בשנת 1999 הכיר לראשונה בית המשפט העליון במוסד של "ידיד בית משפט" במשפט הישראלי. במסגרת ההחלטה בבקשה למשפט חוזר בעניינם של אחמד כוזלי ואח' (מ"ח 7929/96 כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529), קיבל הנשיא ברק את בקשת הסניגוריה הציבורית להצטרף להליך ולהגיש את עמדתה כ"ידיד בית משפט", תוך שהוא מפנה לקיומו של מוסד חשוב זה בשיטות משפט שונות ("Amicus Curiae") ומחליט לאמצו באופן עקרוני במשפט הישראלי. עוד החליט הנשיא ברק, לדחות את עמדת המדינה לפיה הסניגוריה הציבורית נעדרת סמכות להופיע בהליך ולהביע במסגרתו עמדות כלליות כאשר אין היא מייצגת בו לקוח ספציפי. הנשיא ברק קבע כי לסניגוריה הציבורית עשויה להיות תרומה חשובה בהצגת עמדתה המוסדית, גם כאשר היא אינה מייצגת את אחד הצדדים להליך, כדי לסייע לבית המשפט בבירור הפרשה העומדת בפניו על השלכותיה ותוצאותיה (בפרשה זו התעוררו סוגיות עקרוניות בעניין טיבו של ייצוג ראוי והשפעתו של ייצוג
לקוי ו"כשל בייצוג" על משפט בערכאה דיונית בכלל, ועל קיומו של "עיוות דין" כעילה למשפט חוזר בפרט).
בית המשפט העליון חזר שוב על עמדתו זו בהרכב מורחב של תשעה שופטים בפרשת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241) וקיבל את בקשת הסניגוריה הציבורית להצטרף להליך כ"ידיד בית משפט" ולהגיש במסגרתו טיעון בכתב מטעמה. השופטת (כתוארה אז) ביניש, אשר כתבה את דעת הרוב בעניין זה (כנגד דעת יחיד של השופט קדמי), דחתה את התנגדות המדינה וקבעה כי בהתחשב במומחיותה ובניסיונה של הסניגוריה הציבורית, צירופה להליך זה עשוי לתרום להעמקת הדיון ולהבהרתו) בפרשה זו התעוררה השאלה על פי אילו אמות מידה תידון בקשה לעכב ביצוע עונש מאסר של אדם שהורשע וערעורו תלוי ועומד). מאז התבסס מעמדה של הסניגוריה הציבורית כגוף מקצועי ובעל מומחיות, שלעמדותיו הכלליות בנוגע למשפט הפלילי יש לתת משקל משמעותי, והסניגוריה הצטרפה כ"ידיד בית משפט" בהליכים נוספים, רובם בבית המשפט העליון (כך לדוגמא, בעניין הדוקטרינה הפסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין, שנקבעה כידוע
בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התצ"ר). למעשה, מעולם לא דחה בית המשפט את בקשות הסניגוריה לצרפה כ"ידיד בית משפט" בהליך כלשהו (אם כי לעיתים לא הכריע בבקשתה, אך כן איפשר לה בפועל להגיש את עמדתה). במקרים מסוימים, הסניגוריה הציבורית אף צורפה להליכים כ"ידיד בית משפט" בעקבות בקשתו של בית המשפט, אשר פנה מיוזמתו לסניגוריה וביקש את עמדתה העקרונית בסוגיות שונות.
בדרך כלל, האזרח שהוא צד להליך פונה לסניגוריה הציבורית ומבקשה להתגייס לעניין ולהביא בפני בית המשפט את עמדתה, כמי שצברה מומחיות מיוחדת בנושא. טרם תבקש להצטרף להליך, בוחנת הסניגוריה הציבורית אם יש בידה לתרום באופן ייחודי לבירור הסוגיה העקרונית ואת סיכוייה להשפיע על ההלכה שתצא מלפני בית המשפט. במקרים מסוימים, הסניגוריה הציבורית היא שיוזמת את מעורבותה בהליך, וזאת בשל העניין המיוחד שהיא מגלה בתוצאותיו, לאור הפוטנציאל הטמון בהן והשלכות הרוחב הצפויות על המשפט הפלילי כולו. יצוין, כי עם השנים ניכרת עלייה בכמות הפניות לסניגוריה הציבורית להצטרף כ"ידיד בית משפט" להליכים שונים. על מנת לשמר את מעמדה המיוחד כ"ידיד בית המשפט", ולאור משאביה המוגבלים, הסניגוריה הציבורית מקפידה להגיש במשורה בקשות להצטרף לדיון במעמד זה, רק לאחר בדיקה מעמיקה אם הסוגיה המשפטית הנדונה מתאימה לכך, ואם לסניגוריה ישנה תרומה איכותית ייחודית לדיון.
כל הבקשות שהגישה הסניגוריה הציבורית להצטרפות לדיון במעמד של "ידיד בית משפט" עומדות כיום לעיון הציבור באתר האינטרנט של הסניגוריה הציבורית במדור "דוחות, עמדות ופרסומים".
בשנה החולפת הייתה הסניגוריה הציבורית מעורבת במעמד של "ידיד בית המשפט" בהליכים הבאים:
דנ"פ 5840/17 מדינת ישראל נ' שביר (בשם הסניגוריה הציבורית: עוה"ד גיל שפירא וישי שרון) בפרשה – זו דן בית המשפט העליון בעניינם של סוחרים עזתים, ונדרש להכריע בשאלה האם מכירת סחורה בעלת מאפיינים אזרחיים לארגון חמאס מהווה עבירה של מתן שירות לארגון טרור. בשלב הערעור (ע"פ 6434/15 מדינת ישראל נ' שביר, פסק דין מיום 4.7.2017) זוכה משרהאוי, ונדחה ערעור מדינה על זיכויו של שביר, בעקבות קביעה ויישום של מבחני עזר כגון: אופי הסחורה שסופקה לארגון; זהות הגורם שלו ניתן השירות; יוזם הקשר; התקופה שבה נמכר המוצר; תדירות מתן השירות ומשך התקופה; היקף מתן השירות; קיומה של בחירה חופשית מצד הנאשם בהינתן המצב המדיני ברצועת עזה; נסיבות מתן השירות ומבחן מהלך העסקים הרגיל.
המדינה עתרה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, והסניגוריה הציבורית הצטרפה להליך כידידת בית המשפט, בעקבות פנייה יזומה של בית המשפט העליון (החלטת כב' השופט מלצר מיום 29.11.2017) בעמדה מפורטת שהוגשה על ידה, הביעה הסניגוריה את דעתה, כי "יש להציב גבולות פרשניים ראויים לעבירה של מתן שירות לארגון טרור, אשר יכוונו לשימוש זהיר ומושכל בעבירה ולהוצאת מקרים מגדרה אשר הפללתם תביא לכדי פגיעה עודפת בזכויות הפרט, והדברים אמורים במיוחד בסיטואציות של מתן שירותים או העמדת אמצעים שהם "אזרחיים" במהותם". הסניגוריה ציינה כי ההתמודדות עם איומי הטרור מצריכה כלים משפטיים מותאמים וייחודיים, אשר חורגים לעיתים מעקרונות היסוד של דיני העונשין, סדרי הדין והראיות. בכך טמון פוטנציאל לפגיעה בלתי מידתית בזכויות הפרט. על כן ציינה הסניגוריה כי "יש לנקוט משנה זהירות בהפעלת הכלים החריגים המוענקים בחוק המאבק בטרור ולפרשו תוך הצבת גבולות וסייגים ראויים למניעת התממשותו בפועל של הסיכון הפוטנציאלי, ובהתבסס על קיומן של נסיבות ייחודיות שיש בהן כדי להשליך על היישום הנכון והצודק של הדין". ביום 20.2.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון. לאחר שיג ושיח עם הצדדים הבהיר בית המשפט כי "פרשנותם של סעיפים 23 ו- 32 לחוק המאבק בטרור, תשע"ו- 2016 כאמור בפסק הדין, נושא הדיון הנוסף היא אחת, אך מטבע הדברים יישומם של הסעיפים הנ"ל ומארג השיקולים הצריכים לעניין משתנה בהתאם לנסיבות, למקום ולזמן . " בעקבות הבהרה פרשנית זו הודיעה המדינה שהיא אינה עומדת על המשך ההתדיינות, ועל כן הסתיים הדיון הנוסף מבלי שניתן פסק דין מנומק על ידי ההרכב המורחב.
בש"פ 4073/17 ראדה נ' מדינת ישראל (בשם הסניגוריה הציבורית: עוה"ד ד"ר ענת הורוויץ ודורית נחמני-אלבק) בהליך זה, שעניינו שמירת מוצגים, הצטרפה הסניגוריה הציבורית כידידת בית המשפט והביעה את עמדתה לפיה חוק הארכיונים ותקנותיו הם הדין המסדיר את נושא שמירת המוצגים החפציים ומכוחם קמה למדינה חובה לשמור את המוצגים לאחר תום ההליך הפלילי. בפסק דין מיום 26.3.2018 קבע בית המשפט העליון כי נדרשת חקיקה ממצה אשר תסדיר את הנושא. לפי קביעת בית המשפט, נושא שמירת מוצגים שנתפסו לצרכי חקירה ומשפט מוסדר כיום, הגם שבאופן חסר, בפקודת סדר הדין הפלילי ולא בהוראות חוק הארכיונים והתקנות שמכוחו. קביעה זו של בית המשפט מהווה שינוי של הפסיקה הקודמת, ובפרט של קביעות כב' הנשיאה נאור בפרשת אל עביד. הסניגוריה הציבורית - עתרה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, ובקשתה טרם הוכרעה (להרחבה בנושא ראו פרק 1.6.2 "השמדת מוצגים בתום ההליך המשפטי").
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה