רקע
סעיף ב. בעית הצפיפות במתקני הכליאה אינה חדשה עמנו. היא מלוה אותנו לפחות מזה ארבעה עשורים. לאורך השנים הוקמו ועדות שונות שדנו בנושא, וביניהן הועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל משנת 1978 (ועדת שמרון), ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר משנת 1981 (ועדת קנת) והועדה לבחינת דרכים להקלת הצפיפות בבתי הסוהר משנת 1987 (ועדת קרפ) (לפירוט והרחבה ראו דוח שנתי 43 של מבקר המדינה – לשנת 1992 ולחשבונות שנת הכספים 1991 345–346 (1993)). למן הקמתה לפני למעלה משני עשורים עוסקת בסוגיה אף הסניגוריה הציבורית, במסגרת דו"חותיה העתיים בדבר תנאי הכליאה בישראל (ראו, למשל, דו"ח הסניגוריה הציבורית בנושא הצפיפות במתקני הכליאה משנת 2013, להלן דו"ח הסניגוריה הציבורית). ממצאי הדו"חות השונים שפורסמו מעלים, כי הצפיפות – אשר על עצם קיומה דומה כי אין עוררין – נובעת ממצוקת מקום במתקני הכליאה, מחד גיסא, בשילוב עם עליה מתמשכת בשיעורי המאסרים והמעצרים, מאידך גיסא. יוטעם, כי בעשורים האחרונים אמנם הוקמו בתי סוהר ומעצר חדשים, וחזקה על שירות בתי הסוהר שהוא עושה מאמצים בנידון, גם כי לא יתכן חולק שאסירים שתנאיהם טובים אף נטייתם לחריגות התנהגותיות תפחת. אולם מגמה ברוכה זו לא הביאה – עדיין – בסופו של היום הנוכחי, להגדלה משמעותית בשטח המחיה הממוצע המוקצה לכל אסיר ועצור, העומד מזה 25 שנים לערך על כ-3 מ"ר לאדם, כיום 3.16 מ"ר – והכל כמות שיתואר להלן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה