עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף קכ'

סעיף קכ. נציין, כי המדינה מבקשת להפנות זרקור לסעיף 3 לתיקון מספר 42 לפקודה – סעיף אשר לא נכלל בהצעת החוק המקורית – ובו נקבע כי ״תקנות בתי הסוהר (תנאי מאסר), התש״ע-2010, כנוסחן ערב תחילתו של חוק זה, יראו אותן כאילו הותקנו לפי סעיף 11ב לפקודה... ואין בתקנות שיותקנו לפי הסעיף האמור כדי לגרוע מתוקפן״. מכאן טוענת המדינה, כי פרקטיקה זו ״ייבאה למעשה את תקנות בתי הסוהר (תנאי מאסר), התש״ע-2010, אל תוך תיקון מס׳ 42, ובעשותה כן חישלה הכנסת את הקבוע בתקנות בכור ההיתוך של מעשה חקיקתה״. ניסוח יפה של הפרקליטות, ומכאן מבקשת המדינה ללמוד, כי יש לייחס לתקנות בתי הסוהר חשיבות מוגברת, בעצם כזו של חוק, בבואנו לפרש את סעיף 11ב, שכן ״כנסת ישראל העמידה לנגד עיניה את ההסדרים שפורטו בתקנות וקבעה כי הסדרים אלה ראויים הם לשם יישום וביצוע סעיף 11ב״. אין בידי להלום טענה שובת לב זו. אכן, תיקון מספר 42 לא ביקש לבטל מיניה וביה את התקנות שעמדו בתוקפן, אך מכאן אין ללמוד כי לתקנות אלה מעמד נורמטיבי שונה משל חקיקת משנה אחרת; באופן טבעי, ביקש המחוקק ליצור המשכיות חקיקתית ולא לבטל מידית את ההסדרים שנהגו עובר לתקנות; אינני סבור שמכך ניתן ללמוד על אימוץ פרטני של המחוקק לגבי כל אחד מן ההסדרים שבתקנות ערב חקיקת התיקון; מעמדן כתקנות הניתנות לביקורת שיפוטית שאינה חוקתית בהכרח נותר על כנו, לא כל שכן כשעסקינן בסוגיה בסיסית של זכויות אדם. יתר על כן, עיון בדיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת שבה נדונה הצעת החוק מעלה, כי ההצעה לעגן את שנקבע בתקנות בענייננו, לרבות שטח המחיה של האסיר, במסגרת החוק המתוקן – הועלתה ונדחתה; כך, כפי שציינו מעלה, כאשר ביקשה נציגת העותרת 1 במסגרת הדיון, כי סטנדרט המחיה הקבוע בתקנות יעוגן בחקיקה ראשית כחלק מהתיקון, השיב היועץ המשפטי למשרד לבטחון פנים: ״זה חלק מתנאים הולמים [המינוח שבסעיף 11ב לפקודה – א״ר]. אם לדעתך אי-אפשר להעביר את החוק בצורה כזאת, אז לא נעביר את החוק הזה. פשוט לא נעביר אותו״. מכאן, משהמדינה עצמה היא שעמדה על כך שהתקנות לא יעוגנו בחקיקה הראשית במסגרת התיקון, מסופקני אם יכולה היא לאחוז בחבל בשני קצותיו ולטעון כעת כי יש ליתן לתקנות מעמד של חוק (ראו פרוטוקול 510 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה, עמ' 28 (21.2.12)). עולה מכך, בכל הכבוד, שאין ניתן ללמוד כל עיקר מן הניסוח השגרתי שבסעיף 3 לתיקון כמעניק מעמד של חוק לתקנות; אילו ביקש המחוקק לעשות כן, חזקה עליו שהיה מציין זאת מפורשות בדבר החקיקה; ובענייננו ניכר כי לא זו היתה כוונת המחוקק, וכל שביקש הוא להימנע מיצירת אנדרלמוסיה נורמטיבית, שהיתה עלולה להתרחש אילו בוטלו התקנות מידית עם התיקון לחוק וטרם התקנתן של תקנות חדשות. יש איפוא להידרש לתקנות נשוא ענייננו כאל תקנות לכל דבר ועניין, כברייתן וכנתינתן, ולראותן כרכיב אחד בלבד בפרשנות החקיקה; משמצאנו, כאמור, כי בחינת כל המקורות הרלבנטיים מצביעה על הצורך בקביעת סטנדרט מינימלי לתנאי מחיה לכל אסיר ועצור, אין באמור בתקנות בעניין זה כדי לשנות ממסקנתנו.