ו. ליקויים בתחום השיקום: טיפול, חינוך, פנאי ותעסוקה
תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר שהתקבל בכנסת במאי 2012 ,עיגן בחקיקה ראשית את תנאי הכליאה המינימאליים להם זכאי כל אסיר בישראל. לצד הוראת הבסיס שנוספה בסעיף 11ב(ב) לפקודה הקובעת כי "אסיר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו", נקבעה רשימה מחייבת של זכויות ותנאי מחייה מינימאליים, ובכלל זה סעיפים 11ג ו-11ד לפקודה, שעניינם זכותם של אסירים להשתלב בפעילויות שיקום, חינוך ופנאי, וחובותיו של שירות בתי הסוהר בהקשר זה. תיקון הפקודה מגדיר למעשה מחדש את תפקידו של שירות בתי הסוהר בחוק, ככולל לא רק החזקה של אסירים במשמורת, כי אם גם אחריות אקטיבית לשיקומם ולמניעת עבריינות עתידית. התיקון הוא הצהרה של המחוקק בדבר שינוי בסדרי העדיפויות באשר לכליאה. משמעות הדברים היא כי פעילויות השיקום, החינוך והפנאי כבר אינן בגדר חסד או פריבילגיה הניתנים לאסיר, אלא חובה המוטלת על שירות בתי הסוהר לנקוט בצעדים כדי להבטיח את שילובם המרבי של אסירים בפעילויות אלו. התיקון נובע מתוך תפיסה כי שילוב אסירים בפעילויות שיקום, חינוך, פנאי ותעסוקה מגביר את הסיכוי לצמצום המועדות של אסירים משוחררים, ולפיכך מועיל לא רק לאסירים עצמם המשולבים בפעילויות אלו כי אם גם לחברה כולה.
כחלק ממנגנוני הפיקוח על קיום החובה האמורה ועל יישומה באופן שוויוני, הורה המחוקק על קביעת תקנות ופקודות, כאשר ביחס לשיקום דרש המחוקק שההוראות יקבעו על ידי השר לביטחון פנים באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. בנובמבר 2016 נקבעו על ידי השר לביטחון פנים תקנות בעניין פעילויות פנאי וחינוך בבתי הסוהר, אך אלו אינן קובעות מידה מינימלית של פעילויות אותן מחויב שב"ס לספק לאסירים, אלא מסתפקות בלקבוע כי אסירים ישולבו בפעילויות אלו בהתאם לקריטריונים שונים ועל פי שיקול דעת שב"ס. כמו כן, על אף שחלפו למעלה משבע שנים ממועד חקיקת התיקון, טרם נוסחו תקנות בעניין שיקום אסירים בהתאם לסעיף 11ד. מחדל זה, אשר זכה גם להתייחסות בדוח מבקר המדינה, הוא בלתי חוקתי ובוודאי שאינו סביר. הוא פוגע ביכולתו של שירות בתי הסוהר ליישם באופן ראוי את המדיניות שנקבעה על ידי המחוקק ומביא, למעשה, לקיבוע מציאות שהמחוקק ביקש במפורש לשנות.
מממצאי הביקורים שנערכו על ידי נציגי הסניגוריה הציבורית בשנים 2017-2018 עולה כי בחלק ממתקני שב"ס אכן נעשים מאמצים על מנת להרחיב את מערך הטיפול והשיקום, ולפעול לשיקומם של אוכלוסיית הכלואים באופן שיבטיח את שילובם בבוא העת חזרה לחברה. עם זאת, נמצא כי במקרים רבים הוראות החוק אינן מיושמות וכי רבים מן הכלואים השוהים במתקני שב"ס אינם זוכים למענה שיקומי הולם. ב-6 מתקני כליאה בהם ביקרו אנשי הסניגוריה הציבורית נמצאו ליקויים הנוגעים לאיכות הטיפול הסוציאלי, למחסור בכוח אדם ובמסגרות טיפול ושיקום לכלואים; ב-5 מתקני כליאה נמצא כי קיימת מדיניות של אי-מתן שירותי שיקום, חינוך ואף לא טיפול סוציאלי לכלואים ביטחוניים; ב-7 מתקני כליאה נמצאו ליקויים הנוגעים להעדר תכניות חינוך, טיפול ושיקום לאסירים שאינם דוברי עברית; ב-12 מתקני כליאה התגלו ליקויים הנוגעים למסגרות החינוך והפנאי; וב-9 מתקני כליאה נמצאו ליקויים הנוגעים למסגרות התעסוקה.
כתוצאה מליקויים משמעותיים אלה במצב התשתית השיקומית בשב"ס, נפגעת זכותם של האסירים לשיקום ופוחתים סיכוייהם לצאת לחופשות, להשתחרר על-תנאי בשחרור מוקדם ולהשתלב באופן הדרגתי בחברה לאחר ריצוי עונשם. כך מוחטא גם היעד החברתי של צמצום מועדות והגנה על החברה. על רקע תוצאות קשות אלו, מן הראוי לפעול לאלתר לשיפור הליקויים בתחום השיקום וכן לקיים בהקדם את דרישת המחוקק בכל הנוגע לקביעת תקנות ופקודות בנושא זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה