עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף צז'

סעיף צז. בשכבר הימים ברשימתי הקצרה "המשפט העברי – משפט הקורא לנו" (בקובץ לשילובו של המשפט העברי בעריכת פרופ' נ' רקובר, תשנ"ט-1998; רשימה שפורסמה גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט 168 (תשס"ג-2003)), תוארו שלוש משוכות שעל משפטן-שופט ועורך דין בישראל – לעבור כדי לעשות שימוש מכובד וראוי במקורות המשפט העברי, וכך נאמר שם:

"הראשונה היא הרצון. בכך כרוכה גישה אידיאית מסוימת. הקיטוב החוצה את החברה הישראלית בנושאי דת ומדינה, כמו בנושאים לא מעטים אחרים, עלול לשאוב לתוכו – באורח שגוי, לדעתי – גם את הנושא דנן. רוצה לומר, המשפטן המכריע לכיוון השימוש במשפט העברי עלול לעתים לראות עצמו כ'נוטל צד' בוויכוח הפנימי. גישה זו – בעיניי – בטעות יסודה, שכן מורשת תרבותית עשירה מאין כמוה איננה, ואינה צריכה להיות, נחלת ציבור פלוני או אלמוני אלא נחלת הכלל, בלא זיקה לדעות בפולמוס ציבורי. מקורו של המשפט העברי אמנם דתי, אך המסר הנובע הימנו אינו בהכרח כזה, ואינו צריך להיות נחלת שומרי מצוות בלבד. אולי מגמת החיפוש אחר אוצרותיו של 'ארון הספרים היהודי', הרווחת כיום בישראל, תסייע לריכוך קושי זה. 

המשוכה השניה היא הצורך במידה מסוימת של ידע כדי לעשות שימוש ראוי, ולוא גם צנוע, במקורות המשפט העברי. עבודתם הברוכה ותרומתם העצומה של משפטנים בדורנו, שבהם תופסת מקום של כבוד המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים בראשות פרופ' נחום רקובר, מסיעת להתגבר על כך. כיום מדף ספרי העיון בתחומים שונים ומקיפים של המשפט העברי, גדול מזן אל זן. הספרים הכתובים בלשון מודרנית, תוך התחברות מלאה למשפט הישראלי הכללי, המאפשרים לשופטים ולעורכי הדין הנכונים לכך מבחינה רעיונית והמוכנים להשקיע את הזמן הדרוש, לעשות שימוש מכובד, יעיל ונוח במשפט העברי, לשם השראה, פרשנות, אישוש והעמקה בעבודתם. 

וכאן עולה ומתייצבת המשוכה השלישית – הזמן, המשאב היקר ביותר. שופט ועורך-דין בישראל עמוסים בדרך כלל לעייפה. לפתחו של שופט מוטלים תיקים רבים ביותר, ומשימתו לסיימם במועד ראוי. לשם כך יש צורך להשקיע עבודה רבה, והוא הדין לעורכי הדין. המשפט העברי הוא בחינת 'נשמה יתרה', ומחייב, בדרך כלל, השקעת זמן שאיננו בנמצא. ואולם, הואיל ושילובו של המשפט העברי ביצירה המשפטית והשיפוטית הוא חוויה תרבותית ומקצועית ואתגר שיש בו משום התחברות לאלפי שנות יצירה יהודית, הרי אם ישנם נכונות רעיונית ורצון, יימצא גם הזמן הדרוש" (הדגשות הוספו – א"ר).    

כעולה מכאן, כשלעצמי לא הייתי רוצה לחלק את ההתיחסות למשוכות הללו על פי החלוקה המעין-דיכוטומית בין דתיים לשאינם דתיים, הגם שהדבר עשוי להיות שובה לב בעיני פלוני או אלמוני. אדרבה, אם מביטים אל הנושא בהשקפה תרבותית-לאומית, הנושא אינו צריך להיכלל בתוך המתח דתי/לא דתי במדינת ישראל, אלא להימצא במובהק ב"אגף ההרמוניה".