סעיף 10. הסטנדרט נקבע כאן כאמור בתיקון מס' 42, על דרך של תיקון מיטיב בפקודת בתי הסוהר המנדטורית הוא הדין בחוק המעצרים, ששניהם פרי חקיקה של הכנסת.
הכלל נקבע ברמה של תקנות – על פי המפורט בפיסקה 5 שלעיל, ואולם בצד הכלל נקבע לו לכאורה חריג בתקנות הנ"ל, לפיהן הכלל יחול רק על תאים שתכנון בנייתם יחל לאחר תחילתן של התקנות, וככל הניתן גם על תכנון השיפוץ של מקומות מאסר, או תנאי מעצר קיימים (ראו: תקנה 8(ב) לתקנות בתי הסוהר ותקנה 3(ה) לתקנות המעצרים). במילים אחרות – תחולתו של הכלל היא פרוספקטיבית והוא אמור להיות מיושם רק בעתיר (ללא תאריך), כאשר בהווה, בבחינת חריג, ימשיך לחול המצב הקשה הנוכחי.
הנה כי כן הכנסת קבעה סטנדרט; מחוקק המשנה קבע מכוחו כלל ומיד ניסה להחריג אותו, כך שיצא מתחולת הסטנדרט לגבי הקיים. ומה תפקידו של בית המשפט במקרה כזה? עליו לפרש את הנורמות (בין השאר על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ולתעדף אותן, כך שמצוותו של המכונן תתנשא מעל הוראות המחוקק ומעשי החקיקה של הכנסת יגברו על חקיקת המשנה.
מסתבר כי נציגי הרשות המבצעת חשו בתוצאה מתחייבת זו, המתבקשת מהוראת המכונן ומכוונת המחוקק, ולכן הם ניסו למצוא לה מזור ויזמו הכללת סעיף של "שמירת תוקף" בתיקון מספר 14 (שלא נזכר בהצעת החוק), אשר נתקבל וקורא כך:
"תקנות בתי הסוהר (תנאי מאסר), התש"ע-2010, כנוסחן ערב תחילתו של חוק זה, יראו אותן כאילו הותקנו לפי סעיף 11ב לפקודה, כנוסחו בסעיף 1 לחוק זה, ואין בתקנות שיותקנו לפי הסעיף האמור כדי לגרוע מתוקפן" (שם, בסעיף 3).
נוסח זה מעורפל, מגלה טפח, ומכסה טפחיים, ויש בו, לכאורה, אף התעלמות מהתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל (ראו: סבה ואראל). תשובה לקושיה האם הניסיון צלח על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והוראת המחוקק, תינתן בפרק העוקב.
תוקפו של סעיף שמירת התוקף ופרשנות סעיפי התחולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה