השימוש בכלי המעצר פוגע בצורה אנושה לא רק בזכויותיהם של העצורים לחירות ולכבוד, אלא גם בהגינות ההליך המשפטי ובסיכוי להביא לתוצאה צודקת.
תנאי המעצר הקשים פוגעים בזכותו היסודית של העצור להליך הוגן, שכן העייפות הפיזית והנפשית אותה חווה העצור כתוצאה מתנאים אלה עלולה לפגוע באופן ישיר ביכולתו לעמוד בתנאי החקירה המשטרתית הלוחצת, כמו גם להתגונן בפני החשדות והאישומים המועלים נגדו בבית המשפט.
זאת ועוד, הסיכוי לשבור את רוחו של חשוד באמצעות המעצר לצרכי חקירה ולגרום לו להודות בדברים שלא עשה גדול יותר כאשר מדובר במי שחירותו נשללה, וזאת בשל הלחץ הנפשי הנלווה לשלילת החירות כשלעצמה גם ללא תלות בתנאי מעצר כאלה או אחרים. קיים גם חשש כי האפשרות של המשטרה להתמקד בגביית גרסאות מהחשוד העצור מייצרת תמריץ שלילי לביצוע פעולות חקירה נוספות מחוץ לחדרי החקירה שיכולות להביא לתוצאה מדויקת יותר.
באשר למעצר עד תום ההליכים, ממדגם סטטיסטי שנערך מטעם מחלקת המחקר של הרשות השופטת, עולה כי התביעה עתרה למעצר עד תום ההליכים לגבי כ- 88% מהנאשמים בהליכים בבתי המשפט המחוזיים ולגבי כ- 27% מהנאשמים בהליכים בבתי משפט השלום. בית המשפט קיבל כ- 60% מבקשות התביעה למעצר עד תום ההליכים בבתי המשפט המחוזיים וכ- 50% מבקשות התביעה למעצר עד תום ההליכים בבתי משפט השלום. חשוב לציין כי גם במקרים בהם הבקשות למעצר עד תום ההליכים נדחות לבסוף על ידי בתי המשפט, עצם הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים מביאה לשלילת חירות מיותרת. לעיתים חולפים שבועות ואף חודשים ארוכים עד להחלטת השחרור בשל דחיות הדיונים בשל הצורך בהעברתו של חומר החקירה ולימודו ובשל המתנה לתסקיר מעצר שאמור להתקבל משירות המבחן, הכורע תחת הנטל ההולך וגובר.
מעצרים עד תום ההליכים, שלעיתים מתמשכים חודשים ארוכים (ואף מעבר לכך), מקשים על הנאשם לנהל את הגנתו כראוי ולעיתים מהווים לחץ חזק לוויתור על טענות הגנה ולעריכת הסדר טיעון שתוצאתו אינה חמורה מן המעצר בו צפוי הנאשם להיות נתון ממילא. למעצר עד תום ההליכים, אף בהיעדר הסדר טיעון, עלול להיות גם אפקט מחמיר מבחינת העונש: בכ- 20% מהתיקים בהם הנאשם היה עצור עד תום ההליכים, תקופת המעצר בה ממילא שהה הנאשם הייתה ארוכה יותר מעונש המאסר (או משני שלישים מתקופת המאסר) שהוטל בסוף ההליך. המשמעות היא שאלמלא המעצר סביר שהעונש היה נמוך יותר.
את המחירים המשפטיים של המעצר יש להבין גם על רקע התופעה של ריבוי המעצרים בישראל (אשר תיסקר בתת פרק 1.2.2). כך, לא ניתן להפריד בין החלטת ממשלה 1840 אשר אימצה את דוח ועדת דורנר והורתה על בחינת חלופות שיקומיות לכליאה עבור עוברי חוק הנשפטים לתקופות מאסר קצרות, לבין סוגיית המעצר. כאמור, במקרים רבים בהם נאשמים שוהים במעצר במשך חודשים, גוזר בית המשפט את דינו של הנאשם לתקופה בה ישב בפועל במעצר או לתקופה קרובה לכך. השימוש הגבוה והחריג בסמכויות המעצר בישראל, יוצר הטיה של מערכת המשפט בארץ לכיוון מאסרים קצרים – מאסרים הנבלעים בתקופות מעצר ארוכות, אשר אינן מאפשרות עבודה טיפולית שיקומית בשירות בתי הסוהר או ברשות לשיקום האסיר, ואשר מחקרי שירות בתי הסוהר מלמדים ששיעורי המועדות בהם הם גבוהים ביחס לכלל האסירים.
בנוסף, הגידול במספר המעצרים מביא לריבוי התדיינויות ולהחרפת העומס, הכבד ממילא, המוטל על מערכת המשפט. במציאות של עומס בלתי נסבל של הליכי מעצר המתנהלים בבתי המשפט, מוקדשות דקות בודדות לדיון מעצר הקובע את גורלו של אדם, ועלולות להתפתח פרקטיקות פסולות אשר שוחקות בצורה משמעותית את זכויות העצורים בהליך המעצר. על פרקטיקות אלה נרחיב בתת פרק 1.2.4 , העוסק בפגמים באופן ניהול הליך המעצר טרם הגשת כתב אישום - בעקבות "פרשת המסרונים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה