סעיף טו. לטענת העותרים, שטח המחיה הממוצע לאסיר בישראל נמוך מן הסטנדרט המקובל במדינות דמוקרטיות, ואף מן הרף המינימלי אשר נקבע על-ידי ועדת האו"ם נגד עינויים, העומד על 4 מ"ר ללא שטח השירותים והמקלחת. משכך, החזקת האסירים והעצורים בישראל בשטח מחיה של כ-3 מ"ר לאדם בממוצע (וזאת, כולל שטח השירותים והמקלחת, וכאמור כיום עסקינן ב-3.16 מ"ר) עולה – כך נטען – כדי ענישה אכזרית, בלתי אנושית או משפילה, כהגדרתה לפי סעיף 7 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. לעניין זה מובאות בעתירה מספר פסיקות מבתי משפט ברחבי העולם, שבמסגרתן נדונו עתירות דומות כנגד הצפיפות בבתי כלא שונים. כך, למשל, מצוין פסק דינו של בית הדין האירופי לזכויות אדם משנת 2013 (Torreggiani v. Italy, no. 43517/09, ECHR 2013, להלן עניין Torreggiani), שם נקבע כי החזקת אסירים בשטח מחיה הקטן מ-3 מ"ר לאדם מהוה כשלעצמה הפרה של האיסור על ענישה אכזרית ויחס בלתי אנושי, ונפסק שעל איטליה למצוא פתרון לבעית הצפיפות בתוך שנה. עוד נזכרת פסיקה של בית המשפט העליון בארצות הברית משנת 2011 (Brown v. Plata, 131 S. Ct. 1910, להלן עניין Plata), העוסקת במערכת הכליאה בקליפורניה. במסגרת זו נדרש בית המשפט לפגיעה בזכויות האסירים נוכח תנאי הצפיפות בבתי הכלא, וחייב את המדינה להפחית את מספר הכלואים בכ-40,000 אסירים בתוך שנתיים. כן מפנים העותרים לפסק דינו של בית המשפט החוקתי בפולין משנת 2008 (נזכר על-ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם ב-Orchowski v. Poland, no. 17885/04, § 85, EHCR 2009, להלן עניין Orchowski), שבמסגרתו בוטלה חקיקה אשר איפשרה להחזיק אסירים בשטח הקטן מ-3 מ"ר, והוקצבה לרשויות הכליאה תקופה של 18 חודשים לשם הגדלת מתקני הכליאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה