עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לדיון דחוף (צפיפות בבתי הכלא) - פסק דין - סעיף קטו'

סעיף קטו. בענייננו, סבורני כי כל המקורות כולם מצביעים על כך שתכליתו האובייקטיבית – וכזכור, גם הסובייקטיבית – של סעיף 11ב היא לקבוע תנאי כליאה נאותים ומינימליים החלים על כל אסיר באשר הוא, ובתוך אלה – שטח תא מאסרו. כפי שהראינו מעלה, שטח מחיה מינימלי הוא תנאי הכרחי לשם שמירה על כבודו של אדם ועל זכותו לקיום מינימלי בכבוד. כאמור, אין חולק כי רובם המוחלט של אסירי ישראל שוהים בתנאים אשר על פי הגדרת המדינה עצמה – והדברים נתמכים כאמור גם במשפט הבינלאומי ובמשפט המשוה – אינם עולים כדי תנאי מחיה מינימליים לקיום בכבוד של האסיר; דבר זה עומד בניגוד לעקרונות היסוד של משפטנו, לזכות החוקתית לכבוד הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, למורשת ישראל, לעמדת המשפט הבינלאומי ולמקובל במשפט המשוה, עליהם הרחבנו מעלה. בהמשך לכך, משמצאנו כי תכליתו הסובייקטיבית של החוק אינה חד משמעית, אולם תכליתו האובייקטיבית של החוק נוטה בבירור לעמדת העותרים, וכאשר מעיקרא בפרשנות הוראת חוק העוסקת בזכויות אדם, כבענייננו, יש ליתן משקל כבד לתכליתו האובייקטיבית (א׳ ברק פרשנות תכליתית במשפט 255 (תשס״ג), להלן ברק, פרשנות תכליתית), אין אלא להסיק כי יש לפרש את סעיף 11ב כקובע עיקרון של שטח מחיה מינימלי אשר יש להחילו על כל אסיר – ובהתאמה, לכל עצור – במדינת ישראל. אוסיף את שני אלה: ראשית, עלינו להתבונן אל נושא שטח המחיה של אסיר במשקפי זכויות אדם בסיסיות, ולשאול עצמנו כיצד היינו אנו חשים בשטח מחיה של 3 מ"ר לאורך שנים. שנית, אפילו הנחנו כי יש מקום לפרשנות לכאן או לכאן, כשעסקינן בזכויות אדם בסיסיות עלינו לבחור בזו המקיימת זכויות רחבות יותר מאשר להיפך.