סעיף עה. המשפט העברי הקדום הכיר איפוא במאסרו של אדם בעיקר כאמצעי כפיה או כמעצר לתקופת ביניים, עד לביצועו של עונש – אחר – שהוטל על העבריין. ניתן איפוא לומר כי בתי הסוהר נועדו מעיקרא לעצור בני אדם ולא לשמש, כשלעצמם, כסנקציה עונשית (מ' אלון "המאסר במשפט העברי" ספר היובל לפנחס רוזן 178-174 (ח' כהן עורך, תשכ"ב), להלן המאסר במשפט העברי; וראו גם הכהן, בעמ' 15). הנה מדבריו של הרש"ר הירש (הרב שמשון רפאל הירש, המאה הי"ט, גרמניה) בפרשנותו על התורה:
"עונש המאסר, על כל אבדן התקוה והשחתת המוסר השוכנים אחרי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר – אין להם מקום בתורת השם. לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה, אלא מעצר וחקירה. וגם זה לא היה יכול להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד" (הרש"ר הירש פירוש לתורה, שמות כ"א, ו).
דברים יפים לאומרם – והם עיגון לפן השיקומי של המאסר כיום, כדי למנוע הידרדרות נוספת לעבריינות ופגיעה במשפחה. ועדיין, נשאלת השאלה מה באשר להגנה על החברה, ולגמול ולהרתעה, והם היסוד למאסר דהאידנא. להלן מקצת פירוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה