סעיף לח. בבג"ץ 161/94 אטרי נ' מדינת ישראל (1994) ובהמשך בבג"ץ 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נח(3) 360 (2001) הכיר בית משפט בזכות למינימום קיום אנושי בכבוד- הבטחת הקיום האנושי הבסיסי (וראו גם בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה(1) 782 (2012)). בפסקי דין אלה וברבים בהמשך (רע"א 5368/01 יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים, פ"ד נח(1) 214 (2003); בג"ץ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ"ד נט(1) 729, 736 (2004); עע"מ 3829/04 טויטו, יו"ר עמותת "מכל הלב" נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(4) 769, 779 (2004); בג"ץ 1384/04 עמותת בצדק - מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ' שר הפנים (2005)) הוכרה ביסודה הזכות לקיום אנושי בכבוד כזכות לקיום כלכלי בכבוד, שכן ב"עולם החופשי", הזכות לקיום אנושי בכבוד קשורה בטבורה ברווחה הכלכלית, והאפשרות לקיימה דורשת אמצעים כלכליים. למול זאת, כאשר מדובר באסירים הנתונים מאחורי סורג ובריח, קיומם הבסיסי אינו תלוי באפשרויותיהם הכלכליות, ומטבע הדברים הוא צנוע בהרבה, ועיקרו האפשרויות העומדות בפני האסיר ביומיומו לקיים את חייו במגבלות בית הסוהר ותכלית המאסר. אכן, "זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לכך שיהיו לו תנאי חיים המאפשרים קיום שבו יממש את חירותו כבן אנוש" (בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 480 (2005), מפי הנשיא א' ברק). האסיר אינו יכול, כמובן, לממש בעת מאסרו את חרותו, אך אינו חדל כמובן להיות בן אנוש; והיחס האנושי אליו יועיל גם לחברה, במבט לעתיד ולמניעת שיבה לעבריינות ככל הניתן (ראו גם ח' כהן המשפט 689 (תשנ"ב), להלן כהן, המשפט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה