סעיף צ. לטעמי הסינתזה אפשרית בהחלט. היא מעיקרא מסר רעיוני ממבט לאומי- תרבותי, שיישומו כמובן תלוי מקרה. אין לראות את המשפט העברי בשום פנים כ"עניין של הדתיים"; ארון הספרים היהודי, התנ"ך, המשנה והתלמודים, ספרות הגאונים, הראשונים – ובתוכם הרמב"ם ושולחן ערוך – והאחרונים, ובמיוחד ספרות השאלות והתשובות, ובדורותינו הספרות התורנית והמחקרית שהניבו אישים – ואזכיר כמעט רק את מי שאינם עוד עמנו – כמו השופט פרופ' מ' אלון, פרופ' א' גולאק, השופט ד"ר מ' זילברג, ד"ר א"ח פריימן ופרופ' א' קירשנבאום עליהם השלום, וכן יבל"א פרופ' ש' אלבק ופרופ' נ' רקובר וחוקרים חשובים אחרים במשפט העברי שכדי לא לקפח לא אמנה את כולם ויסלחו לי מי שלא מניתים – כל אלה הם אוצר בלום של משפט. ראוי ללכת בדרכו של השופט סולברג, המשפט העברי לתועלת, מקום שהדבר אפשרי ואז הנה מה טוב ומה נעים; אך גם במקומות אחרים, כחלק ממרקם תרבותי יהודי כללי, השימוש בו ראוי, כתובנות משפטיות ומוסריות בתחומים שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה