סעיף עז. בית הסוהר שבתקופת התלמוד קרוי בלשון חכמים "כיפה", שהוא, כאמור, בבחינת חידוש להגיונם של דיני הענישה בהלכה. המשנה מציינת שני מקרים שבהם מכניסים את העבריין לכיפה. הראשון הוא משחזר הנידון ושנה בעבירות חמורות שדינן כרת, אף שכבר לקה בגינן פעמיים (ולדעה אחת, שלוש פעמים). השני, הוא במקרה של עבירת רצח, שבגינה לא ניתן לחייב את הנידון במיתת בית דין בשל פגם בהליך הדיוני (ראו גם ורהפטיג, בעמ' 3; אריה רייך "עונש הכיפה במשפט העברי" מעליות ז 31 (תשמ"ו), להלן רייך); המאסר במשפט העברי, בעמ' 199; עונש המאסר בישראל, בעמ' 147). וכך קובעת המשנה ביחס לתנאי המאסר בכיפה:
"מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכפה ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת; ההורג נפש שלא בעדים, מכניסין אותו לכפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ" (משנה סנהדרין ט', ה').
הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר שמדובר ב"מושב מאסר שעושין בבית הסוהר גובהו כשיעור קומת האדם שוה בשוה ואין לו שום מקום להתפשט ולא לישון" (פירוש המשניות סנהדרין ט', ה').
וזו לשונו של הרמב"ם להלכה בעניין זה:
"מי שלקה בבית דין על איסור כרת ולקה פעם שנייה על אותו כרת עצמו כגון שאכל חלב ולקה עליו ואכל חלב פעם שנייה ולקה עליו אם אכל פעם שלישית אין מלקין אותו אלא מכניסין אותו לכיפה והוא מקום צר כפי קומתו ואינו יכול לשכב בו ונותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיו ויכלה ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת" (רמב"ם סנהדרין י"ח, ד'; ההדגשה כאן ולהלן הוספה – א"ר).
..."ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד או שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסם מכובד החולי". (רמב"ם הלכות רוצח ד', ח').
ראו גם אנציקלופדיה תלמודית בערך "כפה" (כרך ל"א, תתקל"ג-תתקל"ה והאסמכתאות שם); וכן קירשנבאום בפרק ט' בעמ' 256 ואילך, לפיו המדובר בתנאי מאסר קשים שתכליתם להביא לזירוז מיתתו של העבריין, מאסר המשמש מעין חלופה לעונש המוות שמתחילה היה ראוי להשית על הנידון, וכך יש לראותו. יוער, כי בתוספתא (סנהדרין י"ב, ד') ובסוגיה התלמודית מובא מקרה נוסף שבו אוסרים את העבריין בכיפה, אך אין משיתים עליו את הסנקציות שתכליתן לקרב את מיתתו, אלא נאסר הוא עד יום מותו. כן מצאנו בדברי הרמב"ם קיומו של עונש מאסר ממושך וקשה בעבירת רצח, שנסיבותיה לא חייבו בדין המלכות את הריגתו של הרוצח: "בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש ב', ה'; ההדגשה הוספה – א"ר; למקרים נוספים של מאסר בתלמוד ראו עונש המאסר בישראל, בעמ' 149-148).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה