סעיף 14. שני טעמים תומכים, על פי גישתי, במסקנה שהחריג לכלל הבסיסי הקבוע בתקנות – "תש כוחו":
א) אין לשמר לאורך זמן את החריגה מהסטנדרט, שכן הסטנדרט נגזר מהאמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומהוראת סעיף 1 לתיקון מס' 42 וממה שנקבע בחוק המעצרים, מה גם שהדבר נוגד התחייבויות בינלאומיות של ישראל (עיינו: סבה ואראל).
תוצאה זו נובעת הן ממדרג החקיקה והן מההלכה בדבר הצורך בעדכון תקנות כאשר "תש כוחן" (בין על דרך של מעשה רשות, בין על דרך של מעשה פסיקה). עיינו והשוו: בג"ץ 2902/11 העמותה לילדים בסיכון נ' משרד הבריאות (04.09.2015).
ב) המשיבים לא הראו כי ניסו "ככל הניתן" (במשמעות ביטוי זה הקבוע בתקנות), להחיל את הכלל הבסיסי הקבוע בתקנות על הקיים, וזאת לאחר כל הארכות שניתנו להם לאחר הוצאת הצו-על-תנאי. יתר על כן הנימוקים התקציביים שהועלו בהקשר זה לא הצדיקו את ההעדפות שנבחרו, בשים לב לחלופות הפוגעות פחות בזכויות האדם הבסיסיות הרלבנטיות (בהקשר זה מאלפת הכתבה הנ"ל ב-Economist, המלמדת ששיפור תנאי הכליאה והקלת הצפיפות – מביאים בסופו של דבר אף לחיסכון תקציבי ונותנים תוצאות טובות יותר בהיבטים של שיקום והפחתת רצידיביזם). השוו אצלנו: בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94 (1995), ועיינו בדברי חברי, המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין, בפיסקה מ"ז לחוות דעתו ובהפניות המובאות שם.
גישה מודרנית ועדכנית זו, שבוטאה במחקרים האחרונים המצוטטים ב-Economist ובחוות דעתו של חברי – מחזירים אותנו אל המשפט העברי, שהרי חז"ל ואחרונים לא תמכו מלכתחילה בענישה של כליאה מכבידה בעבירות שאינן חמורות במיוחד (במונחים של היום היינו אומרים שהם דגלו במידתיות הנדרשת).
למעמדו של המשפט העברי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה