בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 966/17 ניהאד סלאמה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 25.12.2017 ; ייצוג על ידי עוה"ד דורית נחמני-אלבק וגיא עין צבי)) אשר התמקדה בשאלת פרשנותו של הביטוי "עדיין חולה", הקבוע - בסעיף 15 (ב) לחוק טיפול בחולי נפש. בהתאם לעמדתה של הסניגוריה הציבורית כפי שהובאה בבקשת רשות הערעור, נאשם המצוי בהפוגה ממחלתו אינו עונה להגדרה "עדיין חולה" ועל כן בית המשפט אינו חייב להשית עליו צו לטיפול כפוי. בית המשפט העליון העניק לסניגוריה רשות לערער על ההחלטה, על מנת ללבן את הסוגיה הפרשנית עקרונית כשהובאה בפניו ודן בערעור. על אף שהערעור נדחה לגופו של עניין, בית המשפט העליון אימץ עקרונות חשובים העולים מעמדתה של הסניגוריה הציבורית, על בסיסם קבע את מסגרת הסמכות להשית טיפול כפוי על חולה ובעזרתם יצק תוכן לביטוי "עדיין חולה" הקבוע בסעיף. כך, בית המשפט הבהיר כי עמדת המדינה לפיה די בכך שנאשם מוגדר כחולה נפש כדי שניתן יהיה להטיל עליו טיפול כפוי אינה ראויה והיא מרחיבה מידי. בדרך של פרשנות תכליתית, איזן בית המשפט בין עמדת המדינה לעמדת הסניגוריה והגדיר מכלול של נתונים אותם יש לבחון (וביניהם טיב המחלה, עצמת הסימפטומים, התנודתיות שלהם בעבר, טיפולים כפויים קודמים, נטייה להפסיק טיפול בעבר, סביבה משפחתית מפקחת, חומרת העבירה ונסיבותיה, התקופה שחלפה ממועד ביצוע העבירה ותקופת הרמיסיה), כדי להכריע האם הנאשם "עדיין חולה", לצורך השתת צו לטיפול כפוי. חשיבותה של ההחלטה גלומה בקביעה לפיה זיכוי מחמת אי שפיות הדעת לפני סעיף 15 (ב) לחוק טיפול בחולי נפש, על אף נוסחו, אינו מחייב בכל מקרה הוצאת צו כפוי וניתן, במקרים מתאימים, לסיים את ההליך ללא צו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה