סעיף 3. מהאסיר שהורשע בפלילים ונגזר דינו למאסר מאחורי סורג ובריח – נשללת חירותו כדי להענישו ולהרחיקו מהחברה. למאסר יש גם יסודות ותכליות נוספים – של הרתעה (הן כלפי המורשע, הן כלפי ציבור העבריינים-בכוח) ושל מתן הזדמנויות לשיקום.
לגבי עצור שחזקת החפות עומדת לו – המעצר מאחורי סורג ובריח מותנה בכך שמתקיימות לגביו עילות המעצר המפורטות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) ובכך שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה, או בדרך של מעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה.
גריעות החירות הנ"ל – אין משמען שמעבר להן ולמימוש תכליותיהן יש מקום, או היתר לפגוע בחייו, בגופו, בבריאותו, ובכבודו של האסיר, או העצור. אלה אינטרסים בסיסיים של אדם באשר הוא אדם, והם מובטחים ומוגנים כזכויות יסוד מכוח סעיפים: 2, 4, ו-11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בהן אפשרית רק אם היא עומדת בתנאי "פיסקת ההגבלה", הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד הנ"ל (עצם שלילת החירות – במאסר, או במעצר – מקיימת, במקרים המתאימים, את תנאי "פיסקת ההגבלה" ראו: בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת (26.06.2013)).
נקודת המוצא להמשך הדיון גורסת איפוא כי אין אסיר משיל מעליו בשער בית הסוהר את זכויותיו הבסיסיות, מעבר לחופש התנועה וההגבלות הנובעות מכליאתו וכרוכות במישרין בה (עיינו: עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 157 (1996); בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009)).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה