בסוף נשארת רק הפליאה: אני לא מבין למה הרשיעו אותי
חלק 6. העוצמה של כנס החפות טמונה גם במפגש הבלתי אמצעי עם המזוכים, המשפחות שלהם והסיפורים שלהם. בארוחת הבוקר התיישבנו ליד זוג חביב, שנראה כמו תמצית האמריקאיות. לאחר שהצגנו עצמנו כסנגורים ציבוריים מישראל פנה אליי הגבר, כבן 40, בחולצת פולו, כובע בייסבול וקעקועים לאורך הזרוע: "יצא לך לשחרר מישהו שישב הרבה שנים בכלא?". השבתי בחיוב, וסיפרתי לו בקצרה על חאמד זינאתי, שישב יותר מארבע שנים על רצח שלא ביצע, על הערעור שהגשתי לבית המשפט העליון עם עו"ד משה סרוגוביץ ועל הזיכוי המרגש. האיש שלידי, דיוויד בויס (Boyce) שמו, הקשיב, ולאחר הפוגה של כמה שניות הפטיר: "אני ישבתי 22 שנים".
מתברר שבויס הורשע ברצח שבוצע בווירג'יניה בתחילת שנות התשעים ונידון למאסר עולם. הוא נקרא לחקירה בדיוק ביום הולדתו ה־20, ב־24 במאי 1991, ומאז לא חזר הביתה, עד לזיכויו, לפני פחות משנה. הדרך לזיכוי היתה קשה וארוכה. ב־2004 כבר הוכח שבזירת הפשע נמצא דנ"א של גבר אחר, שאינו בויס ואינו הקורבן, ועד המדינה חזר בו מעדותו שלפיה דיוויד התוודה בפניו על הרצח, והסביר שהעיד כך רק כדי שימחקו את האישום נגדו על החזקת נשק. התביעה ובתי המשפט עדיין סירבו לשחרר את בויס.
המהפך החל כאשר שנה מאוחר יותר התגלה חומר חשוב שלא הועבר להגנה: מזכר שלפיו אדם אחר התרברב ש"חתך" את הקורבן, ותמונה שצולמה בעת מעצרו של בויס, שבה הוא נראה בשיער קצר. במשפט המקורי עד מרכזי העיד בנחרצות כי לאדם שנכנס לחדר שבו בוצע הרצח היה שיער ארוך, וגם השוטרת שצילמה את בויס העידה כי שערו היה ארוך, אך בעת המשפט התמונה פשוט לא נמצאה. מציאתה, כעשור אחר כך, זירזה את דרכו של בויס אל החופש. ועדיין חלפו לא פחות משמונה שנים נוספות, מלאות משוכות ביורוקרטיות, עד לשחרור.
נדהמתי מהנינוחות נטולת הזעם שבה סיפר בויס את סיפורו. היתה בדבריו בעיקר פליאה. "אני עדיין לא מבין איך הם העמידו אותי לדין", "אני לא יודע למה הם הרשיעו", "אין לי מושג למה הם לא שחררו אותי אחרי שהובאו ראיות הדנ"א", הוא אמר בחיוך. אחר כך הוסיף שהוא שמח להיות בכנס, ושזה בעצם ירח הדבש שלו ושל אשתו. כששאלתי איך זה שהוא לא כועס, איך הוא שומר על גישה כל כך חיובית, בויס השיב: "יותר מ־22 שנים, כל חיי הבוגרים, נאבקתי כדי להגיע לרגע של השחרור. זה היה כל רצוני. זה התגשם, אז עכשיו אני שמח. מכאן הדברים יכולים רק להשתפר".
עוד 113 אנשים כמו בויס היו בכנס, וכולם ריצו יחד 1,748 שנות מאסר על פשעים שלא ביצעו. פרננדו ברמודז, למשל, שהיה רק בן 22 כשהורשע בירי לעבר נער בן 16 מחוץ למועדון לילה בניו יורק. חמישה נערים זיהו אותו כיורה והוא נידון למאסר עולם, אף שאחרים העידו שהוא לא היה כלל במקום. 18 שנים מאוחר יותר, ורק לאחר שחמשת העדים חזרו בהם מעדותם, בית המשפט קבע שהוא חף מפשע. מאז שחרורו מהכלא ברמודז מקדיש את חייו להרצאות. "אני רוצה לספר לעולם מה קרה לי כדי שזה לא יקרה לאף אחד אחר", הוא אמר.
כל המזוכים שנכחו בכנס זכו לקבל הכרה בסיפור שלהם, בקבלת פנים חגיגית. על מסכים גדולים הוקרנו הפרטים שלהם - השם, תאריך השחרור, מספר השנים בכלא, המדינה - ותמונות מהמעצר ומהשחרור. פרטים יבשים שמאחוריהם סיפורים אנושיים קורעי לב: מרווין אנדרסון, 15 שנים בכלא, וירג'יניה; אובי אנתוני, 17 שנים, קליפורניה; אורלנדו בוקט, 13 שנים, פלורידה; חליל רושדאן, 16 שנים, אריזונה; קורנליוס דופרי, 30 שנים, טקסס. וכן הלאה, שם אחרי שם, תמונה אחרי תמונה, ואחרי כל שקופית - המזוכים עלו לבמה, אחד אחד. הם התחבקו, הניפו ידיים בתנועת ניצחון, חלקם נשאו את ילדיהם הפעוטים. הכל תוזמר היטב עם מוזיקה דביקה ברקע, במפגן אפקטיבי כל כך שגם גדולי הציניקנים מחו דמעה. הקהל הגדול, רובו עורכי דין, לחלקו חלק בשחרורם של העומדים על הבמה, עמד על רגליו והריע. בשלב מסוים אחד המזוכים לקח את המיקרופון ופצח בשירת "We all need somebody to lean on" שהפכה עד מהרה לגוספל אדיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה