כבכל שנה, גם בשנת 2017 הוסמכו נציגי הסניגוריה הציבורית מכל המחוזות על ידי השר לביטחון פנים כמבקרים רשמיים במתקני הכליאה בישראל. מכוח הסמכה זו ערכו נציגי הסניגוריה הציבורית ביקורים במגוון רחב של מתקני כליאה לצורך בדיקת תנאי החזקתם של עצורים ואסירים.
דוחות מפורטים אודות הביקורים הרשמיים שנערכו נשלחים לדרגים הבכירים ביותר האחראים לנושא, ביניהם השר לביטחון פנים, היועץ המשפטי לממשלה ונציבת בתי הסוהר. דוחות ביקורים רשמיים שנערכו במתקני מעצר בבתי המשפט נשלחים בנוסף גם לשרת המשפטים, למנהל בתי המשפט ולנשיאי בתי המשפט הרלוונטיים.
בשנת 2017 ביקרו נציגי הסניגוריה הציבורית ב- 24 מתקני כליאה שבאחריות שירות בתי הסוהר וב- 7 מתקני מעצר בבתי המשפט.
במהלך הביקורים הרשמיים שנערכו בשנת 2017 עלו ממצאים המצביעים על שורה של ליקויים קשים, ובראשם תנאי המגורים הקשים וצפיפות חמורה בחלק ניכר ממתקני הכליאה. בהקשר זה יצוין, כי הצפיפות הבלתי נסבלת במתקני הכליאה שבה ועלתה כממצא בדוחות הסניגוריה מהשנים האחרונות, ובפרט בדוח מיוחד בנושא הצפיפות במתקני הכליאה שפרסמה הסניגוריה בשנת 2013 .
ממצאים אלו הוכרו בפסק דין תקדימי שניתן בבית המשפט העליון ביום 13.6.2017 , בבג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים ואח', שעניינו הצפיפות במתקני הכליאה ומרחב המחייה הנתון לאסירים ולעצורים בישראל. בפסק דינו התקדימי, הורה בג"ץ על הוצאת צו מוחלט המחייב את המדינה להביא לכך שבתוך 18 חודשים שטח המחייה המזערי לכל אסיר ועצור יועמד על 4 מ"ר ללא שטח השירותים והמקלחת, או 4.5 מ"ר כולל שטח השירותים והמקלחת (להלן: "הפעימה השנייה").
עוד נקבע, כסעד ביניים (להלן: "הפעימה הראשונה"), כי בתוך 9 חודשים מיום מתן פסק הדין, יועמד שטח מחייתו של כל אסיר ועצור על 3 מ"ר לפחות, לא כולל שטח השירותים והמקלחת. התמונה המצטיירת בחלק לא מבוטל מבתי הסוהר שבאחריות שב"ס היא של תנאי מגורים קשים וצפיפות המגיעה לכדי 2 עד 3 מ"ר לאסיר בלבד, ולעיתים אף פחות מכך. על פי הנתונים העדכניים שהוצגו בפסק הדין, שטח המחייה הממוצע לאסיר בישראל עומד על כ- 3.1 מ"ר בלבד, כולל שטח השירותים והמקלחת, הרחק מן הסטנדרט המקובל במדינות המערב אשר נע בין 6 ל- 12 מ"ר לאסיר. כ- 60% מהאסירים בישראל מוחזקים בתאים שבהם שטח התא הממוצע לאסיר קטן מ- 4 מ"ר, ושני שליש מאלה כ – 40% מכלל האסירים מוחזקים בתאים שבהם שטח התא הממוצע לאסיר קטן מ- 3 מ"ר.
הכרעתו של בג"ץ נשענה במידה רבה על הקביעה כי תנאי המחייה הנוכחיים במתקני הכליאה מהווים פגיעה בליבתה ובגרעינה של הזכות לכבוד. כך למשל הדגיש כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, כי "לא נפריז אם נאמר, כי שטח מחיה פיסי של אסיר מהוה אחד מצרכיו הבסיסיים ביותר, הקיומיים. חיוני מכל בחינה כי יתקיים שטח שבו יוכל האסיר לחיות את חייו במגבלות הנובעות ממאסרו. ענייננו בליבת כבוד האדם, בגרעין הזכות". עוד צוין כי הפגיעה המתמשכת בזכויות האסירים והעצורים עוסקת ב"בליבת כבוד האדם ובהגשמתה של הזכות לקיום מינימלי בכבוד במובנה הבסיסי ביותר". כב' השופט )כתוארו אז( ח' מלצר הוסיף כי "במסגרת הזכויות המובטחות והמוגנות הנ"ל נכללת גם זכותו של האסיר והעצור ל"מרחב – מחיה" משלו בתוך תא המאסר, או המעצר (בהתאמה)".
בעקבות פסק הדין שניתן בבג"צ, החלה עבודת מטה בקרב הגורמים הרלוונטיים לקראת גיבושה של תוכנית ליישום פסק הדין, אשר מחייב ריווח של כ- 6,000 מקומות כליאה ביחס למצב הקיים כיום. הסניגוריה הציבורית משתתפת באופן פעיל בדיונים המתקיימים לגבי חלק מהאפשרויות הנבחנות כיום, ותרומתה לדיונים אלו באה לידי ביטוי בעיקר בהסדרי החקיקה המתגבשים לשיפור מערך השחרור המוקדם של אסירים; הרחבת סמכות השחרור המוקדם הנתונה לנציבת בתי הסוהר; והרחבת הסדר השחרור המנהלי.
המדינה אמנם גיבשה תוכנית ליישום פסק הדין, שאף אושרה על ידי הממשלה, אולם גם על פי תוכנית זו מרחב המחייה לאסיר ולעצור יעמוד על 4.5 מ"ר רק בעוד תשע (!) שנים, וגם זאת בכפוף לשורה של הסתייגויות ותנאים נוספים להתממשות היעד, הכרוכים בקצב ההתקדמות של הליכי חקיקה מורכבים ובתלות בפתרונן של סוגיות תקציביות שונות. ביום 4.3.2018 , מספר ימים בלבד לפני מועד ביצוע "הפעימה הראשונה", הגישה המדינה בקשה לשינוי מועד ביצוע פסק הדין, ובמסגרתה התבקש בג"ץ לשנות את מועד קיום פסק הדין במלואו ולהעמידו על שנת 2027 , תוך הפניה לתוכנית היישום האמורה לעיל.
נכון למועד הכנתו של דוח זה טרם ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון בבקשה לדחות את ביצוע פסק הדין. הסניגוריה הציבורית סבורה שיש לעשות כל מאמץ לקיים את פסק הדין בהקדם. דרך אחת לעשות כן היא לשפץ ולהרחיב את מתקני הכליאה, דבר מתבקש לאור מצבם העגום של כמה מהמתקנים אשר מקצתם נבנו עוד טרם הקמת המדינה. דרך נוספת וריאלית ליישום פסק הדין היא צמצום מספר הכלואים. ישראל משתמשת בעונש המאסר בצורה נרחבת בהרבה מדמוקרטיות מערביות אחרות, מלבד ארצות הברית. אחד הפתרונות האפשריים לצורך כך הוא שחרור מבוקר של אסירים, באמצעות מנגנון השחרור המנהלי, תוך שינוי תקופות השחרור הקבועות כיום בחוק, ובאמצעות שינוי המצב בו מרבית האסירים השפוטים לעונשי מאסר קצרים (עד חצי שנה) אינם משוחררים לאחר ריצוי שני שליש מעונשם, בשל אי הפעלה מספקת של מנגנון השחרור המוקדם, המצוי בסמכות נציבת בתי הסוהר. ואולם, שחרור אסירים הוא פתרון קצר טווח וחלקי.
פסק הדין החשוב של בית המשפט העליון הוא הזדמנות לשקול מחדש גם את מדיניות המעצרים (ראו הרחבה בפרק 1.2.2), את השימוש ההולך וגובר בעונש המאסר ואת השימוש ההולך ופוחת בכלי של שחרור מוקדם שמאפשר שיקום ושילוב הדרגתי בחברה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה