זה יותר מחצי שנה שהמלצות הוועדה לטיפול באלימות במשפחה מונחות על שולחנותיהם של השרים ארדן וכץ. בינתיים, נשים שעזבו מקלטים תוהות מדוע דווקא הן נכלאו — ולא הגברים שהכו אותן.
כתבתה של לי ירון כתבת עיתון הארץ 26.05.2017 06:00
זה יותר מחצי שנה שמסקנות הוועדה הבין־משרדית לטיפול באלימות במשפחה מונחות על שולחנותיהם של השרים גלעד ארדן וחיים כץ. ועדת השרים לענייני אלימות בראשות ארדן, שצריכה לאשר את ההמלצות כדי שייכנסו לתוקף, עדיין לא דנה בהן. בעיית הריבוי של מקרי אלימות במשפחה, שהביאה להקמת הוועדה ב–2014, לא נעלמה בינתיים: בישראל חיות כיום כ–200 אלף נשים מוכות, שרובן כלל לא מתלוננות, ויותר ממאה נשים נרצחו בחמש השנים האחרונות.
השר ארדן לא נעתר לבקשת "הארץ" להתראיין. מלשכתו נמסר כי "אישור ההמלצות לא יביא ליישומן, כיוון שלשם כך נדרשות תוספות תקציביות שלגביהן אנו כבר ממילא נמצאים בדין ודברים עם משרד האוצר. הדחייה הטכנית במועד אישור ההמלצות אינה עוצרת את תהליכי היישום שכבר החלו, ובשבועות הקרובים התוכנית תעלה לאישור בוועדת השרים". עוד נמסר כי "המשרד לביטחון הפנים מקדם צעדים חסרי תקדים בכדי לסייע ולהגן על נשים מפני אלימות בתוך המשפחה".
אלא שמקורות באוצר אומרים כי כלל לא מתקיים משא ומתן בנושא. לדבריהם, המשרד לביטחון הפנים ממילא קיבל תוספת תקציב ותקנים שאמורה לאפשר יישום של התוכנית, שעלותו נאמדת ב–250 מיליון שקלים.
ממשרד הרווחה נמסר: "הנושא מורכב ודורש אחריות כוללת של מספר גורמים, ובחודשיים האחרונים עמלו נציגי הוועדה על תמחור יסודי של כל פרטי התוכניות. ברגע שתאושר התכנית בוועדת השרים לענייני אלימות, הממשלה תאמץ את התכנית ותתקצב אותה. נדגיש כי הטיפול במניעת אלימות במשפחה מתבצעת באינטנסיביות לאורך כל ימות השנה על ידי אנשי המקצוע בכל המשרדים הרלוונטיים".
יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), אומרת כי "אין שום הצדקה לעיכוב באישור התוכנית והתקציב המיועד לה. כל עוד הסחבת הזו נמשכת, השרים לא ישכנעו אותם שאכפת להן מביטחונן ומהחיים של הנשים. הנושא באחריות ארדן וכץ, אבל הם כנראה מעדיפים להתעסק בנושאים אחרים במקום להגן על נשים ולהצילן".
דו"ח הוועדה המקורי הוגש עוד בנובמבר 2015, ואז החליטו כץ וארדן להקים צוות מנכ"לים בין־משרדי לגיבוש תוכנית פעולה. אחת ההמלצות העיקריות היתה הקמת מקלטים לשיקום גברים מכים. "כיום אין טיפול מחייב לגברים שהתנהגותם אלימה במשפחה, למעט גברים בהליך פלילי שהופנו לשירות המבחן למבוגרים", נכתב בדו"ח הוועדה, שהגיע לידי "הארץ".
נתוני השב"ס מגלים כי יותר מ–70% מהאסירים הכלואים בגלל אלימות במשפחה מרצים מאסר חוזר, ומהם ל–30% זהו מאסר שישי או יותר, מה שמעיד על חשיבות השיקום.
כיום, בעקבות כל דיווח על אלימות במשפחה, האשה בסיכון נשלחת מיד למקלט בעיר אחרת, כדי שהגבר האלים לא יוכל לאתר אותה. בישראל פועלים כיום 14 מקלטים, שטיפלו בשנה האחרונה בכ–1,800 נשים וילדיהן. לעומת זאת ישנם רק בישראל שני מעונות לטיפול בגברים אלימים. "מיעוט המסגרות והפריסה הגיאוגרפית המוגבלת לא מאפשרים לגברים רבים להשתלב בטיפול", לשון הדו"ח. הוועדה המליצה להקים עוד ארבעה מעונות בהקדם, אך עד כה לא ניכרת התקדמות בנידון ובמשרדי הרווחה וביטחון הפנים לא השיבו לשאלות "הארץ" בנושא.
מקור המעורה בדיוני הוועדה אמר ל"הארץ" כי המעונות לגברים יתבססו על הדגם של הוסטל בית נועם בהרצליה — טיפול שיקומי בן כמה חודשים.
ההוסטל הוקם ב–1997 ובתי משפט מפנים אליו גברים כחלופה למעצר או למאסר או אם הוצא נגדם צו והם זקוקים למקום לשהות בו. בכל שנה מתקיימים בו שלושה מחזורי טיפול, שכוללים כ–40 גברים. "על כל הוסטל לנשים מוכות צריך אחד לגברים, שבזמן שהנשים מתחבאות הגברים יעבדו על עצמם", אומרת ענת שרף, לשעבר מנכ"לית בית נועם. הגברים יוצאים מדי בוקר לעבודה וחוזרים למעון אחר הצהריים. "הם עושים את כל עבודות הבית, ומבינים בפעם הראשונה מה הנשים שלהם עשו בבית כשהם היו כל כך לא מרוצים", אומרת שרף. "מלמדים אותם מה מקור הכעסים שלהם ואיך להוציא אותם בדרך אחרת".
לצד בית נועם, עמותת "יחדיו" מפעילה בבאר שבע מרכז יום לטיפול בגברים מכים, המתפקד כהוסטל נוסף. מלבד אלה, פועלים בישראל גם שני "בתי שהייה טיפולי לגברים אלימים מורחקים", בבאר שבע ובחיפה. הם נועדו לספק קורת גג לתקופה קצרה לגברים הנתונים תחת צו הרחקה, ובכל זמן נתון יכולים לשהות בכל אחד מהם לכל היותר 15 גברים.
מסגרת נוספת, המיועדת רק לאסירים בגין אלימות במשפחה ששוחררו, היא "מפתחות", הוסטל בחסות הרשות לשיקום האסיר. כדי לעבור טיפול בן חצי שנה, הדיירים נדרשים להיות נקיים מסמים ומאלכוהול, בעלי בנות זוג (המשתתפות בטיפול) וכאלה שאובחנו כבעלי סיכוי להשתקם.
משרד הרווחה מספק לגברים מכים טיפול במרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה, שאליהם הם מגיעים מיוזמתם או מופנים בידי לשכות הרווחה, אך שם הם אינם מחויבים לטיפול ואינם נתונים לסנקציות. בכל שנה מטופלים במרכזים 3,000 גברים, מספר נמוך שדו"ח הוועדה תולה בהיעדר תקציב. גברים אחרים, שנגדם מתנהל הליך פלילי, מטופלים בידי שירות המבחן, מתוך הנחה שיוסיפו לחיות עם בנות זוגם ועל כן יש לפעול להורדת רמת המסוכנות שלהם.
אולם לרוב, מי שמשלם את מחיר האלימות במשפחה הן הקורבנות. א', בת 33 ואם לשלושה, התחתנה כשהיתה בת 16 וילדה את בנה הבכור שמונה חודשים אחר כך. כבר בליל הכלולות בעלה השתוי חנק אותה: "הייתי חסרת אונים אבל האמנתי שככה זה, שבשביל אהבה עושים הכל". היא נותרה נשואה לו במשך 14 שנה והמשיכה לספוג אלימות פיזית, מינית וכלכלית מבלי להתלונן. "הוא היה הגבר הראשון שלי", היא משחזרת. "לא הבנתי מה טוב ומה אסור".
כשהיתה בהריון עם בנה השלישי ובעלה בעט בה בכל גופה, היא לא הלכה לרופא, כדי שמצבה לא יתגלה. רק כשבעת ריב ביניהם הזמין בעלה משטרה, היא העזה לספר על כך לשוטרים. בהמשך שהתה עם שניים מילדיה במקלט במשך חצי שנה. "מרגע שדיברתי סירבתי לחזור הביתה מרוב פחד", היא אומרת. "שאלו אותי אם אני מבינה מה זה מקלט, שאלתי אותם אם הם מבינים שאני לא יכולה להישאר בבית". התיק נגד הגרוש נסגר מחוסר עניין לציבור: "אני לא הציבור?".
היא וחברותיה למקלט תהו לא פעם מה היה קורה אילו הגברים היו נכנסים אליו במקומן. "למה הוא מסתובב חופשי ואני כלואה, צריכה לקבל אישור לצאת החוצה לשעתיים?", היא שואלת. "הנשים עוזבות עבודה, בתי ספר וחיים שלמים כדי לברוח. כשאת שם את חייבת לעבור טיפול ולהתחזק, אבל מה אתו? למה הוא לא עובר טיפול? זה אבסורד. אני יצאתי מהמקלט כמעט בלי תמיכה, והוא המשיך בשלו". היום, חמש שנים אחרי שעזבה את המקלט, היא מנהלת חיים עצמאיים אבל עדיין סובלת מכאבים ומהתקפי חרדה. הגרוש אינו משלם מזונות והיא אינה זכאית לקצבה מהביטוח הלאומי, כיוון שהיא מקבלת קצבת נכות על הפגיעות האלימות בה. כך היא נאלצת לעבוד בכמה מקומות כדי לכלכל את ילדיה.
רחל, חרדית בת 32, ספגה במשך תשע שנים אלימות קשה כלפיה וכלפי שלושת ילדיה והתלבטה כיצד לפעול. כשפנתה למדריך זוגיות בקהילתה, "הוא אמר לי שאני חולת נפש ושלח אותי לדרכי". רק כשפנתה למכר לא חרדי הוא הבהיר לה שאם היא לא תפנה לשירותי הרווחה, הוא יעשה זאת.
שם אמרו לה להתארגן מיד ליציאה למקלט, וכבר במונית בדרך למקום הלא מוכר החלה לשאול את עצמה שאלות קשות: "למה כדי להוציא אותי מהכלא של האלימות מכניסים אותי לכלא אחר? זה לא הגיוני. המחשבות האלה אף פעם לא עזבו אותי. בהתחלה חשבתי שמשהו דפוק אתי שאני כועסת, ואז הבנתי שמשהו דפוק אצל המדינה, שמחלישה את מי שכבר חלשה. הוא, האלים, בחוץ, ואני, הקורבן, כלואה. מי המציא את השיטה שבמקום לטפל במי שמאיים כולאים את הקורבן שלו?". אחרי שנה במקלט קיבלה גט מבעלה, וכעת היא מתמודדת עם דחייה כאשה שחיה ללא בעל. "בחברה החרדית הכל מלווה בבושה ובהשתקה. כשעזבתי אותו ידעתי שינדו אותי, אבל גם בבית הייתי כלואה. הוא כלא אותי, המדינה כלאה אותי במקלט, וגם עכשיו מנדים אותי".
גלית נחום, בת 42 מיקנעם, היתה במקלט רק למשך חודש. היא שהתה בו עם שלושת ילדיה, עד שהצוות ביקש שבנה בן ה–13 יעזוב. "אמרו לי שהוא לא יכול להישאר במקלט כי הוא כבר לא ילד", היא מספרת. "נקרעתי מזה. גם המנהלת בכתה אתי, אבל לא היה מה לעשות. נשארתי עוד שבועיים, אבל לא יכולתי להכיל את זה יותר. חתמתי על טופס שאני עוזבת את המקלט בניגוד להמלצת הצוות, כשאני עדיין בסיכון".
נחום כבר התגרשה מבעלה כשהחליטה להתלונן עליו, אחרי שהכה את בנם. היא חיכתה שהמשטרה תתפוס את הגרוש, אבל "אמרו לי ללכת למקלט כי זה יכול לקחת זמן. לא היה לי מושג מה זה, ארזתי מצופים לילדים כי חשבתי שתהיה בריכה. לא הבנתי למה אני נכנסת". אחרי שעזבה את המקלט הקימה את עמותת "הקול הנשי" עם בובה לוי, שאותה הכירה במקלט, כדי לעזור לנשים שחוו אלימות מול הממסד. "אנשים צריכים להבין שהפתרונות שהמדינה מציעה לא הגיוניים", היא אומרת. "מה אמא שמפרידים ממנה את הילד תעשה? צריך לספק לנו הגנה ולטפל בגבר, לא להיפך".
חנה הגיעה לנתיבות מאתיופיה במבצע משה. בהיותה בת 19 עברה אונס, ומשפחתה אילצה אותה להתחתן עם האנס. "אמרו לי שנתחתן וזה יהיה בסדר, אבל זה הפך להרבה יותר גרוע", היא מספרת. "הוא אנס אותי והכה אותי. שנאתי אותו ואת החיים. כשנכנסתי להריון רציתי למות. לא רציתי את הילד, רק רציתי לברוח ולא ידעתי לאן". כשהילד הגיע לגיל ארבע החל אביו להכות גם אותו. אחרי שש שנות נישואים היא לקחה עמה את בנה ופנתה ללשכת הרווחה, שהפנתה אותה למקלט. במשך שנתיים יצאה וחזרה ממנו:
"בפעם הראשונה הייתי שם שבועיים ואז התגעגעתי אליו פתאום. הוא היה כל מה שהכרתי בחיים ובמקלט הרגשתי זרה". לתקופה קצרה הפסיק בעלה להכות אותה, אבל "אחרי כמה חודשים זה חזר, ושוב ברחתי". אחרי שלושה חודשים נוספים במקלט ניסתה לעבור לגור בעיר אחרת, "אבל המצב הכלכלי שבר אותי". היא חזרה לבעלה בשלישית. "בפעם האחרונה הוא הרביץ לי כל כך חזק שחשבתי שאמות. אני מפחדת שאם הוא ימצא אותי הוא יהרוג אותי. לא רק המקלט הוא כלא, כל החיים שלי הם כלא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה