פגיעה בכבוד האדם של האסיר היא עילה לשחרורו
עביר בכר - 11.08.2018 20:00 |עודכן ב: 20:07
בכיר במערכת אכיפת החוק הביע בפני הכתב יהושע (ג'וש) בריינר חשש מההשלכות הדרמטיות שיהיו לכוונה להקדים שחרור אסירים על מנת להפחית את הצפיפות בבתי הסוהר ("מאות אסירים צפויים להשתחרר, גם ללא שיקום", "הארץ", 2.8). לטענת אותו בכיר, אסירים רבים ישוחררו בלי שהשלימו הליכי שיקום, ואחרים משתחררים ללא ליווי שיקומי ויש חשש כי יחזרו לבתי הסוהר.
יש מקום לחשש שביטא הבכיר, אבל בהעלאתו בעיתוי הנוכחי יש היתממות במקרה הטוב, והתכחשות למצבם של האסירים במקרה הרע. בפועל אסירים רבים אינם זוכים להשתתף בהליכי שיקום בכלא או לזכות בליווי בקהילה, נתון שיכול להסביר את העובדה שכ–80% מכלל האסירים אינם זוכים לשחרור מוקדם.
אי השתתפות בתהליכי שיקום בכלא, או העדר ליווי שיקומי לאחר השחרור המוקדם, הם עילה שכיחה למדי לדחיית בקשה של אסיר לשחרור מוקדם. מכאן שהקדמת השחרור של קבוצת אסירים מסוימת בכמה שבועות אינה מגבירה את החשש שלא יזכו לשיקום, מכיוון שרוב האסירים משוחררים אחרי שמילאו את כל תקופת המאסר שנגזרה עליהם וללא כל ליווי שיקומי בקהילה.
הקדמת שחרורם של אסירים היא צעד מתחייב לא רק כדי לקיים את פסק הדין של בג"ץ, שקבע כי שב"ס צריך להגדיל את שטח המחיה של האסירים, אלא גם כדי ליישם פסקי דין רבים אחרים של בית המשפט העליון. כוונתי לפסיקות שקבעו שתכלית המאסר היא שלילת חירות, ושכל הגבלה אחרת המוטלת על האסיר, שאינה מתחייבת בהכרח משלילת חופש התנועה, הינה פסולה.
תנאי הכליאה אינם אמורים לשרת את תכלית הענישה, וכבודו של האסיר אינו אמור להיפגע גם בין חומות הכלא. מכוחם של עקרונות יסוד אלה הוכרה זכותם של אסירים לפרסם טור בעיתון, לשכב במיטה, להכניס ספר פוליטי לכלא, להצביע בבחירות ולהיות מוגנים מפני חיפוש חודרני ומשפיל. מכיוון שהמדינה מחויבת לפקח על מידת השמירה על כבודם של אסירים, בוטלה ההחלטה להקים בית סוהר פרטי בישראל.
בית משפט השולח אדם למאסר אמור להניח שהאסיר יישא בעונש בהתאם לשיטה המשפטית הנוהגת. אם תנאי הכליאה אינם תואמים את השיטה המשפטית, ראוי להפנים כי מאסר בתנאים פוגעניים ומשפילים הוא בלתי חוקי, והקדמת שחרורו של האסיר מתחייבת מכוח הדין.
אלא שבפועל, וגם לאחר פסק הדין של בג"ץ בעניין הצפיפות בבתי הכלא, דומה כי אף לא אחד מהגופים במערכת אכיפת החוק או במערך שיקום האסירים בישראל לא הפנים את החובה לראות בתנאי הכליאה חלק בלתי נפרד מחוקיות המאסר. טענות המתייחסות לצפיפות בבתי הכלא או לתנאי כליאה נוקשים ופוגעניים כמעט שאינן זוכות להתייחסות בוועדות השחרורים, שהן הגוף היחיד (מלבד נשיא המדינה) המוסמך לשחרר אסירים בטרם נשאו במלוא העונש שנגזר עליהם.
דו"חות תנאי הכליאה שמפרסמת הסנגוריה הציבורית מדי שנה מוכיחים כי הפגיעה בכבודם של האסירים אינה מתמצת בבעיית הצפיפות בתאים, וכי נוספים אליה אין־ספור תנאים ופרקטיקות משפילים. מחסור במזון, איכות מזון ירודה, כבילה לא מידתית למיטה, תנאי ניוד מחפירים, שבגינם אסירים מוותרים על זכותם לטיפול רפואי או על הזכות לנהל את משפטם, נמנים עם הפרקטיקות האלה.
שיא השיאים הוא השימוש הארכאי בצינוק — שיטת ענישה שאין מאחוריה כל תכלית מלבד השפלת האסיר. אסירים המבצעים עבירות בית סוהר, כגון התחצפות לסוהר או השחתת רכוש, יכולים למצוא את עצמם מבודדים בצינוק שבעה ימים לפחות, ללא כל אפשרות לצאת ממנו אפילו לטיול יומי. מכשירי החשמל מוחרמים מהם, והקשר שלהם עם העולם החיצון מתנתק לחלוטין, באופן שמונע מהם לדווח בזמן אמת על מה שנעשה להם.
חברה שיכולה לספוג זיכוי של אדם שהורשע ברצח רק מטעמים של פגיעה בזכויותיו החוקתיות כחשוד (גם אם עובדתית ייתכן שהוא זה שרצח), יכולה בהחלט לספוג שחרור של אסירים טרם זמנם מפני שהמדינה הפרה את חובתה לשמור על כבודם.
עו"ד בכר מתמחה בדיני כליאה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה