סעיף מז. נאמר כבר כאן, כי אנו ערים לכך שבסופו של יום המשוכה היא כלכלית, וכרוכה בסדרי העדיפויות של מקבלי ההחלטות, ו"מרובים צרכי עמך"; איש ממקבלי ההחלטות כמובן אינו מבקש להרע לאסירים ולעצורים, אך רובם המוחלט של אלה "זוכה" לשטח מחיה הנמוך בכל קנה מידה מן הנהוג במדינות מתוקנות, ועל כך בהמשך. ככלל, אמנם, אין דרכו ומקומו של בית משפט זה להתערב בקביעת סדרי עדיפויות וחלוקת משאבי המדינה, ולשים עצמו בנעליה של הרשות; אך לא בכך עסקינן כאן. לית מאן דפליג, כי זכויות יסוד אינן יכולות לסגת מפני שיקולים תקציביים (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94 (1995)) שהרי "הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלה בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית" (א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית (חלק שלישי) 528 (תשנ"ד), להלן ברק, פרשנות במשפט; ראו גם בג"ץ 9134/12 גביש נ' מדינת ישראל (2016) והאסמכתאות שם). ענייננו כאמור בליבת כבוד האדם ובהגשמתה של הזכות לקיום מינימלי בכבוד במובנה הבסיסי ביותר, ואין בשיקולי תקציב כדי להצדיק פגיעה באלה, המתמשכת לאורך עשרות שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה