סעיף עב. עיקרון בריאת האדם בצלם האל מחייב, על פי העקרונות בעולמה של היהדות, לנהוג בכבוד גם כלפי אסירים. אכן, אסירים מצויים בבית האסורים בשל עבירותיהם, ואלה מעוררות דחיה וסלידה; אך עדיין בני אדם הם וזכאים כי ינהגו בהם באופן אנושי, המתאים לאמות המידה הנהוגות בחברה מתקדמת, כפי שמבקשת החברה הישראלית להיות. מוחלשות האסירים נובעת משניים – ראשית, מעצם היותם מי שחרותם, הגדולה שבזכויות האדם לצד הזכות לחיים, ניטלת מהם והם מצויים במשמורת המדינה (ראו עניין הפרטת בתי הסוהר, פסקה 20 לפסק דינה של הנשיאה ביניש); שנית, מהיותם – לפחות האסירים הפליליים – "נעדרי שדולה" במידה רבה במובן הפוליטי-ציבורי, אף כי הסניגוריה הציבורית נאבקת למענם וכן אגודות זכויות (כמו בתיק דנא) וגם הרשות לשיקום האסיר בגדרי עבודתה. דרך הילוכו של המשפט העברי בסוגיה זו יוצאת מן ההנחה כי יש לכבד את זכויות האסיר, ואין לפגוע בהן אלא במידה שהיא לצורך תכלית מאסרו. "חביב אדם שנברא בצלם - כל אדם, כקטן כגדול, כנעלם וכמפורסם; ועל מכלול זכויותיו מצווים אנו להגן ולשמור, ואף אם סולדים אנו ממעשים שעשה" (ב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל, מא(2) 281, 289 (1987), מפי השופט (כתארו אז) אלון, ההדגשה הוספה – א"ר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה