סעיף קיב. אשר לתכלית האובייקטיבית, נדמה כי גם כאן – ואף ביתר שאת – מובילה פרשנות החקיקה למסקנה שסעיף 11ב לפקודה מבקש לקבוע לכל הפחות סטנדרט מינימלי לתנאי מחייתו של האסיר, ובאלה שטח מחייתו בתא המאסר. התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה, בשונה מזו הסובייקטיבית, מבקשת לתור אחר כוונתו של אותו מחוקק סביר, שעקרונות היסוד של השיטה, מוסר, הגינות וצדק – נר לרגליו. יפים לענייננו דבריו של השופט – כתארו אז – מ׳ חשין:
״בבואנו אל חוק הכנסת, אין אנו באים בידיים ריקות. באים אנו ובצקלוננו מטען של שפה ולשון, פירושים ומשמעויות, מנהגות-חברה ומוסר, מוסכמות ומושכלות ראשונים, צדק ויושר, עקרונות ועיקרים...
כל אלה – עיקרים וערכים ועקרונות – מקומם הוא, לכאורה, לבר-החוק, ואולם משמשים הם מצע לחוק – לכל חוק – ולא יתואר חוק בלעדיהם. חוק ללא אותו מצע נדמה הוא לבית ללא יסודות; ומה זה האחרון לא יאריך ימים, כן הוא חוק שאין לו אלא את עצמו בלבד והוא כבית הבנוי על בלימה.
... לעת קריאה בחוק וגלימתנו עלינו, נושאים אנו על גופנו ׳אשפת-פרשנות׳ – יימצאו מי שיאמרו: "ערכת-פרשנות" – ובאשפה זו כל אותם ערכים ועקרונות ודוקטרינות שבלעדיהם לא היינו מה שאנו: עקרונות-יסוד של השיטה, מוסר, הגינות, צדק. אלה – ואחרים שכמותם – ערכי-יסוד הם, ומהם ייגזרו ערכי-משנה״.
נוסף לכך, ברי כי את פרשנותו האובייקטיבית של החוק יש לגזור גם מחוקי היסוד, ובענייננו – חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. עמד על כך השופט – כתארו אז – ברק באחת הפרשות:
״מרכזיותו של הערך בדבר חופש האדם אינו מתבטא אך ברטוריקה בדבר חשיבותו של ערך זה. הוא מתורגם לשפת המשפט בתפיסה הפוזיטיביסטית, כי כבוד האדם מוליד זכויות וחובות, קובע סמכויות וכוחות ומשפיע על פרשנותו של כל דבר חקיקה. כבוד האדם בישראל אינו מטאפורה. זו מציאות נורמאטיבית, ממנה מתבקשות מסקנות אופראטיביות״ (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 526 (1992)).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה