עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף עג'

סעיף עג. בטרם נעמוד על היקפן וטיבן של זכויות האסירים במשפט העברי, נקדים ונאמר, כי מאסרו של אדם כאמצעי ענישה אינו מוכר, ככלל, במקורות המשפט העברי, והוא נפקד מרשימת העונשים המפורטים בתורה (ראו א' ורהפטיג "'ערי מקלט תהיינה לכם' – גלות כחלופה למאסר" פרשת השבוע במדבר 289 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (להלן ורהפטיג); ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 327 (1981) (להלן עניין סגל); כן ראו הרב א"י ולדינברג "מאסר כאמצעי וכעונש" בצומת התורה והמדינה א' 389 (הרב י' שביב עורך, תשנ"א-1991); הרב מ' שלפוברסקי "עונש מאסר", שם, בעמ' 401; הרב ל' קמינר "עונש המאסר בישראל" תחומין ט 147 (תשמ"ח) (להלן עונש המאסר בישראל)). חז"ל אמנם מזכירים את בית האסורים (ראו למשל בבלי פסחים צ"א, ע"א, וההבחנה שם בין "בית האסורים דעכו"ם" לבין "בית האסורין דישראל", שרש"י מסביר כי עניינו כפיית גט או תשלום חוב, למשל), והרמב"ם מונה מאסר בין העונשים שמוסמך בית הדין להשית (הלכות רוצח ב', ה' וסנהדרין כ"ד, ט'. ואולם, ראו א' קירשנבאום בית דין מכין ועונשין, הענישה הפלילית בעם ישראל, תורתה ותולדותיה (תשע"ג) (להלן קירשנבאום) 429-428, שלשיטתו "המאסר לא היה צורת ענישה עברית" והוא נדיר כעונש במקרא ובספרות התלמודית (שם, בעמ' 429)). ואכן, על דרך העיקרון, דוגל המשפט העברי באמצעי ענישה "מידתיים" יותר, שאינם שוללים את חרותו של האדם (ראו אביעד הכהן "מאסר עולם שאינו לעולם ועל כבוד האסיר וחרותו: מבט מן המשפט העברי" הסניגור 204, 15 (2014), להלן הכהן). המגמה, לשיטת ורהפטיג, הפוכה מעונש מאסר: "העונש המקראי הוא חד-פעמי המונע את ניתוקו של העבריין מחברתו הטבעית, ומאפשר את השתלבותו בחברה מיד עם סיום ההליך המשפטי" (ורהפטיג, בעמ' 291; ראו גם בג"ץ 5304/92 פר"ח נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 744 (1993), מפי המשנה לנשיא אלון, להלן עניין פר"ח). זאת, הגם שהמקרא הכיר בקיומו של המאסר כחלק מן הענישה – עם משפט ובלעדיו – בעולם הקדום בכלל, ולא חסרות לכך דוגמאות במקרא, כגון – במלכויות-קדם לא יהודיות – פרשת יוסף במצרים (בראשית ל"ט-מ"א) ופרשת חנניה, מישאל ועזריה בבבל (דניאל ג'), ובמלכות יהודה בפרשת ירמיהו (פרקים ל"ב-ל"ג, ל"ז); במאסר המלך יהויכין (מלכים ב' כ"ה, כ"ז-כ"ט); המלך יהואחז (מלכים ב כ"ג, ל"ג); והמלך צדקיהו בבבל (ירמיהו נ"ב, י"א); ראו גם עזרא ז', כ"ו. ובאשר לתקופה התלמודית, כותב קירשנבאום כי "לא מצאנו שתיקנו אותו חז"ל על כל עבירה שהיא" (שם, בעמ' 429).