במסגרת הייצוג הניתן לאסירים בהליכי השחרור המוקדם, וכן במסגרת הייצוג השוטף לעצורים, לנאשמים ולמערערים, מגישה הסניגוריה הציבורית, במקרים המצדיקים זאת, עתירות אסירים שמטרתן מיצוי זכויות האסיר (או העצור) לצורך קידום ההליך המשפטי העיקרי בו הוא מיוצג. כך למשל, במקרים המצדיקים זאת, מוגשות עתירות אסירים בעניין חופשות ושילוב בטיפול ושיקום לצורך קידום הליך השחרור המוקדם.
לעיתים, הפנייה לייצוג אסיר בעתירה מגיעה ישירות מבית המשפט לאחר שהחליט למנות לאסיר סניגור ציבורי בעתירה שהגיש בעצמו.
יוזכר, כי ביום 8.1.2012 ניתן בבית המשפט העליון בהרכב בראשות הנשיא גרוניס פסק דין שמשמעותו היא שלא רק שיש לבית המשפט סמכות למינוי סניגור ציבורי בעתירת אסיר, אלא שישנן נסיבות שבהתקיימותן חייב השופט למנות סניגור ציבורי לאסיר, ושאי מינוי בהן יביא לביטול ההליך (רע"ב 8702/11 רויטר נ' מדינת ישראל). עוד נזכיר את החלטת בית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים בבאר שבע בעת"א 26349-05-11 בניטה נ' שב"ס ועת"א 14594-04-11 בנשתי נ' שב"ס, שם עמד בית המשפט על סמכותה העצמאית של הסניגוריה הציבורית למנות סניגור בהליך של עתירת אסיר, כאשר הייצוג נעשה במסגרת הגשמת מינוי שניתן לסניגור במסגרת הליך עיקרי אחר, ואשר עתירת האסיר נועדה להגשים את הייצוג ההולם בו )במקרה זה המדובר היה בייצוג בעתירת אסיר כהליך נלווה להליך השחרור המוקדם(. לאחרונה נדונה סוגיה זו גם בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעת"א 15106-01-17 אביטן נ' שב"ס (החלטה מיום 14.2.2017). גם במקרה זה קבע בית המשפט כי הסניגוריה הציבורית, כרשות מנהלית, מוסמכת להחליט על מינוי סניגור מטעמה לייצוגו של אסיר כאשר מדובר בעתירת אסיר אשר מוגשת כהליך נלווה להליך אחר שבו ניתן לסניגוריה הציבורית מינוי על פי החוק.
בשנת 2017 ייצגה הסניגוריה הציבורית ב- 392 עתירות אסירים, לעומת 429 עתירות בשנת 2016 .
נתונים אלה מתייחסים רק לעתירות אסירים לפי סעיף 62 א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב- 1971 , שבהן הגורם העותר הוא האסיר עצמו, והם אינם מתייחסים ל"עתירות הפרדה" שבהן הגורם העותר הוא המדינה (על עבודת הייצוג בהליכי הפרדה, יורחב להלן בפרק 1.4.3). ראוי לציין, כי מדובר בהיקפי ייצוג נמוכים ביותר ביחס למספר הכולל של אלפי עתירות המוגשות מדי שנה.
כמו כן, בשנת 2017 ייצגה הסניגוריה הציבורית ב- 19 בקשות לרשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר או בעתירות הפרדה, בפני בית המשפט העליון. במסגרת בקשות אלה הועלו סוגיות עקרוניות ומהותיות שונות הנוגעות, בין היתר, לטיפול רפואי באסירים, לאופן הטיפול במידע חסוי המוגש אודות אסירים, להליכי טיפול ושיקום הניתנים בבתי הסוהר ועוד.
בחודש מאי 2017 נכנס לתוקפו תיקון חקיקה שנועד לצמצם את כמות העתירות הנדונות בבתי המשפט המחוזיים, בין השאר, באמצעות קביעת עילה המאפשרת לבית המשפט למחוק עתירות אסירים על הסף, וללא דיון. זאת, על רקע טענות לקיומה של מגמת עלייה במספר העתירות ולנפח משמעותי של עתירות שווא שמכביד על המערכת ללא הצדקה. תיקון חקיקה זה התקבל בניגוד לעמדתה של הסניגוריה הציבורית, אשר הצביעה על היעדר נתונים המבססים את הטענות האמורות, וכן הצביעה גם על כשלים ניכרים במנגנוני בירור תלונותיהם של אסירים. אמנם, טרם ניתן לעמוד על השלכותיו של תיקון חקיקה זה, אולם קביעת מנגנון הדחיה על הסף מגביר, לטעמנו, את הצורך בתיקון חקיקה נוסף, שיעגן את אפשרות ההשגה על החלטת בית המשפט בעתירות אסירים כערעור בזכות (בדומה לזכות הערעור הנתונה לעותרים אחרים לבית המשפט לעניינים מנהליים, שאינם אסירים, וכנדרש בסעיף 17 לחוק יסוד השפיטה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה