עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף קכה'

סעיף קכה. כידוע, מעיקרא ביקש חוק המעצרים, שנחקק בכנפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לשנות את התפישה הנוהגת עד לחקיקתו, ״להתוות כללים לאכיפת החוק תוך שמירה על זכויות האדם״, ולהפחית למעשה את היקף המעצרים (ר׳ קיטאי סנג׳או המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 26 (2011)). אלא שכוונות לחוד ומציאות לחוד, משנמצא כי כמות המעצרים לא זו בלבד שלא פחתה, אלא אף גדלה באופן ניכר (שם, בעמ׳ 29-28; ח׳ זנדברג פירוש לחוק המעצרים 24-19 (2001)); ובתוך כך הגדלת המעצרים עד תום ההליכים, כחלק מ״תכנית המפנה״ של המשטרה – כך נמסר – כיעד של המשטרה (דו״ח הסניגוריה הציבורית לשנת 2015, בעמ׳ 36-35 (אוגוסט 2016)). מבלי שאדרש לתכניות המשטרה שאינן מוכרות לי, אזכיר כי חוק המעצרים קובע – למשל בסעיף 21(ב)(1) – שלא יינתן צו למעצר עד תום ההליכים, בין השאר, אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". ונדמה כי הטמעת מסר המחוקק לפיו מעצר הוא המוצא האחרון בשרשרת האפשרויות העומדות לרשות מערכת האכיפה, יכולה לסייע בהקטנת מספר העצורים ובהגדלת מרחב המחיה הנותר לאלה שאין מנוס אלא לעצרם.