לאחרונה, ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון בבש"פ 90/18 מדינת ישראל נגד ראובן דלגדו (ניתן ביום 13.02.2018 ; ייצוג על עוה"ד פאולה ברוש, נתנאל לגמי ותמוז אבואלהיג'א) אשר עסקה בסוגיית משקלה של חוות דעת פסיכיאטרית, במכלול שיקולי המעצר עד תום ההליכים. עד להחלטה זו התייחס לסוגיה זו בית המשפט העליון בהחלטות שניתנו בדן יחיד )בש"פ 4706/12 פלוני נגד מדינת ישראל (מיום 19.6.2012) ובש"פ 6002/14 פלונית נגד מדינת ישראל (מיום 10.9.2014).
פסק הדין בעניין דלגדו ניתן מפי הרכב של שלושה שופטים. בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, במקרים בהן ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם היה חולה נפש בעת ביצוע המעשים, ככלל אין לעצרו במעצר "רגיל", אף אם קיימת עילת מעצר בעניינו. במקרים אלו, הפתרון הראוי הוא מעצר בתנאי אשפוז, ככל שנדרש אשפוז; או חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות, אם אין צורך באשפוז. בית המשפט הדגיש כי אמנם אין לשלול את האפשרות לעצור נאשם מסוכן, שייתכן שעומד לו סייג אי שפיות הדעת ושאינו זקוק לאשפוז, במקרים בהם לא נמצאה כל חלופה המסוגלת לתת תרופה למסוכנות הנשקפת ממנו אך בנסיבות כאלו יש - לבצע מאמץ מקסימאלי לאיתור חלופה הולמת. עוד הבהיר בית המשפט העליון כי השאלה האם לנאשם עומד סייג אי שפיות הדעת צריכה להיבחן בעת בחינת הראיות לכאורה בהליך המעצר, ובהקשר זה יש לשקול גם את הראיות הצופות זיכוי מחמת אי שפיות הדעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה