סעיף עד. במאמרם "עיר מקלט במערכת ענישה מודרנית" (ראו א' ורהפטיג וש' רבינוביץ "עיר מקלט במערכת הענישה" – דוגמא יישומית מתורת הענישה של המשפט העברי", שערי משפט ב 353, 363 והאסמכתאות שם (תשס"א), להלן גם ורהפטיג ורבינוביץ), מצטטים המחברים, מדברי מלומדים על תכליות הענישה במשפט העברי. פרופ' א' קירשנבאום סבור, כי "מקומה של הענישה במשפט העברי הקלאסי, 'דין תורה', היא דתית, מיסטית, חינוכית: היא באה לעדן את האדם, להעלות את רמתו הרוחנית ולקרבו אל אלהי המשפט". פרופ' ש' אלבק מציין, כי "דיני העונשים והעבירות שבתורה אינם באים לתקנת הציבור, לשמור עליו מסכנת עבריינים, ואין תכליתם טובת הציבור והרחקת סכנה ממנו, אלא הם באים ללמד את היחיד כיצד ינהג לטוב לו, ואין העבירות אלא פגם בשלמות העובר... ואין העונש אלא כפרה" תכליות ענישה אלה של המשפט העברי, על פני הדברים, אינן מתישבות עם עונש מאסר, שבבסיסו במיוחד רעיון הגמול וההרתעה. ואולם, בחיי המעשה הדברים אינם פשוטים וחד-כיווניים. כל חברה חיפשה דרכים להגן על עצמה, והמאסר הוא אחת הדרכים לכך, ובמובן ההלכתי-היסטורי היתה מעין הדרגתיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה