עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף קיט'

סעיף קיט. ואכן, כיון שחזקה על מחוקק המשנה כי לא ביקש לסתור כוונתו של המחוקק הראשי, סבורני כי בביטוי ״ככל הניתן״ שבו נעשה שימוש כאמור בתקנה 8, ביקש מחוקק המשנה לומר שסטנדרט המינימום יוחל בהדרגתיות על כלל האסירים בכלל בתי הסוהר, תוך זמן סביר, כנהוג ככלל כשעסקינן ברשות מינהלית, ובהתאם לכלל הקובע בסעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ״א-1981, לפיו ״הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה…" (הדגשה הוספה – א״ר); וראו לעניין זה גם ד׳ ברק-ארז משפט מינהלי – כרך א' 407 (2010), להלן ברק-ארז); בענייננו עברו כשני עשורים מאז נקבעה התקנה הרלבנטית בתקנות המעצרים, ושנים רבות חלפו גם מאז נחקקה ההוראה המקבילה בתקנות בתי הסוהר; לא ניתן להלום כי מדובר בזמן סביר, כשעסקינן בזכות יסוד מן המעלה הראשונה, והפגיעה היא חמורה, ואינה מידתית. בודאי כאשר עולה מתגובת המדינה כי אין הדבר עתיד להשתנות בצורה מהותית בעתיד הקרוב. כפי שציין השופט לוי בעבר, ״החובה לפעול בסבירות - המשתרעת על כלל פעולותיו של המשיב - חובה ראשונה במעלה היא. סבירות - נשוב ונשנן - משמעה גם עמידה בלוח זמנים סביר״ (בג״ץ 2065/05 מאהר נ׳ שר הפנים (2005); וראו גם בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441, 451 (1994)). יתרה מכך, נדמה כי אין להלום פרשנות לפיה מחוקק המשנה ביקש לקבוע כלל שרירותי, המפלה בין אסיר אחד למשנהו באופן הפוגע בזכויותיו הבסיסיות ואך משיקולי תקציב, לפיו אין כל סטנדרט מינימלי החל על כל אסיר באשר הוא וכי הדבר מסור לשיקול דעתה (המוחלט, בעצם) של הרשות המבצעת (לעניין זה ראו והשוו בג"ץ 6321/14 "כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים" נ' שר האוצר, פסקה ל"ח (2017)). מכל מקום, כאמור, פרשנותו של מחוקק המשנה היא אך אחד מן הרכיבים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפרש את דבר החקיקה, וכאמור פרשנות לפיה אין לקבוע כל אמת מידה מינימלית החלה על כל אסיר אינה עולה בקנה אחד עם המקורות הנוספים עליהם מושתתת בחינת התכלית – עקרונות היסוד של השיטה, חוקתנו המתבטאת בחוקי היסוד, כבוד האדם במשפט העברי והפסיקות השונות שהובאו מן המשפט המשוה והמשפט הבינלאומי. משהגענו לכלל מסקנה כי תכלית החוק מובילה למסקנה ברורה בדבר ההכרח בסטנדרט מינימלי באשר לשטח המחיה של האסיר מאחורי סורג ובריח, אין באמור בחקיקת המשנה כדי לשנות ממסקנתנו זו. אסיר אדם הוא, יהא בית הסוהר בו הוא אסור אשר יהא, והסטנדרט המינימלי צריך להיות אוניברסלי.