עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף פ'

סעיף פ. ברבות השנים, בעקבות מציאות החיים המשתנה, נסיונם של עבריינים להימלט מן הדין והתמורות שחלו במערכת דרכי הענישה בשיטות המשפט השונות, השלים המשפט העברי – החל מן המאה הי"ד – עם עונש המאסר כסנקציה "רגילה" בגדרי דינא דמלכותא. מתקופה זו הוחל המאסר העונשי על סוגים שונים של עבירות בחלקים גדולים של הפזורה היהודית (קירשנבאום, בעמ' 434-431 והאסמכתאות הרבות שם; המאסר במשפט העברי, בעמ' 190 ואילך; כן ראו בן יצחק, בעמ' 4). אמנם, "מאחר שהמשפט העברי שלל, במקורו, את המאסר כאמצעי ענישה..., לא מצויות בידינו תשובות מרובות הדנות בתנאי השהייה של האסיר בבית הכלא" (בג"ץ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477, 494 (1987), מפי השופט – כתארו אז – אלון, להלן עניין וייל), אך ניתן לומר ללא כחל ושרק כי הדין העברי בסוגיה זו ברור, שכן גדולי ישראל לאורך הדורות עמדו והזהירו על הצורך בשמירת כבודו של האדם הנתון מאחורי סורג ובריח (ראו בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' בן זאקי עזאזמי, פ"ד מו(5) 72, 79 (1992)).