את העילות למינוי סניגור ציבורי מקובל לסווג לשלוש קבוצות:
הראשונה עילות היוצרות חובת מינוי. במקרים אלה בית המשפט אינו רשאי כלל לקיים את המשפט – כשהנאשם לא מיוצג, ואפילו הנאשם אינו חופשי לוותר על הייצוג.
השנייה עילות היוצרות זכאות לייצוג, לפי קריטריונים הנקובים בחוק. לצורך מתן הייצוג לא נדרשת – החלטה שיפוטית ודי בפנייה לסניגוריה הציבורית. בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם כשהנאשם אינו מיוצג.
השלישית עילות היוצרות זכאות לייצוג בתנאי שבית המשפט הורה על מינוי סניגור, על פי שיקול דעתו.
במקרים בהם בית המשפט לא הורה על מינוי סניגור, הוא רשאי לקיים את המשפט גם כשהנאשם אינו מיוצג.
מן הנתונים המוצגים בתרשים זה עולה כי הרוב המכריע של המינויים נעשה מכוח כללים הקבועים בחוק. רק כחמישית מכלל המינויים נעשים על סמך עילות המצריכות, לצד קריטריונים הנקובים בחוק, גם החלטה שיפוטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה