"קחו לי את הכסף. כפרה. אבל למה עונש קשה כל כך?"
תשעת חודשי המאסר שריצה עד לאחרונה בגין העלמות מס היו עבור הזמר קובי פרץ סיוט אחד גדול. בראיון ראשון לאחר שחרורו הוא מספר לאבי שושן על החיים בתא במעשיהו לצד הרב מצגר, נזכר ברגע שבו התמוטט כשענבל אשתו גילתה לו מה עבר על בנו בן השמונה, חולם על סגירת מעגל עם עומר אדם ולא יכול לעצור את הדמעות
שבועיים לפני כניסתו לשערי הכלא שאלתי את הזמר קובי פרץ אם הוא נערך למה שהיה ברור מאליו, פרט לו עצמו כנראה: האפשרות שנשיא המדינה יסרב לחון אותו טרם ריצוי עונשו. התשובה של פרץ היממה אותי: "אני לא חושב על זה בכלל", אמר.
"הנה, דחו לי את הכניסה לכלא, אז למה שלא אאמין שיהיה נס? מישהו אמר לי ללכת לבית כלא מסוים כי שם זה כמו קייטנה. אמרתי לו: 'תודה, אבל אני מעדיף בבית'. אני מאמין שתחשוב טוב, יהיה טוב". למחרת שוחחתי עם מאיר נחמני, אמרגנו הנאמן, והפצרתי בו להכין את הזמר למציאות. את ההשלכות של אותה הדחקה פרץ מתאר עכשיו בפרוטרוט.
כמעט שנה אחרי שהחל לרצות תקופת מאסר בת שנה וחצי שנגזרה עליו בגין העלמת הכנסות בגובה 5.8 מיליון שקל, וחודש וחצי לאחר שחרורו המוקדם, לאחר תשעה חודשים, פרץ מסכם בראיון ראשון את הפרק הקשה בחייו. השיחה טעונה ואמוציונלית. האיש שחתום על עשרות להיטים והיה אחד מאבות המהפכה המזרחית של שנות ה־2000, מדבר על הילדות במשפחה בת 12 נפשות בשכונת מצוקה, על השנים שבשיאן היה לזמר הישראלי הראשון שהופיע בהיכל יד אליהו, ועל הנפילה הגדולה, עד אגף 10 של כלא מעשיהו. שוב ושוב הוא עוצר כדי לנגב את הדמעות.
סיקרתי את עלייתו ונפילתו כשכתבתי את מדור המוזיקה המזרחית "מביט מזרחה" באתר ynet. ההתרשמות היא שזה לא אותו פרץ. אולי בגלל פרק הזמן הקצר שעבר מאז שוחרר, בעקבות מיזם חנינות לרגל 70 שנות עצמאות המדינה. אולי זה משום, כמו שיעיד על עצמו בהמשך, שהוא מצולק נפשית, אבל התחושה היא שהאדם שהתהלך כמו טווס, מוקף פמליה ויחצנית צמודה, שופע שארם וביטחון, עבר חוויה מטלטלת. כשהוא מספר על השנה שחלפה, הוא לוחש ולעיתים קשה לשמוע, הוא פורץ בבכי כמה פעמים וחוזר ואומר דבר אחד: זה היה גיהינום.
פתקים בחצר
בכתב האישום שהוגש בנובמבר 2013 נטען כי פרץ השמיט הכנסות בהיקף של כ־5.2 מיליון שקל וכן ניסה לחמוק מתשלום מס עסקאות בסך של כ־830 אלף שקל. במארס אשתקד קבעה שופטת בית משפט השלום בתל־אביב, לימור מרגולין־יחידי, כי בין השנים 2005 ל־2009 הזמר דיווח לרשויות על פחות מרבע מהכנסותיו, באמצעות הסתרת כספים אצל מקורביו והצגת הכנסות כמתנות. פרץ הורשע בשורת עבירות מס, בהן הכנה וקיום של פנקסי רישום כוזבים ועבירות מע"מ נוספות. השופטת דנה אותו לשנתיים מאסר בפועל, ותיארה את מעשיו כ"החלטה מושכלת שנעשתה מטעמי בצע". בנוסף, גזר עליו בית המשפט 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה 175 אלף שקלים.
פרץ עירער בבקשה להמתיק את העונש, והפרקליטות מצידה עירערה בדרישה להחמרתו. ביוני קבעו שופטי בית המשפט המחוזי בראשות דבורה ברלינר שדנו בערעור, כי "דומה שכל הנסיבות מוליכות למסקנה כי מדובר בהעלמת מס מתוכננת, מתוחכמת, שבוצעה בשיטתיות ובחוסר מעצורים". העונש קוצר בחצי שנה, לאחר שפרץ משך את ערעורו על הרשעתו. פרץ, אגב, יכול היה להיחלץ ממאסר: טרם הגשת כתב האישום נגדו הוצע לו הסדר טיעון מקל, אך הוא סירב לחתום עליו. כשניאות לכך, כבר היה מאוחר מדי: אמרגנו לשעבר הפך לעד מדינה נגדו.
מתי נפל לך האסימון והבנת שאתה נכנס לכלא?
"לא האמנתי שאשב יום אחד בכלא עד שבוע לפני שנכנסתי אליו. כשעו"ד ציון אמיר, שביקש עבורי חנינה מהנשיא, צילצל ואמר שלצערו הוא לא איש של בשורות, הרגשתי סחרחורת. חצי שעה הלכתי כמו מטורף בתוך הבית, רואה הכל שחור (פרץ פורץ בבכי — א"ש). מצטער, אני נזכר בזה וזה עושה לי לא טוב. בלילה לפני, הילדים הלכו לישון אצל חמי וחמותי, ונשארנו ענבל ואני לבד, ושנינו לא מפסיקים לבכות. גם בבוקר. זו הפרידה הכי קשה שהייתה לי בחיים".
ובנסיעה למעשיהו, מה עובר לך בראש ברגעים אחרונים של חירות?
"כל הדרך אני שואל למה זה קרה לי, ואיך אני, שמקפיד על כיבוד הורים ועושה חסד עם זרים ומסכנים ומי לא, בסוף מקבל כזה עונש".
המזל שלך הוא שאולמרט השתחרר והתפנה מקום באגף שבנו במיוחד בשבילו.
"אני מברך את אהוד אולמרט כל יום שבזכותו לא הייתי באגף רגיל. למזלי, הייתי באגף שבו כולם אנשים נורמטיביים של עבירות צווארון לבן, כי המקום הזה לא קל, וזה בלשון המעטה. נתנו לי לבחור בין חרמון למעשיהו. ג'קי בן זקן ניסה לשכנע אותי לבוא לצידו לחרמון, אבל משהו בפנים אמר לי, רק לאגף של אולמרט. רציתי להיות גם לצד הרב יונה מצגר, שלפחות אלמד בזמן הזה ואחכים".
בכלא, מה הדבר הראשון שאתה רואה?
"את הרב מצגר שוטף רצפה. קיבלתי בומבה. אתה רואה רב ראשי לשעבר עם מגב. רצתי אליו ונישקתי לו את היד ואמרתי לו: 'תן לי כבוד הרב'. בא אליי אורי שטרית, ממורשעי פרשת הולילנד, ונתן לי את השיעור הראשון שלי שם: 'במקום הזה כולם שווים'. אם ראש הממשלה אהוד אולמרט עשה את זה, אז גם רב. הייתי בתא עם הרב מצגר ועם הרב אהרון גוטסדינר, שהיה רב המחוז הצפוני של המשטרה ונאשם בזיוף תעודות. זכיתי להיות בכלא עם שני תלמידי חכמים".
וכשנכנסת בפעם הראשונה לתא שיהיה הבית שלך בשנה הקרובה?
"הכל היה שחור. נשכבתי במיטה, כיסיתי את עצמי בשמיכה עד מעל הראש ונשארתי ככה שבוע. פחדו ממקרה דודו טופז 2 ושמו עליי השגחה צמודה. כל חצי שעה בא סוהר עם פנס ובדק אותי. התכנסתי בעצמי וזה גם השפיע על הקול שלי שנהיה פתאום חלש ועייף. חודשיים כמעט לא יצא לי קול. איפשרו לי להכניס לתא בקבוק מים קטן, כי פעם בהופעה הכניסו לי כדור לכוס, ומאז אני שותה רק מבקבוק סגור. אז הייתי רק בוכה ושותה".
בשלב מסוים היית צריך לקום.
"עבר שבוע והגיע יום שישי והייתי חייב כבר להרים טלפון לאמא שלי. היא מיררה בבכי, ולא רציתי שתבין שאני בוכה יחד איתה. איכשהו הצלחתי להתעלות על עצמי, ורק אחרי שהיא ניתקה התפרקתי. כשנאסרתי, מרוב שהיא לקחה ללב, היא התחילה לסבול מדפיקות לב מואצות. יומיים לפני שהשתחררתי היא נאלצה לעבור השתלת קוצב לב. מסכנה, אמא אהובה שלי, איזה צער גרמתי לה".
איך התחלת להתערבב באגף?
"מי שהרים אותי היה מאיר רבין, איש מדהים ממורשעי הולילינד. הוא היה האבא והאמא של האגף. צדיק גדול שרק דאג לכולם. גם לאורי שטרית מאוד התחברתי. הוא היה מבשל לכולם ומצליח להכין שבעה סוגי סלטים מכלום. אנשים נפלאים. גם באגף שלנו היה מתח כי כולם הגיעו מתפקידים וקריירות וזה לא פשוט, אבל ביחס לאגפים אחרים זו חבורה שרובה יוצאת מן הכלל".
גם כלפיך היו מתחים?
"גם. כי יש לי תסביך עם שטיפת כלים. אמרתי, תנו לי הכל חוץ מזה, אז שטפתי רצפות וניקיתי מה שצריך, וביומיום עבדתי במכבסה".
בכלא קשה כמו בסדרות כמו "אוז" או "כתום זה השחור החדש"?
"בית כלא זה בית משוגעים. ממש גיהינום. מכות, דקירות, מה לא. שמים שמונה אנשים בתוך חדרון. קיץ, חום מוות. חורף, קור כלבים. סיר לחץ. פעם בשבוע לפחות הייתה אזעקה בגלל מכות בין אסירים. אסור למהר להכניס למאסר, זה עונש אכזרי מדי. איפה הפאקינג שיקום? אני הגעתי עם ניסיון חיים, אבל קח ילד בן 22 ושים אותו בכלא, ואתה הופך אותו לפושע. אין ברירה אחרת, אם רוצים לשרוד. הכלא הוא האמא של ההישרדות. אבל יודע מה הכי זיעזע אותי?"
מה?
"צבי בר, ראש עיריית רמת־גן לשעבר. לראות אדם בן 82, נתמך במקל, מדדה באגף, זה דבר שאי־אפשר להבין. איש עתיר זכויות שמפקד הכלא היה תחת פיקודו בצבא. מה יש לשים אדם בגיל הזה במאסר? למי הוא מסוכן? טוב שחננו אותו מהר".
יש מיזם בשם "כליאה זה לא פתרון" שהוקם כדי להציע חלופות לכלא, בגלל הנזקים שהוא גורם.
"תנו לי לא חצי שנה עבודות שירות, אלא שנה וחצי, קחו לי את כל הכסף. כפרה. אבל למה עונש קשה כל כך? כל אסיר עולה למדינה אלפי שקלים בחודש. במקום שנעלה לכם כסף, תהפכו אותנו למועילים: שימו אותנו במקום שאנחנו יכולים לתרום בו, כמו בבית חולים 'רעות', שם סעדו את אבא שלי. אצל חיילים, קשישים. למה לכלוא אזרח שעשה עבירה ראשונה ולא מסוכן לציבור? בשבוע האחרון שלי הגיע לאגף ילד בן 32 ונישק את הרצפה. הוא בא מאגף אחר, רעד שם. אסירים איימו עליו לא לזוז בלי אישור. אני לא מבין איך אין הפרדה בין אסירי צווארון לבן לבין רוצחים ואנסים, איך מאפשרים את החיכוך המסוכן ואכזרי הזה".
מה אומרים אסירים שרואים בין הסורגים את הזמר המפורסם?
"ביקשתי מהשב"ס שלא יוציאו אותי לעבודה במכבסה מהמסדר בחצר אלא ישר מהאגף, אבל לא הסכימו. בחצר אסירים היו ניגשים ונותנים לי פתקים. זה להתקשר לאשתו, וההוא לברך את הבת שלו, ואני בכלל לא מכיר אותם, אבל מהפחד מתקשר. ושם הרי כל השיחות מוקלטות, אז אחרי כמה ימים הגיע אליי קצין מודיעין ושאל מה לי ולהם. עניתי לו: 'מה אני צריך שאחר כך יתנכלו לי?' למחרת בבוקר השגיחו עליי וזה הפסיק".
איך נראה סדר היום שלך?
"קמתי בשעה שלא הכרתי, שש בבוקר. ייסדנו מניין לתפילת שחרית. אחרי התפילה יש מסדר, ואז יוצאים לעבודה, ובצהריים חוזרים לאגף, אוכלים. אחר כך הייתי יושב על כיסא באגף או בחצר להתבודדות כאילו אני באומן. שעות קראתי תהילים, 'גן האמונה'".
עם סדר יום כזה ושני רבנים בתא, פלא שלא יצאת חרדי.
"אני מסורתי. שומר שבת, לובש ציצית קטנה. מזמן הסרתי את העגיל מהאוזן, הבן שלי ביקש ממני. אחרי ארבעה חודשים שם די השתגעתי בלי טלוויזיה. הייתי חייב קצת מוזיקה והתחיל המונדיאל".
את מונדיאל רוסיה 2018 לא תשכח?
"לעולם. ראיתי במסך קטן, 02 אינץ', את כל המשחקים. הרב בחיים לא ראה כדורגל, וכל שנייה שאל אותי, והייתי מסביר לו שזה נבדל וזה פנדל".
חטא היוהרה
את השנה שלפני המאסר יעדיף פרץ לשכוח. הקריירה התרסקה, הזמנות להופעות פסקו, הוא הפסיק להוציא שירים חדשים. את התמונות מנופשונים או ממופעים הומים, החליפו ציטוטים מפרשת השבוע וסלפי מקברי צדיקים. נדמה היה שפרץ לא פסח על אף קבר של צדיק או רב שהבטיח ישועה. רבים האמינו שהוא ייצא ממעשיהו לבוש שחורים ועם זקן. לראיון הוא בא במכנסיים קצרים וטריקו, השיער עדיין מחומצן.
מלשיר בנוקיה עברת למכבסת הכלא. המעבר הזה יכול לפצוע את הנפש.
"ודווקא המכבסה נחשבת למקום הכי טוב. הייתי אחראי על הבגדים של הסגל, ושורק. יצאו לי לחנים, אז הייתי שורק אותם לאמרגן שלי בטלפון והוא הקליט. אולי פעם נעשה איתם משהו".
מה הרגשת כלפי הצוות?
"הרוב היו בסדר גמור. היו קצינים שהצליל בטלפון שלהם היה השיר שלי 'תודה על הכל', וזה היה מוזר. בחצר קרה שהסוהרים והאסירים היו שרים לי ביחד את 'כמה אהבה', ואת 'יחד' הדואט עם אישתר. אבל היו קצינים ששכחו את האנושיות ושהם עובדי ציבור".
ואיך מתמודדים עם הקשיים?
"רק דרך עתירות. אני קורא לחברי הכנסת ולשופטים לעשות ביקורי פתע בכלא. שיראו את התנאים של האסירים במדינת ישראל. אני, ברוך השם, עברתי את זה איכשהו, אבל אני יודע היום שכל אחד יכול יום אחד למצוא את עצמו שם. אני בטוח שהרבה אנשים יגידו למה הוא מזכיר את זה, ושזה כאילו לא טוב לזמר שרוצה לחזור לשגרה, אבל חשוב לדבר על זה כי לאף אחד לא מגיע לחיות בתנאים כאלו. זה לא אנושי".
האינסטינקט הראשון הוא לחשוב שפרץ מתבכיין. שלא הפנים את המעבר מחיי נוחות לתא קטן. ועם זאת, הסיפורים שלו מעלים סימני שאלה אם התנאים המסופקים לאסירים הולמים מדינה שמתיימרת להיות מתוקנת.
מה הטענה העיקרית שלך לגבי שירות בתי הסוהר?
"לא תמצא שם היגיון. בתנאי השחרור שלי הגבילו אותי, למשל, בעוצר בין שלוש בלילה לעשר בבוקר. מה ההיגיון? תנו לי לקחת את הילדים לבית הספר. יש לי הופעות באילת ובים המלח, איך אני אמור להספיק לחזור משם? סתם לענות בן אדם? אבל זה עכשיו. כשהייתי בפנים, כל דבר זה להתחנן. ביקשתי, למשל, שיביאו גיטרה או קלידים למועדונית, שאלמד לנגן לפחות. אבל לא אישרו. מה הפריע להם שאנצל את הזמן כדי להשתפר כמוזיקאי, מה שישפר את השיקום שלי בהמשך? למזלי, זכיתי בעורכי דין מדהימים, שני אילוז ואלדן דנינו. הפעלתי אותם עם לא מעט עתירות, כי אחרת אי־אפשר להשיג כלום".
נגררת לוויכוח על כשרות עם רב הכלא.
"ביקשתי כשרות בד"ץ, והרב הביא לי שאלון עם שאלות הזויות כדי לבדוק כמה אני דתי והחליט שלא מספיק, ולכן אני לא זכאי. חברים שלי, שמפעילים את ההסעדה, אמרו שלא יחייבו את המנה שלי, וסירבו להם. הכל זה פקודות ונהלים, אין שכל ישר. לא מספיק אתה מתענה וסובל, אז עוד מוסיפים לך! אבל אני אוהב את הרב, אין בליבי עליו. זו המערכת".
הם חרגו מהכללים למענך כי אחרי חודש וחצי, שלב שבו לא היית זכאי לחופשה, נתנו לך לצאת לאזכרה של אבא שלך.
"בשן ועין נתנו לי. הסכימו שאצא רק לבית העלמין, אבל הסברתי שזו השנה הראשונה ויש סעודה וקדיש, ובואו, אנחנו לא נאצים בגרמניה שיודעים רק לדקלם פקודות. בסוף הם הסכימו שאצא לארבע שעות, ורק לבית העלמין. זה לא הגיוני הרי, מה יש לעשות ארבע שעות בבית קברות, ואני רוצה לראות את הילדים והם קטנים בשביל מקום כזה. עתרתי שוב, ונתנו לי שבע שעות. הכל במלחמות".
אבל אי־אפשר להתכחש לעובדות: חלק גדול מהפושעים בבתי הכלא הם הדפוקים של החברה הישראלית.
"גדלתי בכפר שלם. ברחתי מהפשע כל חיי, כי כילד ראיתי דברים מאוד קשים. בגיל 21 רצחו מישהו מול העיניים שלי. קח את דימונה וקריית־גת ואופקים שהמצב הסוציו־אוקונומי בהן נמוך. החברה צריכה להיות פחות נוקשה עם המוחלשים. אל תמהרו להכניס אותם לבית הכלא. זה גומר אותם סופית. בתי המשפט חייבים לעזור לאנשים שלא קיבלו צ'אנס אמיתי בחיים לפני שדנים אותם לחיים בפשע".
אתה יודע, הייתי בדיון פעם אחת, ולא יכולתי שלא לתהות אם לגבר מזרחי גברתן עם שיער מחומצן יש סיכוי לקבל בהיכל המשפט הזדמנות שווה. ואת זה אני אומר כמי שעצרו אותו כמה פעמים וביקשו תעודה מזהה רק בגלל החזות המזרחית שלו. מה לדעתך המשקל של השם "פרץ" בגזר הדין?
"אתה אומר פה דברים מאוד קשים, כואבים ואמיתיים. אם היית אומר לי את זה לפני, לא הייתי מאמין, אבל בכלא ראיתי את 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'. הילדים של אותם סאלחים משלמים את המחיר עד היום, ואתה רואה את זה בבתי הסוהר. רוב האסירים הם מזרחים, רוסים, אתיופים ובני דודים. לא סתם. מהקמת המדינה זה התחיל. גם להורים שלי, שעלו בתחילת שנות השבעים, עשו אותו תרגיל. היה להם בית מפואר בקזבלנקה עם משרתות, ואבא שלי ניהל קריירה מצליחה כזמר. אמא שלי התעקשה שנעלה כדי לגור בירושלים, בסוף זרקו אותם באוהלים בקריות. אבא שלי גיז'דר ובכה בלי הפסקה. אמא שלי חיה במרוקו כמו מלכה, ובארץ עבדה שעות במשק בית וניקיון. הם עברו לדירת שיכון קטנה בדרום תל־אביב, וגרנו שם שני ההורים ועשרה ילדים".
אני זוכר את אבא שלי שומע קסטות של אבא שלך, הזמר פטי ארמו, ויוצא לפעמים להופעות שלו בבת־ים.
"ביום הוא עבד כחייט ובערב יצא להופיע. היה קצת קל יותר כלכלית, ועדיין, כל הבגדים והנעליים עברו אליי מהאחים הגדולים. רק בבר־מצווה קנו לי משהו בפעם הראשונה".
ביקשת לעבור לפנימייה.
"רציתי מרחב כי היה צפוף בבית, וחלמתי על הירוק של הקיבוץ. הלכתי לשם לשנה וברחתי, כי ילדה הביאה באנג. אני לא מכיר המון זמרים שכמוני בחיים לא נגעו בסיגריות, סמים, אלכוהול. כשהתפרסמתי לקחו אותי לסוויטה במלון באילת, ועל השולחן שמו קוקאין ושטרות דולרים להסניף. ברחתי כל עוד נפשי בי".
בגיל 16 וחצי יצא סינגל הבכורה שלו. בעשור הראשון לפעילותו הוציא חמישה אלבומים שזכו להצלחה מועטה. ההצלחה שעליה חלם הגיעה ב־2003 עם הלהיט "בלבלי אותו". ארבעת אלבומיו הבאים מכרו מאות אלפי עותקים. פרץ כיכב ב"רוקדים עם כוכבים" וב"חי בלה־לה־לנד", ופוצץ אולמות. בימי החקירות והמשפט הספיק להוציא שני אלבומים שזיכו אותו באלבומי זהב ופלטינה. בין להיטיו הגדולים: “את כמו אש”, “כל הכוח”, "סה לה וי" והדואט "יא מאמא" שבו שיחזר הקלטה ישנה של אביו.
תמיד ידעת שאתה רוצה להיות זמר?
"כן. הוצאתי את 'טעויות של החיים' – גם כן, מצאתי איזה שם לתת לשיר הראשון בקריירה שלי – וככה התחלתי. הבום קרה כשיצא 'בלבלי אותו', אלוהים נגע בי באותן שנים".
והצלחת להתבלבל.
"דווקא לא. עד גיל 29 גרתי אצל ההורים, היום כל אחד מוציא שיר וישר עובר למגדלים. החטא שלי היה אחרי ההופעה בנוקיה, ובגללו הכל התחרב: הוצאתי מהפה שעכשיו רק אני, וכל מחיר שאנקוב ובכל מקום שאבחר ומתי שארצה ואני המלך. לא סתם אומרים: 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו', כי ארבעה ימים אחר כך התחילו שבע השנים הרעות. פגעתי בחנה לסלאו כשקראתי לה 'בהמה', הייתה פרשת ה'שלופים' (פרץ נתבע על התנהגות מעליבה בהופעה בבר־מצווה — א"ש), מס הכנסה. צרה אחרי צרה. גיהינום. הייתה לי מידת הגאווה וחטאתי בחטא היוהרה".
בגלל זה סירבת לחתום על הסדר טיעון?
"אמרו לי תשלם 400 אלף שקל, ורואה חשבון אמר לי: 'לא צריך'. הייתי עקשן והקשבתי לו, כי לא הבנתי כלום בכספים. הסכום תפח ל־600 אלף שקל. הסכמתי וחתמתי על ייפוי כוח, אבל יוחאי יעיש, האמרגן שלי לשעבר, חתם הסכם עד מדינה נגדי והכל התבטל. אז כבר הציעו לי עסקת טיעון בין אפס עד תשעה חודשי עבודות שירות או מעצר, לפי החלטת בית המשפט ואמרתי, 'אפילו לא תשע שעות'. בדיעבד זו הייתה עוד טעות שלי".
תסלח ליוחאי אי פעם?
"אני אפתיע אותך: סלחתי לו. אם הוא יגיד לי שלום ברחוב, אולי אפילו אחזיר בחזרה".
בחייאת, קובי, זה לא נשמע אמין.
"אחרי מה שעברתי, מה זה ייתן לי להמשיך לכעוס? היום אני רואה אותו שליח של בורא עולם, כי לך תדע מה היה אמור להיות אם לא".
ושרית בירן, היחצנית שגם העידה נגדך?
"מחול לה, ואני מאחל לה רק טוב. אני מקווה שאם פגעתי בה או במישהו אחר, שיסלחו גם לי. הייתי כל כולי כעסים, היום כבר לא".
אבא שלך לקה באירוע מוחי לא הרבה אחרי שיוחאי חתם על הסכם עד מדינה.
"חד־משמעית הוא לקח ללב. הוא גם מאוד כיבד ואהב את יוחאי. הוא לא האמין שככה יקרה לי. עד שנפל לו האסימון - הנורא קרה".
זוכר את היציאה לאזכרה שלו?
"חמי ואחי אספו אותי ונסענו לבית העלמין. ירד גשם זלעפות. השתטחתי על הקבר ורק בכיתי. נרטבתי כולי אבל לא עניין אותי כלום. אחר כך נסעתי הביתה לראות את הילדים, ושם הלב שלי נקרע, אתה יכול לראות אותם רק בחטף, ולך תסביר להם למה".
נולדתי מחדש
פרץ דומע שוב. "אתה יודע, אבי, אפילו לא נתנו לי לצאת איתם לגינה. בחופשות ביום שישי הבן אומר לי: 'אבא, בוא לבית הכנסת', אבל לא אישרו לי. לקחתי טיפות אופטלגין כאילו שאני חולה, ואמרתי לו שאני לא יכול. בפנים התרסקתי. עד החופשה האחרונה שקיבלתי הילדים בכלל לא ידעו איפה הייתי. חשבתי שהצלחתי להסתיר מהם, אבל מסתבר שאין כזה דבר. ליאל, הבן הבכור שלי, רב עם אחד הילדים מהכיתה, והילד זרק לו, 'אבא שלך בכלא'. הוא לא סיפר את זה לאף אחד. כשענבל גילתה והתקשרה לפאקינג טלפון ציבורי עם הצבע הכתום, שאני לא יכול לסבול את הצבע הזה יותר, וסיפרה לי, הטלפון נפל לי מהיד. לא הפסקתי לבכות.
"היה עוד אירוע מכוער. ליאל הלך לאכול שיפודים בתקווה, וזכר שהייתה שם תמונה שלי על הקיר. הוא ניגש לבחור בקופה ושאל: 'איפה התמונה של אבא שלי?' הבחור שאל, 'מי זה אבא שלך?' וליאל ענה, ומה אומר אותו בן אדם לילד בן שמונה? 'ברגע שאבא שלך ייצא מהכלא נחזיר את התמונה שלו'", פרץ פורץ שוב בבכי. "זה פשוט חוסר אונים. הבן שלך צריך אותך ואתה לא יכול להיות איתו. נורא".
איך אתה מסכם את התקופה הזאת?
"תיקון. בדיעבד אני מבין שטוב שזה נגמר 'רק' ככה. כזמר, סעדתי ילדים חולי סרטן וחיילים פצועים מצוק איתן, אז זה נתן לי פרופורציות. כל השאלות שהיו לי כלפי בורא עולם, והיו לי לא מעט, לקחתי בחזרה. הכלא נתן לי פרופורציות לגבי המון דברים בחיים. אפילו לאכול פרי, להתקלח בלי כפכפים. זה היה ממש גיהינום ונשארה לי צלקת נפשית שתלווה אותי לצערי כל החיים, אבל אני מאמין שבורא עולם נתן לי ניסיון שאוכל לעמוד בו".
כמה כסף עלו לך השנים האלו?
"עשיתי חשבון בדיוק כמה עלו עורכי הדין ואגרות בית משפט והכספת שלקחו וההופעות שהתבטלו, והגעתי לסכום של עשרה מיליון שקלים, שהלכו".
ומה מצבך הכלכלי היום?
"ברוך השם, נשארו לי חסכונות וחמי עזר לי מאוד. רק על עו"ד יעקב וינרוט השכיב חצי מיליון שקלים. לפני הכניסה לכלא דאגתי שלא יחסר כלום, ישבתי עם ענבל על החשבונות. אבל גם עזרו לי מבלי שידעתי. במצבים כאלה אתה מגלה מי החברים שלך, ויש כמה אנשים שאני חייב להם את החיים שלי".
כמו?
"הם לא ירצו שהשם שלהם יופיע. אחרי תקופה בכלא אני רואה בחשבון שענבל כמעט לא מגהצת, ואז גיליתי ששני חברים היו שולחים לה כל חודש מעטפות עם הרבה כסף, שיהיה לכל מה שהיא צריכה. אחד מהם ידע שמכרתי את הרכב, והציע שענבל תבחר איזה רכב שהיא רוצה בסוכנות מרצדס על חשבונו, אבל סירבתי".
לא קשה להתחיל הכל מאפס בגיל 24? אולי אפילו להתחיל במינוס, כי יש עליך כתם של אסיר לשעבר. ועדי עובדים לא ימהרו להזמין אותך.
"צריך לזכור לאנשים גם את הדברים הטובים שעשו, ולא רק את הטעויות. אני שילמתי את המחיר בשביל כולם. אייל גולן, מושיק עפיה, איציק קלה, כולם היה להם ענייני מיסים, ורק אני ישבתי. כשאני רואה שכולם מופיעים זה מרגיע אותי. הפחד הכי גדול היה שנגמרה לי הקריירה. אבל בכל 25 שנות הקריירה לא קיבלתי אהבה כמו היום. מאז השחרור, רק חיבוקים ונשיקות. אני מרגיש שנולדתי מחדש. הבנתי מי חבר ומי אינטרסנט, קיבלתי המון תובנות לחיים, ויודע מה, היום כסף בשבילי זה לא העיקר, החירות והמשפחה זה מה שחשוב. יצאתי עם הילד לרכוב על אופניים, והרגשתי יותר עשיר מביל גייטס".
התעשייה השתנתה כשהיית בפנים. תוכל להדביק את הפער?
"מה שידבר זה רק המוזיקה. אני מרגיש שיש התגייסות למעני. דודו אהרון ומשה פרץ כותבים לי, ופנינו גם לעמיר בניון ודיקלה. אבי אוחיון שלח לי שיר. החלום שלי זה לעשות משהו עם עידן רייכל, אני מת על השירים שלו. היום אני מאוד בררן בבחירת שירים, כי אין מקום לטעויות. מצפים ממני למשהו מיוחד".
לא נראה לי שתוזמן להופיע בקרוב בבית הנשיא.
"הלוואי וזה יקרה כדי לומר תודה רבה לנשיא רובי ריבלין שנהג כלפיי במידת הרחמים. הוא והשרה איילת שקד".
את אייל גולן כן פגשת. אף פעם לא הייתם חברים קרובים.
"המציאו שהיה בינינו ריב, אבל זו הייתה תחרות בריאה. הייתי באולפן של יעקב למאי, ואייל צילם את התוכנית שלו עם אביב. אמרו לו שאני שם, והוא עזב הכל ונכנס לחדר ונתן לי חיבוק גדול. אמרתי לו שהגיע הזמן לשבור את המיתוס השלילי עלינו, ולעשות דואט. הוא אמר שישמח מאוד ולחצנו ידיים".
בטח לנשמות טובות יהיה מה להגיד, אבל זה חיבור היסטורי. עד עומר אדם, היית היחיד שהצליח להתחרות בו כשווה.
"כשישבתי בפנים, חשבתי שארצה לעשות דואט איתו ועם עומר אדם. באחת החופשות הראו לי סרטון מלפני עשר שנים, שהעליתי את עומר לשיר איתי. אמא שלו ממש ביקשה ממני".
למה לעומר אדם לקחת ריזיקה ולשתף פעולה עם זמר שרק השתחרר מהכלא?
"אני מאמין ששני הדואטים, גם עם אייל וגם עם עומר, יעשו באזז שלא היה עוד. לגבי עומר ספציפית, זה לעשות חסד נעורים וגם לסגור מעגל בינינו".
אתה מאמין שתחזור למעמד שהיה לך?
"אני שואף ליותר. אני מרגיש שמה שהיה, היה רק הפרומו".
למי אתה צריך לומר תודה?
"לענבל אשתי. היא לביאה אמיתית. בזמנו כמעט התגרשנו, והנס הכי גדול שקרה לי הוא שחזרנו. גם הרווחתי אישה נפלאה וגם עוד שני ילדים. אין נשים כמוה".
אני בטוח שלא היה פשוט להורים שלה, משפחת פלדבאום, שהבת היחידה שלהם מביאה זמר מזרחי הביתה.
"כשהתחלנו לצאת חמי רצה להכיר לה טייס, אבל היא רצתה רק אותי. אני מודה שגם לי היה מוזר החיבור פלדבאום־פרץ, כאילו שני עולמות. הם בחיים לא אמרו לי את זה. תמיד קיבלו אותי באהבה. הם כמו ההורים שלי. אני אוהב אותם מאוד".
כששמעת על מתווה חנינות ה-70, הבנת שזה הכרטיס שלך החוצה?
"כשחיכיתי לתשובה על החנינה, בדיוק שמעתי ברדיו שידור חי של ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי בערב ל"ג בעומר. שרתי, מתכוון ומתפלל. למחרת, קיבלתי את הבשורה. לכן את סעודת ההודיה אחרי שהשתחררתי, עשיתי אצלו בציון במירון".
רודף אותך השם יוחאי.
לראשונה פרץ צוחק. "יוחאי הכניס אותי ויוחאי הוציא אותי, אשכרה. וברצינות, אני מאחל לעצמי שלא אראה יותר את המקומות האלו”.
איפה טעית? על מה אתה מתחרט?
“אני לוקח אחריות, את חובי שילמתי גם בכסף וגם במאסר. אני פונה מפה לכולם: אנחנו בחודש הרחמים וסליחות, אז תנו לי הזדמנות שנייה. תאמינו לי, את השיעור שלי בחיים האלה, למדתי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה