יום חמישי, 22 ביוני 2017

אסיר שהתלונן על תעוקת חזה ולא זכה לטיפול מת בכלא איילון



לא כל אסיר הוא אהוד אולמרט. האסיר, פדופיל בשנות השלושים לחייו, התלונן על טיפול שלא ניתן לו עקב מחלת לב, וגם נבחר ציבור בכיר ביקש לבדוק את תלונותיו, אבל בשב"ס קשובים כנראה רק לאסירים מתוקשרים, אפילו הודעה על מות האסיר לא יצאה * אסירים מדווחים על זלזול הסוהרים בתלונותיו ועל הסתרת מותו מפניהם.
 
נכתב על ידי אמיר זוהר כתב פוסטה ב 21 יוני 2017 22:2
 

לא כל אסיר הוא אהוד אולמרט. אסיר שמתלונן מזה זמן מה על בעיות בריאות קשות ולחצים בחזהו, ולתלונותיו הצטרפו פניות של אנשי ציבור ממפלגת ש"ס אשר דרשו לתת לו טיפול רפואי הולם, מת היום מהתקף לב באגף התורני של כלא איילון ברמלה. כך נודע ל"פוסטה".
 
ביומיים האחרונים האסיר חזר והתלונן על תעוקת חזה לוחצת במיוחד, אבל לא נענה על ידי סגל האגף וגופי הרפואה של שב"ס, עד שקרס היום, ומת.
 
האסיר, בשנות השלושים לחייו, דייר האגף התורני בכלא איילון, שפוט ל-10 שנות מאסר על עבירות מין חמורות, ושוהה באגף שבו רוב האסירים הם עברייני מין חוזרים בתשובה.
 
השבוע, כאשר ראש הממשלה לשעבר אולמרט אשר כלוא בכלא מעשיהו בתנאים מרווחים יחסית לכל האסירים, התלונן על תעוקת חזה ערב ההחלטה של ועדת השחרורים בעניינו, הוא הובהל מיד לבית חולים שיבא תל השומר, שם הוא גם נבדק על ידי הרופא הפרטי שלו, בכיר בצוות הרפואי של שיבא תל השומר. מטבע הדברים, האשפוז של אולמרט כלל גם סיקור תקשורתי נרחב, לרבות תגובות זועמות עקב החרדה בציבור לבריאותו של אולמרט.
 
מנגד, האסיר בו מדובר, התלונן מזה תקופה ארוכה על בעיות בריאות רבות, בין היתר לחץ דם גבוה ומיחושים בחזהו, לא זכה לטיפול מקצועי שמעבר למרפאת הכלא. עוד נודע ל"פוסטה", כי חבריו של האסיר לאגף התורני פנו לחברי כנסת חרדים וביקשו את עזרתם למענו, ואלה פנו לשב"ס כדי שיבדוק את מצבו של אסיר, כאמור, ללא מענה משמעותי.
 
האסיר זכה לביקורים של אנשי דת שונים, שפעלו להכנסתו לקבוצה טיפולית מתאימה אולם הוא לא זכה למסגרת שיקומית. שב"ס נסמך על הגדרת שירות המבחן שהגדיר אותו כבעל מסוכנות גבוהה, ורק בהליך משפטי נכפה על שב"ס לשלב אותו באגף התורני, ואף להוציא אותו לשבת שבעה על אחותו שנפטרה.
 
עקב הבוז בתקשורת, כלפי נבחרי ציבור ואנשים מהשורה אשר פועלים למען רווחת אסירים פליליים וזכויותיהם, בשנים האחרונות נמנעים נבחרי ציבור רלוונטים או אנשי ציבור שונים לפעול למען אסירים, בניגוד לעבר כאשר זו פעילות עניפה למען שיקום אסירים. גם במקרה של האסיר המדובר, הנוגעים בדבר נמנעו להתריע על מצבו הבריאותי באמצעות פנייה לבתי המשפט, שלא לומר באמצעות התקשורת, עקב העוינות שתוארה.
 
אסירים שפנו אתמול לאנשי הציבור, ודרכם ל"פוסטה", תיארו כי הוא נאנק קשות בימה האחרונה, ודרש טיפול, אולם סוהרים חוחבשים באגף אמרו שהוא שהוא עושה הצגות. מהרגע בו נודע שהוא מת בחדרו צוות האגף סגר את כל האסירים בתאיהם ולא נתנו לאף אחד לראות במה מדובר, עד שהוציאו את הגופה והאגף הוחזר לשגרה. "זו הדרך של שב"ס בכל הקשור לטיפול באסירים שמתלוננים על בעיות בריאות", אמר גורם המעורב בליווי האסיר שנפטר.
 
מה שמחזק את עדויות האסירים שהוציאו את הסיפור על התעלמות שב"ס מתלונות האסיר, ועל הסתרת נסיבות מותו ביום שבו אולמרט זכה לטיפול מועדף בבית החולים הטוב ביותר באזור, הוא הנוהל הקבוע של שב"ס להוציא הודעה מסודרת לתקשורת כאשר אסיר מת בכלא. הפעם הזו לא יצאה הודעה, הגם שדובר שב"ס בתגובה לפניית "פוסטה" לא הכחיש את מותו של האסיר, אבל הבהיר כי לא היה ידוע על תלונות שלו על עיכוב בטיפול רפואי.
 
עו"ד רחלה אראל, פעילת זכויות אסירים העוקבת אחר מצוקות של בריאות אסירים, טוענת כי האירוע הזה מחייב מינונ שופט חוקר לבדיקת נסיבות המוות, "טוב יעשה היועץ המשפטי לממשלה אם יפעל לאלתר לבדוק את התנהלות שב"ס בנוגע לטיפול באסירים חולים, ומניעת טיפול ומענה רפואי הולם".

יום חמישי, 15 ביוני 2017

"יש עבריינים שנהנים מתנאי לוקסוס": החלטת בג"ץ יכולה לעלות מיליארדים – או לשנות את בתי הכלא



שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, קבע כי שטח המחיה המינימלי של אסירים יהיה 3 מ"ר בתוך תשעה חודשים, ו–4.5 מ"ר בתוך שנה וחצי. העלות המוערכת: קרוב ל-3 מיליארד שקל.
 
יסמין גואטה: כתב themarker - 14.06.2017 07:28

בתוך תשעה חודשים אמורה המדינה לדאוג לכך ששטח המחיה של אסירים יהיה 3 מ"ר לפחות, בתוך שנה וחצי הוא אמור להיות 4.5 מ"ר - כך קבע אתמול שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין.
 
רובינשטיין בחר לסיים כהונה של 13 שנה בבית המשפט העליון בשתי עתירות שעוסקות בזכויות אדם, שאת פסקי הדין שלהן הקריא בטקס הפרישה. אחת מהן עוסקת בעתירה בעניין תנאי הכליאה של האסירים, ועתירה נוספת מבקשת לבטל את האיסור על הכנסת ציוד למתקן חולות.

"שטח המחיה הממוצע לאסיר בכלל מתקני הכליאה הוא כיום 3.1 מ"ר בלבד.
 
בשטח זה 'הכל כלול' - הוא כולל את המיטות (כ–1.5 מ"ר), שטחי האחסון וכן שטחי השירותים והמקלחת", נכתב. רובינשטיין קובע כי השטח הזה, המוקצה כיום לאסיר ולעצור, אינו עולה בקנה אחד עם פקודת בתי הסוהר ועם חובתה של המדינה להבטחת הזכות לקיום אנושי בכבוד של האסיר והעצור כחלק מהזכות לכבוד.


 
האם ההחלטה הזאת ישימה מבחינה כלכלית? כבר בתגובה שהגישה המדינה לעתירה היא הדגישה כי הבטחת שטח תא ממוצע של 4.5 מ"ר לכל אסיר תחייב בינוי מתקני כליאה חדשים בהיקף נרחב, ריווח מקומות כליאה קיימים והוספה של יותר מ-1,300 תקני כוח אדם, בעלות מוערכת של 2.7 מיליארד שקל. עוד טען שב"ס כי בניית בית סוהר חדש עם 1,000 מקומות יעלה למדינה כ-350 מיליון שקל. עמדת המדינה היתה כי הדרישה להגדלת שטח המחיה של כל אסיר בבת אחת היא דרמטית, ומצריכה הירתמות תקציבית משמעותית.

רובינשטיין מודע להשלכות הכלכליות העצומות של ההחלטה שלו, ואף ציין זאת בפסק דינו. "השלכות הכרעתנו ברורות", כתב. "כפי שציינה המדינה, הגדלת שטח המחיה באופן מיידי, יהא בה כדי להטיל נטל משמעותי על המדינה". הוא ציין כי דרך המלך היא שהמדינה תפעל לשיפוץ והרחבה של מתקני המאסר והמעצר, אך הדגיש כי זו אינה האפשרות הבלעדית העומדת בפני הרשות המחוקקת והמבצעת לפתרון הבעיה.

רובינשטיין מציע, למשל, להפחית את מספר המעצרים, וליישם את הצעות ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים. בין השאר, הציעה הוועדה להסמיך את ועדת השחרורים להעביר אסירים לריצוי מאסרם בהוסטלים (בתי מעבר), להגדיל את משך עבודות השירות משישה חודשים לתשעה (תיקון חוק העונשין), להשית יותר מאסרים על תנאי וקנסות גבוהים יותר וכן לשקול הרחבה של השחרורים המוקדמים.


"אין שוויון בין האסירים"
 
"לא ניתן לפתור את הבעיה באמצעות בינוי. הדרך היחידה היא חלופות למעצרים, ולכן ההחלטה ככל הנראה לא צפויה להטיל נטל כספי משמעותי", אומר פרופ' אורן גזל־אייל מאוניברסיטת חיפה. "ייתכן בטווח הבינוני שההחלטה הזאת דווקא תוביל לחיסכון במשאבים, כי עלותו של מאסר כיום היא 120 אלף שקל לשנה, וחלופות המאסר עולות הרבה פחות".
 
עם זאת, גזל־אייל הדגיש כי יש צורך להשקיע בבתי הסוהר בלי קשר לרמת הצפיפות. "יש בבתי הסוהר מבנים מתקופת המנדט הבריטי, ויש צורך בהשקעת כספים משמעותית כדי להעלות את חייהם של האסירים לרמה אנושית. בעיות הצפיפות והתנאים גורמים לאסירים להיות אלימים יותר ולצורך גדול יותר בהשקעה בביטחון".

עו"ד גלעד ברנע, שהוביל את העתירה לביטול ההפרטה של בתי הסוהר, מוסיף כי החשיבות בפסק הדין הזה נוגעת גם לכך שהטענה של עלויות תקציביות אינה טענת הגנה קבילה נגד הגנה וקיום זכויות אדם. לדבריו, העלות הכלכלית בפועל תהיה פחותה מהנטען. "ממילא היה על המדינה לסגור ולהרוס מזמן את בתי הסוהר מתקופת המנדט ולבנות במקומם בתי סוהר מודרניים. כך שהם יעשו מה שהם חייבים לעשות", הוא אומר.
 
"בנוסף, בתקציבי המשרד לביטחון פנים ושירות בתי הסוהר קיימים די מקורות למימוש פסק הדין, ועתה הם ינותבו לשם קיום זכויות אדם בסיסיות". ברנע מציין גם את חוסר השוויון בין האסירים. "יש עבריינים שנהנים מתנאי לוקסוס מפלים - העבריין אהוד אולמרט למשל. צריך גם לשאוף לקיים שוויון בין האסירים".


 
התנאים הירודים מקשים על שיקום"
 
העתירה הוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח, המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן ורופאים לזכויות האדם, ועסקה בתנאי הכליאה של אסירים ועצורים בישראל. נטען בה כי שטח המחיה המסופק כיום למרבית האסירים והעצורים פוגע בזכותם לכבוד, לשלמות הגוף והנפש ולפרטיות באופן שאינו מידתי, ובלי הסמכה חוקית מפורשת.

מנתונים עדכניים מטעם מינהל התכנון בשירות בתי הסוהר שהוזכרו בפסק הדין, עולה כי שטח התא הממוצע לאדם האסיר בישראל הוא כיום 3.16 מ"ר.
 
במסגרת זו, כ-21% מהאסירים מוחזקים בתאים שבהם שטח התא הממוצע לאסיר גדול מ-4.5 מ"ר, כ-18% מוחזקים בתאים שבהם שטח התא הממוצע לאסיר נע בין 4 ל-4.5 מ"ר, וכ-61% מוחזקים בתאים שבהם שטח התא הממוצע לאסיר קטן מ-4 מ"ר, ושני שליש מאלה - כ-40.5% מכלל האסירים - מוחזקים בתאים שבהם שטח התא הממוצע לאסיר קטן מ–3 מ"ר. חישוב שטח המחיה כולל את שטח התא כולו, לרבות מיטות וארונות, וכן את שטחי השירותים והמקלחת, ככל שאלה נמצאים בתוך התא.
 
בעיית הצפיפות בבתי הסוהר אינה חדשה. במשך השנים הוקמו ועדות שונות שדנו בנושא. ב-2013 פורסם דו"ח מיוחד של הסניגוריה הציבורית בנושא הצפיפות במתקני הכליאה, שבו הוצגו נתונים ודוגמאות שהעידו על כך שהצפיפות בבתי הסוהר במדינת ישראל היא מהקשות בעולם המערבי. הדו"ח ניתח בהרחבה את שורשי בעיית הצפיפות במתקני הכליאה וסיבות העומק העומדות ביסודה, וכן תיאר את השלכותיה השליליות על מצבו של האסיר ועל הציבור בכללותו.
 
רובינשטיין הודה כי לאורך השנים, החל מכהונתו כשופט בבית המשפט המחוזי, ובמיוחד בימיו כיועץ משפטי לממשלה ובכהונתו בבית המשפט העליון, הוא ראה חשיבות בבחינת תנאי מחייתם של אסירים, באמצעות ביקורי פתע תכופים שערך בבתי הסוהר. הוא עשה את זה תוך בחירה ספונטנית של בית הסוהר, וגם ביקש כי כל המתמחים בלשכתו יראו בית סוהר מבפנים.
 
מבחינת הסניגוריה הציבורית, מדובר בתופעה הכרוכה לא רק בפגיעה בכבודם, בבריאותם ובשלומם של האסירים והעצורים ובזכויותיהם הבסיסיות, אלא שיש לה גם השלכות על הציבור הרחב, שכן החזקת אסירים בתנאי צפיפות קשים מנשוא פוגעת בסיכוי שהם יחזרו למוטב עם שחרורם. אתמול בירכו בסניגוריה הציבורית על ההחלטה.

"לאורך השנים, הסניגוריה שבה והתריעה כי אלפי אסירים ועצורים בישראל שוהים בתנאי צפיפות חמורים ובלתי־אנושיים, המגיעים לכדי 2 עד 3 מ"ר לאסיר בלבד, ולעתים אף פחות מכך", אומרים בסניגוריה. "בהחלטה חשובה ותקדימית, בית המשפט העליון שוכנע כי כצעד ראשון לתיקון בעיית הצפיפות יש לקבוע שטח מחיה מינימלי לאסיר, העולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הבינלאומיים וימומש תוך פרקי זמן סבירים".
 
כבר במהלך הדיונים בתיק הציעה המדינה כמה פתרונות שגיבשה, אך אף אחד מהם לא פתר את הבעיה. כך למשל, באפריל נמסר על הקמת בית סוהר חדש במקום כלא הנשים נווה תרצה בהיקף של 311 מקומות כליאה ובעלות של 171 מיליון שקל. בשב"ס ציינו בהקשר זה כי נכון להיום שטח המחיה המוקצה לאסירות בנווה תרצה הוא 3.1 מ"ר בממוצע, בעוד בניית מתקן חדש תביא להגדלת שטח המחיה לכ–6.5 מ"ר.
 
בנוסף עידכן שב"ס על תוכנית לריווח תאים בחלק ממתקני הכליאה הקיימים, באמצעות הוצאת 200–500 מיטות פנויות. כמו כן נמסר כי שב"ס, בשיתוף משרד האוצר והמשרד לביטחון פנים, יתחילו בתכנון מפורט להקמת בית סוהר חדש, בנוסף למתקן המיועד לאסירות, בצד סגירתו של בית סוהר ישן. לצורך תכנונו המפורט של המתקן יוקצה סכום של עד 15 מיליון שקל, שיידון במסגרת התקציב ל–2019, ותוכנית המתאר שלו כבר מאושרת.

פסק הדין האחרון של רובינשטיין: המדינה לא מבטיחה קיום אנושי בכבוד של אסירים


 
 
 
 
 
העתירה השנייה שבה דן רובינשטיין הוגשה על ידי מבקשי מקלט שמוחזקים במתקן חולות, המוקד לפליטים ומהגרים והאגודה לזכויות האזרח. העותרים ביקשו לבטל את האיסור להכניס ציוד למתקן חולות, כאשר כיום אוסר שב"ס על המוחזקים במתקן להכניס אליו סבון, שמפו, מוצרי היגיינה, חומרי ניקוי, מכשירי חשמל ומוצרים נוספים.
רובינשטיין קיבל את העתירה יחד עם השופטים עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז, וקבע כי האיסור הגורף על החזקתם והכנסתם של חומרי ניקוי למתקן חולות אינו סביר וביטל אותו. כחלק מעתירה נוספת שאוחדה לאותו התיק, נקבע גם כי מספר השוהים המרבי שניתן יהיה לאכלס בחדר במתקן חולות הוא שישה שוהים במקום עשרה, כפי שקורה היום.




עורך הדין דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, בירך על הפסיקות ואמר כי "מדובר בבשורה גדולה לזכויות אסירים ועצורים. זכויות האדם לא נעצרות בשערי הכלא. על המדינה לדאוג לכבוד האדם גם של עצורים ואסורים. המצב הקיים פוגע בבריאות האסירים, מגביר את האלימות ופוגע בסיכויי האסירים להשתקם".
 
שקד על רובינשטיין: שופט רחום וחנון עם סגנון יהודי טוב
 
השרה שקד נשאה דברי פרידה לרובינשטיין והודתה לו על כהונתו. היא תיארה אותו כ"שופט רחום וחנון אשר לבו יוצא לנדכאים ולחלשים בחברה הישראלית", והוסיפה כי דרכו השיפוטית אופיינה ב"סגנון יהודי טוב".
 
שקד אמרה כי "רובינשטיין מעולם לא ראה סתירה בין היותו יהודי-דתי, המשכים ומעריב לבית המדרש, לבין היותו ציוני בכל נימי נפשו. עומק מחשבתו ותפיסת עולמו העשירה אפשרה לו לאחוז בקצות חבלים שהיו לא פעם רחוקים מאוד האחד מן השני". היא הוסיפה כי "בעוד שאחרים ביקשו להכריע בין ה'יהודית' ל'דמוקרטית', בין האמת לבין השלום, בין האמת ליציב, בין הדין לרחמים, בין החזק לחלש או בין הציבורי לפרטי, השופט רובינשטיין החזיק בשתי ידיו הפתוחות את הערכים המתחרים והשתדל שלא לזנוח אף לא אחד מהם". 

לדברי שרת המשפטים, השימוש של רובינשטיין במשפט העברי "לא נעשה כמליצה או כקישוט לפסק הדין, אלא כחלק ממקורות ההשראה ההשוואתיים המרכזיים של השופט הישראלי. בכך, פעל השופט רובינשטיין לאיחוד הקצוות בין המשפט הישראלי המתחדש למשפט העברי". ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה כינה את רובינשטיין "איש ציבור מופתי". 
 
היועץ המשפטי לממשלה נשא גם כן דברי פרידה ושיבח את פועלו של רובינשטיין. "תקצר היריעה מלתאר כעת את מכלול פועלו הציבורי והמשפטי של השופט רובינשטיין בכל תפקידיו", אמר מנדלבליט. "מסלול חייו של השופט רובינשטיין כמשרת ציבור מהמובהקים ביותר, הוא אות, דוגמה ומופת לתרומתו של שירות ציבורי איכותי ומחויב לפרופיל הדמוקרטי של מדינת ישראל ולשיפור איכות החיים האזרחית בה. שירות ציבורי המרים תרומה יומיומית ומצטברת שלא תסולא בפז לשמירת איתנות יסודותיה של המדינה, להבטחת חוסנה ולקידומה לעתיד טוב יותר". 
 
רובינשטיין בטקס הפרישה: כדאי לשמר את היכולת לפנות לבג"ץ
 
נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור נפרדה מרובינשטיין כשדמעות חונקות את גרונה, ואמרה כי הוא "שופט מעולה, רודף צדק, מחפש תמיד את דרך הפשרה". נאור יצאה נגד התוויות שמדביקים לשופטים, ואמרה כי "לפעמים נשמעת הטענה כאילו שופטים יראי שמיים וחובשי כיפה הם 'שופטים שמרנים'. כבר נזדמן לי לא אחת לעמוד על כך שאין זה ראוי לתייג שופטים כ'שמרנים' או 'אקטיביסטים', או לצאת מהנחה מוקדמת כי שופט זה או אחר יפסוק בצורה מסוימת. תמהתי תמיד על ניסיונות תיוג אלה, שכן הנחה מוקדמת מעין זו אינה ריאלית והניסיון מלמד כי במקרים לא מעטים לא ניתן לחזות מראש את תוצאתו של פסק דין. זאת משום ששופט מכריע לא על סמך דעותיו ועמדותיו האישיות כי אם על פי מיטב היכרותו את הדין ובהתבסס על התשתית העובדתית. אלי (אליקים) הוא התגלמות תפיסה זו. הוא יהודי ירא שמים בכל הווייתו, אך אין קפדנית כפסיקתו בהגנה על שלטון החוק ועל זכויות האדם, גם בסוגיות של דת ומדינה".
 
רובינשטיין התייחס בנאום הפרישה שלו לתפקידו של בית המשפט בישראל והביקורת שנמתחת עליו. "בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, הם חלק חשוב בחוסן הלאומי – גם בעוז וגם בשלום. יכולים כולנו להיות גאים במערכת המשפט, מערכת נקיית כפיים ומקצועית, שהיא לתפארת מדינת ישראל, גם אם אינה מושלמת. אין נביא בעירו, ובית המשפט העליון 'זוכה' בארץ לא אחת לקיתונות ביקורת, לעתים לגיטימית ופעמים רבות לא ראויה.
 
זכות גדולה מאוד היתה לשרת בבתי המשפט של ישראל".



רובינשטיין התייחס גם ליוזמה של שרת המשפטים להגביל את האפשרות לפנות לבג"ץ, ואמר: "לדעתי, היכולת לפנות ישירות לבית משפט זה בעתירות נגד הממשל היא מוסד ישראלי יפה ומועיל שכדאי לשמר אותו, גם אם יש לעתים עתירות סרק. אין לי ספק כי אם נשים בכף מאזניים אחת את התועלת שבכך ליחיד ולציבור, ובכף האחרת את החסרונות – תגבר הכף הראשונה".
 
כהונת רובינשטיין: תמך בפסילת זועבי ובביטול מתווה הגז
 
רובינשטיין הושבע כשופט בבית המשפט העליון ב-2004, לאחר כהונה סוערת כיועץ משפטי לממשלה, שבה בין היתר סגר את תיקי החקירה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשות עמדי ובראון-חברון, הביא להדחת ראש אגף החקירות במשטרה משה מזרחי כחלק מבדיקת ההאזנות שנעשו לאביגדור ליברמן והמליץ להעמיד לדין את הפרקליטה ליאורה גלאט ברקוביץ', שהדליפה את דבר החשדות נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפרשת סיריל קרן.
 
קודם לכן התמחה רובינשטיין בפרקליטות המדינה וכיהן בתפקידים שונים במשרדי הממשלה, בהם כיועץ לשר החוץ משה דיין וכמזכיר הממשלה בתקופת כהונתם של יצחק שמיר ויצחק רבין. 
 
כשופט בית המשפט העליון היה רובינשטיין בדעת מיעוט מול שמונה שופטים כשתמך בפסילתה של ח"כ חנין זועבי מלהתמודד לבחירות לכנסת ה-20. כמו כן, הוא תמך בביטול מתווה הגז וסבר שיש בעיה עם כהונתו של ראש הממשלה גם כשר הבריאות.
 
שופטי עליון נוהגים לקיים טקסי פרישה, אך לא כולם. אדמונד לוי בחר לוותר על המנהג וכך גם צבי זילברטל שפרש באפריל מבלי לקיים את הטקס. הפקידים במערכת המשפט הציבורית מגיעים לאירוע זה ונושאים נאומי פרידה בפני מי שמתח ביקורת על החלטותיהם ועוד ימשיך לעשות כן כשופט בדימוס בשלושת החודשים הקרובים.
 
עם סיום טקס פרישתו של רובינשטיין, יושבעו היום בבית הנשיא שני שופטי העליון החדשים, דוד מינץ וג'ורג' קרא, שיחליפו את רובינשטיין ואת השופט זילברטל.

פסק הדין האחרון של רובינשטיין עשוי להקטין את מספר האסירים בישראל



שופט העליון שפרש הורה למדינה ליישם את החוק שלפיו אסיר זכאי ל"שטח מחייה" גדול יותר של 4 מ"ר - עדיין נמוך בהרבה מהממוצע במדינות המערב. ההחלטה עשויה לחייב את המדינה לשחרר אסירים ולצמצם את מספר המעצרים.
 
תלם יהב ורענן בן צורפורסם:  13.06.17 , 18:40 עיתון ידיעות אחרונות
 
שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין פרש היום (ג') מכסאו, ובפסק הדין האחרון שלו הורה למדינה ליישם את החוק הקובע מהו "שטח מחייה" הולם לאסירים בבתי הכלא בישראל. החלטה זו עשויה להיות בעלת השלכות דרמטיות על עתידם ועל מועד השחרור של אלפי אסירים וכן על אסירים עתידיים.
 
ההחלטה התקבלה בתשובה לעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ, ובמסגרתה ביקשה שתאי המאסר בבתי הכלא בארץ יהיו בגודל של לפחות 4.5 מ"ר (כולל תאי שירותים ומקלחות), או 4 מ"ר (ללא מקלחות ושירותים), כפי שממילא נדרש בחוק. השופט רובינשטיין, שאליו הצטרפו השופטים חנן מלצר ואורי שהם, קיבל את העתירה והורה למדינה לבצע את ההתאמות תוך 18 חודשים.
 
לפי נתוני שב"ס, כ-40.5% מהאסירים מוחזקים כיום בתאים שקטנים מ-3 מ"ר. להחלטת השופטים צורף גרף שלפיו ישראל נמצאת בתחתית הדירוג בין מדינות המערב בסטנדרט תאי אסירים. בהולנד ובדנמרק הסטנדרט הוא 12 מ"ר והממוצע במערב הוא 8.8 מ"ר.



סטנדרט גודל תאי אסירים במדינות המערב. ישראל בתחתית

כעת המדינה צריכה להחליט איך ליישם את פסק הדין, דבר שיחייב את משרדי האוצר, המשפטים וביטחון הפנים למצוא פתרונות ותקציב. בשב"ס מעריכים שלא יהיו שחרורים בגלל מחסור במקום, ואם כן - הם יתקבלו לפי החלטת מדינה. "נפעל לפי הפתרונות שהמדינה תיתן לנו", אמר גורם בשב"ס.

 
במקרה הצורך ניתן יהיה להסמיך את ועדת השחרורים להעביר אסירים לריצוי עונשם בהוסטלים (בתי מעבר) ולהגדיל את משך עבודות השירות משישה חודשים לתשעה (דורש תיקון חוק העונשין). במקביל ייתכן חלף מאסר גבוה (יותר מאסרים על תנאי וקנסות גבוהים במקום מאסר בפועל), ובחינת האפשרות להקדים שחרורים (למשל משליש לחצי, דורש תיקון חקיקה).
 
בעיית הצפיפות במתקני הכליאה היא סוגיה רבת שנים, והוועדות שטיפלו בנושא בעבר קבעו שהיא נובעת משילוב בין גודל לא מספק של בתי הכלא לבין עלייה בשיעורי המאסרים והמעצרים. חרף שורת ועדות ודו"חות שהוציאו, בממוצע יש בשב"ס 3.16 מ"ר לאסיר, מצב שלפי השופט רובינשטיין לא יכול היה להימשך.



לא נפריז אם נאמר כי שטח מחיה פיסי של אסיר מהווה אחד מצרכיו הבסיסיים ביותר, הקיומיים", כתב השופט רובינשטיין בפסק הדין. "חיוני מכל בחינה כי יתקיים שטח שבו יוכל האסיר לחיות את חייו במגבלות הנובעות ממאסרו. ענייננו בליבת כבוד האדם.
 
"השלכות הכרעתנו ברורות. כפי שציינה המדינה, הגדלת שטח המחיה באופן מידי, יהא בה כדי להטיל נטל משמעותי על אוצר המדינה. ואכן, אפשרות אחת – 'דרך המלך' – היא כי המדינה תפעל לשיפוץ והרחבה, בלוח הזמנים האמור, של מתקני המאסר והמעצר. ואולם, זו אינה האפשרות הבלעדית העומדת בפני הרשות המבצעת והמחוקקת לפתרון חלק מן הבעיה".
 
השופט רובינשטיין מציין גם פתרון של צמצום מספר המעצרים: "נדמה כי הטמעת מסר המחוקק שלפיו מעצר הוא המוצא האחרון בשרשרת האפשרויות העומדות לרשות מערכת האכיפה, יכולה לסייע בהקטנת מספר העצורים ובהגדלת מרחב המחיה הנותר לאלה שאין מנוס אלא לעצרם. עלינו לזכור כי המאסר אינו אלא אמצעי, ולא תכלית – אמצעי לגמול, להרתעה ולשיקום העבריין".
 
בפסק הדין נקבע השופט כי בתוך 9 חודשים יעמוד שטח המחייה לאסיר על 3 מ"ר לפחות, ובתוך 18 חודשים יעמוד על 4.5-4 מ"ר לפחות.

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר: "מדובר בבשורה גדולה לזכויות אסירים ועצורים. זכויות האדם לא נעצרות בשערי הכלא. על המדינה לדאוג לכבוד האדם גם של עצורים ואסורים. המצב הקיים פוגע בבריאות האסירים, מגביר את האלימות ופוגע בסיכויי האסירים להשתקם".

 
בשב"ס כלואים כ-17 אלף אסירים. למעט בית הכלא "אלה" בדרום, בית המעצר "מגן" והמרכז הרפואי של שב"ס ברמלה, אף אחד מבתי הכלא האחרים לא עומד בסטנדרט שהציב השופט רובינשטיין. חלק מבתי הכלא - כמו השרון, דמון, שיטה, איילון ושיקמה - שוכנים במבנים ישנים שימשו את הבריטים בזמן המנדט.
 
פסק דין נוסף של רובינשטיין מהיום קבע שעצורי מתקן חולות יוכלו להיות מוחזקים אך ורק 6 בכל חדר ולא 10 כפי שמוחזקים כיום.

יום חמישי, 1 ביוני 2017

הוועדה נגד אלימות במשפחה: להקים כוח משטרתי מיוחד ומעונות לגברים מכים



אחרי עשרות דיונים גיבשה תת־הוועדה לבעיית האלימות במשפחה שורת המלצות מרחיקות לכת, אך מחלוקת בין המשרד לביטחון הפנים למשרד הרווחה מעכבת את יישומן.
 
כתבתה של לי ירון כתבת עיתון הארץ 23.02.2016 06:00

הקמת מערך משטרתי מיוחד שיטפל באלימות במשפחה, פתיחת מעונות נוספים לגברים מכים, והענקת סל שיקום לנשים שיצאו ממעונות לנשים מוכות. אלו חלק מההמלצות שגיבשה הוועדה הבין משרדית לטיפול בבעיית האלימות במשפחה, לאחר עשרות דיונים ופגישות.
 
עם זאת, מתברר שאף על פי שהמלצות הוועדה הוגשו כבר בנובמבר האחרון לשר לביטחון הפנים גלעד ארדן, ולשר הרווחה חיים כץ, אף אחת מהן לא יושמה. יתר על כן, אתמול אישרה ועדת השרים לענייני אלימות להקים ועדה נוספת — צוות מנכ"לים בהובלת מנכ''ל משרד הרווחה, אליעזר יבלון, שיפעל להכנת תוכנית לאומית לאיתור, טיפול, אכיפה ושיקום של המעורבים במעגל האלימות במשפחה, על בסיס המלצות תת הוועדה. צוות זה יגיש את המלצותיו רק בחודש ספטמבר הקרוב. לא ברור מה יעלה בגורל ההמלצות הנוכחיות. 

מדוע חלפו שלושה חודשים מקבלת ההמלצות ועד להחלטה על הקמת צוות היישום? הסיבה, כפי שנודע ל"הארץ", היא מחלוקות בין המשרד לביטחון הפנים לבין משרד הרווחה בשאלה מי יעמוד בראשו. כל אחד מהמשרדים קבע כי עליו להוביל את הטיפול בנושא, אך משום שמרבית ההמלצות נוגעות למשרד הרווחה, הוחלט לבסוף כי יבלון יהיה זה שיעמוד בראש.
 
"האלימות במשפחה היא מגפה על־מגזרית ואינה פוסחת על אף מעמד סוציו־אקונומי", אמר אתמול השר כץ. נציגי משרד הרווחה, יחד עם אלה של משרדי ביטחון הפנים, העלייה והקליטה, המשפטים, הבריאות והחינוך היו בתת־הוועדה. "יש ליצור תוך זמן קצר תוכנית סדורה למאבק חסר פשרות נגד האלימות הגואה בחברה הישראלית בכלל ובתוך המשפחה בפרט". במשרד הרווחה מסבירים כי למימון המלצות הצוות יוקצו מאות מיליוני שקלים, וכי על פי ההחלטה, הממשלה תהיה מחויבת ליישום ההמלצות.


"חבל שלקח כל כך הרבה זמן עד אישור הקמת צוות המנ"כלים, כשההמלצות יצאו כבר בנובמבר", אמרה ל"הארץ" יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה, ח"כ עאידה תומא־סלימאן (הרשימה המשותפת). "כעת יידרשו עוד שישה חודשים לגיבוש מדיניות ותוכנית מערכתית, ולמרות שצוין שהמדינה מחויבת ליישום מדיניות זו — יידחה היישום למועד לא ידוע".
 
לדבריה, היא חוששת ש"בינתיים תתווסף עוד רשימה של נשים שייפלו קורבן לאי־תיאום ולטיפול הלקוי של כל הרשויות בעלות העניין והאחריות. המצב זועק לשמים ודורש טיפול והתערבות מיידיים, כאן ועכשיו".
 
בישראל חיות כ–200 אלף נשים מוכות. בנוסף, 23 נשים נרצחו מאז הוקמה בנובמבר 2014 תת הוועדה. המקרה האחרון התרחש בשבוע שעבר: הילית סובול בת ה–18 נרצחה על פי החשד על ידי אחותה התאומה ובן זוגה, אשר הודו ברצח וחזרו בהם. מבט חטוף בסטטיסטיקה מגלה שנמנו כבר כ–100 מקרי רצח נשים מתחילת 2011, והוא מחזק את ההערכה של תומא־סלימאן, כי עד ספטמבר יתווספו לא מעט נשים נוספות לרשימה.

בינתיים נקבע כי על צוות המנכ"לים יהיה לגבש מדיניות בין־משרדית ותוכנית לאומית מערכתית למניעה וטיפול באלימות במשפחה, קביעת העלות התקציבית של התוכניות ליישום המדיניות — לרבות כוח אדם נדרש — ופיקוח ובקרה על יישום המדיניות.
 
שינוי משמעותי
 
אם בסופו של דבר יאומצו המלצות תת־הוועדה, הן עשויות לשנות משמעותית את הטיפול בנושא האלימות במשפחה. אחת ההמלצות שטרם פורסמו באופן רשמי, אך הגיעו לידי "הארץ", נוגעת להעברת מידע — כגון רישום פלילי, חיסיון רפואי וחיסיון טיפולי — בין הגופים השונים האמונים על הטיפול במקרים אלה. כיום, גם אם קיים מידע במשרד הבריאות, שמעיד על כך שאשה עברה התעללות על ידי בן זוגה, המידע לא מועבר למשרד הרווחה בשל החיסיון הרפואי. לא מועברים גם דיווחים של נשים שהתלוננו על אלימות במשטרה, אלא אם הסכימו לכך. למרות התנגדויות שהעלה משרד המשפטים בדיוני הוועדה, הוחלט להמליץ על "התרת מסירת מידע במקרים בהם יש סיכון לאדם אחר, שאינו המטופל, ובחינת תיקוני חקיקה נדרשים ובתוכם תיקון חוק זכויות החולה, והרחבת אפשרויות העברת המידע מהמרשם הפלילי".
 
בשונה ממשרד המשפטים, במשרד הבריאות דווקא הביעו בוועדה נכונות לשינוי החקיקה, כך תאפשר לראשונה העברת מידע למרות חיסיון מטפל־מטופל. "יש לאקונה מאוד משמעותית בכך שמידע לא זורם בין הגופים השונים", אמר באחרונה יו"ר תת הוועדה והמשנה למנכ"ל המשרד לביטחון פנים, אליעזר רוזנבאום. "נשים קיפחו את חייהן כתוצאה מכך שהמידע לא הגיע למי שהיה צריך להגיע".
 
המלצה משמעותית אחרת נוגעת ישירות למשטרה ולאופן שהיא מטפלת במקרי אלימות במשפחה. על פי ההמלצה, על המשטרה להקים מערך ייעודי לנושא ולשים קץ למצב כיום, שהטיפול מתפצל בין יחידות שונות: מחלקת הנוער עוסקת בקטינים ומדור נפגעי עבירה מטפל בנפגעי אלימות מבני הזוג ועבירות מין. "המלצנו לאחד את כל הטיפול לקורת גג מקצועית אחת, שיהיה לה כל הידע המקצועי, שכל המידע ייכנס לאותו תיק ולא יהיו חלקים שיפלו בין הכיסאות", אמרה מנהלת השירות לרווחת הפרט במשרד הרווחה, עו"ס איילה מאיר. עוד המליצה הוועדה כי בכל תחנות המשטרה בארץ יועסק עובד סוציאלי — שיקשר בין המשטרה למשרדי הרווחה והבריאות. תקן מסוג זה קיים כיום רק בכ–30 תחנות. "אני מייחס חשיבות רבה למניעת אלימות במשפחה", אמר אתמול ארדן, "והנחתי את המשטרה לתת דגש לנושא".



תחת קורת גג אחת המליצה הוועדה להכניס גם את אבחון נפגעי האלימות. לדברי החברים בה יש להקים מרכזי אבחון וטיפול בנפגעי אלימות, שיאחדו תחת קורת גג אחת את כל הגורמים המקצועיים הנדרשים — והנפגעים לא יאלצו לכתת רגליהם בין מקומות שונים. תת־הוועדה המליצה כי בשלב ראשון יש לנסות פיילוט של פתיחת שניים עד ארבעה מרכזים מסוג זה. ריכוזיות נוספת אותה הגו היא יצירת תפקיד חדש של אנשים שיתאמו בין משרדים השונים ברמה המקומית, המחוזית והארצית.
 
בעיה שהעסיקה לא מעט את החברים היתה היעדר אחידות בהערכת המסוכנות של האדם האלים. זאת מאחר שיש למשטרת ישראל, למשרד הרווחה ולמשרד הבריאות כלים שונים לצורך כך. "אנחנו חושבים שצריך להקים צוות מקצועי שיבחן הקמת כלי אחד שיכלול בתוכו את כל המרכיבים, כך שהוא ישמש את כולם", אמרה מאיר.
 
שהגבר ילך למקלט
 
לא אחת תוהים בארגוני הנשים מדוע דווקא האשה שסובלת מאלימות מקבלת "צו הרחקה" מהבית. "לא הגיוני שמטפלים רק בנשים המוכות ולא בשורש הבעיה — הגברים המכים", אמרה בהקשר זה מנהלת האגף לקידום האשה ב"ויצו", עו"ס רבקה נוימן, שניהלה מקלט לנשים מוכות במשך 17 שנים. "למה הנשים צריכות להתחבא במקלטים בזמן שהגברים חומקים הרבה פעמים מעונש? צריך להתמודד אתם ולשקם אותם כדי לטפל בבעיה".
 
ואכן, אחת מהבשורות של תת־הוועדה נוגעת בדיוק לזה. היא ממליצה להגדיל את כמות ההוסטלים המשקמים לגברים מכים, בהם שוהים גברים הנמצאים בחלופת מעצר או מורחקים בהליך אזרחי. כיום קיימים שני מרכזים מסוג זה, והוועדה ממליצה להקים שניים או שלושה נוספים. "היום אנחנו לא מטפלים מספיק בגבר, בפוגע, אלא בנפגעת", אמרה מאיר. "הוועדה קובעת כי יש לטפל בגברים, להקצות כוח אדם ייעודי לנושא — מדובר בשינוי גישה שאומר 'בואו נטפל בבעיה היכן שהיא החלה'".
 
בעיה שלא זכתה להתייחסות בתת־הוועדה היא קווי הסיוע לגברים מכים שרוצים לצאת ממעגל האלימות. כיום קיים קו אחד כזה, שמפעיל ארגון ויצו בעזרת תרומות. בימים אלה הוא עתיד להיסגר בשל מחסור בתקציב. בשנה האחרונה בלבד התקבלו בקו זה כ–700 פניות לסיוע. בויצו אומרים כי רוב הפניות הן של גברים אלימים, הרבה מהם נשואים טריים, אך לא רק שלהם. גם בני משפחה וחברים מתקשרים כדי לקבל ייעוץ שיסייע להביא את הגבר האלים לטיפול.
 
נושא שבו עסקה תת־הוועדה הוא היום שאחרי היציאה של האשה מהמקלט. היא הכירה בקיומם של "פערים בעידוד העצמאות הכלכלית והשיקום הכלכלי של נשים נפגעות אלימות". היא קבעה שיש צורך בבניית סל הגנה, טיפול ושיקום לנשים נפגעות אלימות יוצאות מקלט ומטופלות בקהילה, שבחרו לחיות בנפרד ו"מתחילות מאפס". בסל זה יוגדל הסיוע הכלכלי המוענק והן יקבלו דיור מוזל מהמדינה.
 
אך מה באשר לנשים שאינן במקלט? כיום מוענקת להן הגנה שמתמצה בעיקר בלחצני מצוקה, במימון פרטי, וזה לא תמיד מספיק. רק בחודשים ינואר־אוקטובר 2015 התקבלו במשטרה 515 תלונות על הפרת צווי הגנה שניתנו בשל אלימות במשפחה או חשש לכזו. הוועדה ממליצה לאמץ פתרונות טכנולוגיים חדשניים להגנה, כמו פיקוח אלקטרוני באמצעות "ג'י.פי.אס" על הגבר האלים, ולחצני מצוקה סלולריים לנשים שיאפשרו למשטרה לאתר את מיקומן בקלות ובמהירות.
 
המלצה נוספת נוגעת לעניין הגדרת האלימות במשפחה. תת הוועדה קוראת למדינה לאמץ מינוח אחיד, בשונה מהמצב כיום שיש בו שוני בין הגדרות המשרדים השונים: בחלק מהמקרים אלימות במשפחה מוגדרת רק כאלימות בין בני זוג. אלימות כלכלית (תלות בבין הזוג) איננה מופיעה בחוק, כמו גם אלימות פסיבית (הזנחה). "אלימות היא כל פעולה הנעשית מתוך כוונה לפגוע בזולת או נתפסת ככזו", נכתב בהגדרה החדשה המוצעת על ידי תת הוועדה. "אלימות מאופיינת ברצף של התנהגויות מתעללות ובהסלמה בחומרת ההתנהגויות. אלימות במשפחה מתקיימת במסגרת המשפחה ובהקשר ליחסים שבתוכה לרבות בני זוג או שותפים לחיים בהווה ובעבר ופגיעה על ידי בן משפחה מורחבת".
 
גם הילדים הם קורבנות
 
תת הוועדה הבין־משרדית לטיפול באלימות במשפחה קובעת לראשונה כי יש להתייחס לילדים שנחשפו לאלימות כקורבנות שנזקקים לטיפול ולהעניק להם סל טיפול ייעודי. על פי נתוני משרד הרווחה, מתוך כ–30 אלף ילדים של נשים מוכות המוכרות לרשויות הרווחה, רק כאלף מקבלים היום טיפול, בשל היעדר תקציב ומחסור בעובדים סוציאליים. על כן קובעת הוועדה כי יש להגדיל את מספר העובדים בתחום זה, כך שניתן יהיה לטפל ביותר ילדים.
 
"עד עכשיו התייחסו לילדים באופן משני ולא כאוכלוסייה עיקרית שחווה את האלימות בצורה קשה ונזקקת לטיפול", אמרה עו"ס איילה מאיר, מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה, המעורה בהמלצות הוועדה. "לעתים הנזק שנגרם לילדים הוא בלתי הפיך, ופעמים רבות הופכים אותם ילדים, שנים לאחר מכן, לנפגעים הבאים מאלימות או לתוקפים הבאים".
 
במקלטים לנשים המוכות, שם מטופלות רק מעט מהנשים הסובלות מאלימות, שהו בשנה שעברה 1,083 ילדים — מספר גדול יותר מזה של הנשים ששהו במקלט. אך למרות הנתח המשמעותי שהם תופסים במקלטים, הם אינם ערוכים לטיפול בילדים: בכל מקלט יש רק עובדת סוציאלית אחת האחראית לטיפול בעשרות ילדים. נשים רבות מציינות כי הילדים מושפעים מהתנהגות שלילית של ילדים אחרים במקלט ונחשפים לעוד אלימות.

"המקלטים מתוקצבים היסטורית כמקלטים לנשים מוכות. הילדים הם איזושהי תוספת, ולא נלקח בחשבון שגם הם מגיעים לרוב עם פוסט־טראומה ודיכאון שאי אפשר להתעלם מהם", אמרה ל"הארץ"רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האשה בויצו. "יש עובדת סוציאלית אחת על עשרות ילדים ואנחנו נאלצות לעשות משפט שלמה, מי יקבל טיפול ומי לא".
 
דינה חבלין־דהן, יו"ר איגוד הגג של הארגונים שמפעילים מקלטים לנשים מוכות, ומנכ"לית עמותת מעון חירום לנשים, אמרה כי "בעבר איפשרו לנשים להגיע עם ילדים, מתוך הבנה שאשה לא תעזוב את הבית אם יפרידו אותה מילדיה. אבל במהלך השנים התפיסה המקצועית שלנו אומרת שהילדים הם לא רק נספח של האמא, הם סיכון בפני עצמם".
 
ל"הארץ" נודע כי עוד קודם לגיבוש המסקנות, הגישו העמותות המפעילות את המקלטים בקשה למשרד הרווחה, להגדיל את מספר התקנים של העובדים הסוציאליים המטפלים בילדים, מאחד לשלושה. בעמותות גם דורשים סיוע של איש מקצוע בתחום החינוך, כי ילדים רבים זקוקים לסיוע בלימודים. במקלטים נתקלים גם בקושי לתת מענה לילדים ב–13 השבועות שהם נמצאים בחופשה ממערכת בחינוך. כיום מעניק משרד הרווחה תוספת של עובד אחד לא ההכשרה מקצועית, שתפקידו לסייע בטיפול בילדים. "רוב העמותות מתקיימות מתרומות ובעזרתן הן מוסיפות איש מקצוע לטיפול בילדים. אבל זה לא אמור להיות ככה", הוסיפה חבלין־דהן.
 
במשרד הרווחה הסבירו כי המשרד "שם לנגד עיניו את הילדים ומתייחס אל הילד כאוכלוסייה בפני עצמה, ופועל לגביהם בתחום האבחון, הטיפול, ההעשרה והמרחב הטיפולי".
 
במחקר שעשו פרופ' חיה יצחקי, פרופ' רחל דקל וד"ר ענת בן פורת מאוניבריסטת בר אילן, ושבדק כ–300 נשים ששהו במקלטים, עלה כי רבות מהן ציינו כי בעיית הילדים היתה שינוי שלילי שחל בחייהן בעקבות ההגעה למקלט. זה כלל בין היתר קושי בקבלת חוקי המקלט, בחיים מרוחקים מהסביבה המוכרת, חשיפה לאלימות מצד ילדים אחרים במקלט והרעה ביחסים בין האמהות לילדים. "הרובד הבולט ביותר היה ההשפעה השלילית של השהות במקלט על התנהגות הילדים בעקבות למידה מילדים אחרים", לשון המחקר.

ארדן אינו מיישם המלצה להקים מעונות לגברים מכים, והנשים נאלצות לחיות בסתר



זה יותר מחצי שנה שהמלצות הוועדה לטיפול באלימות במשפחה מונחות על שולחנותיהם של השרים ארדן וכץ. בינתיים, נשים שעזבו מקלטים תוהות מדוע דווקא הן נכלאו — ולא הגברים שהכו אותן.
 
כתבתה של לי ירון כתבת עיתון הארץ 26.05.2017 06:00
 

זה יותר מחצי שנה שמסקנות הוועדה הבין־משרדית לטיפול באלימות במשפחה מונחות על שולחנותיהם של השרים גלעד ארדן וחיים כץ. ועדת השרים לענייני אלימות בראשות ארדן, שצריכה לאשר את ההמלצות כדי שייכנסו לתוקף, עדיין לא דנה בהן. בעיית הריבוי של מקרי אלימות במשפחה, שהביאה להקמת הוועדה ב–2014, לא נעלמה בינתיים: בישראל חיות כיום כ–200 אלף נשים מוכות, שרובן כלל לא מתלוננות, ויותר ממאה נשים נרצחו בחמש השנים האחרונות.
 
השר ארדן לא נעתר לבקשת "הארץ" להתראיין. מלשכתו נמסר כי "אישור ההמלצות לא יביא ליישומן, כיוון שלשם כך נדרשות תוספות תקציביות שלגביהן אנו כבר ממילא נמצאים בדין ודברים עם משרד האוצר. הדחייה הטכנית במועד אישור ההמלצות אינה עוצרת את תהליכי היישום שכבר החלו, ובשבועות הקרובים התוכנית תעלה לאישור בוועדת השרים". עוד נמסר כי "המשרד לביטחון הפנים מקדם צעדים חסרי תקדים בכדי לסייע ולהגן על נשים מפני אלימות בתוך המשפחה". 
 
אלא שמקורות באוצר אומרים כי כלל לא מתקיים משא ומתן בנושא. לדבריהם, המשרד לביטחון הפנים ממילא קיבל תוספת תקציב ותקנים שאמורה לאפשר יישום של התוכנית, שעלותו נאמדת ב–250 מיליון שקלים.
 
ממשרד הרווחה נמסר: "הנושא מורכב ודורש אחריות כוללת של מספר גורמים, ובחודשיים האחרונים עמלו נציגי הוועדה על תמחור יסודי של כל פרטי התוכניות. ברגע שתאושר התכנית בוועדת השרים לענייני אלימות, הממשלה תאמץ את התכנית ותתקצב אותה. נדגיש כי הטיפול במניעת אלימות במשפחה מתבצעת באינטנסיביות לאורך כל ימות השנה על ידי אנשי המקצוע בכל המשרדים הרלוונטיים".
 
יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת), אומרת כי "אין שום הצדקה לעיכוב באישור התוכנית והתקציב המיועד לה. כל עוד הסחבת הזו נמשכת, השרים לא ישכנעו אותם שאכפת להן מביטחונן ומהחיים של הנשים. הנושא באחריות ארדן וכץ, אבל הם כנראה מעדיפים להתעסק בנושאים אחרים במקום להגן על נשים ולהצילן".
 
דו"ח הוועדה המקורי הוגש עוד בנובמבר 2015, ואז החליטו כץ וארדן להקים צוות מנכ"לים בין־משרדי לגיבוש תוכנית פעולה. אחת ההמלצות העיקריות היתה הקמת מקלטים לשיקום גברים מכים. "כיום אין טיפול מחייב לגברים שהתנהגותם אלימה במשפחה, למעט גברים בהליך פלילי שהופנו לשירות המבחן למבוגרים", נכתב בדו"ח הוועדה, שהגיע לידי "הארץ".
 
נתוני השב"ס מגלים כי יותר מ–70% מהאסירים הכלואים בגלל אלימות במשפחה מרצים מאסר חוזר, ומהם ל–30% זהו מאסר שישי או יותר, מה שמעיד על חשיבות השיקום.
 
כיום, בעקבות כל דיווח על אלימות במשפחה, האשה בסיכון נשלחת מיד למקלט בעיר אחרת, כדי שהגבר האלים לא יוכל לאתר אותה. בישראל פועלים כיום 14 מקלטים, שטיפלו בשנה האחרונה בכ–1,800 נשים וילדיהן. לעומת זאת ישנם רק בישראל שני מעונות לטיפול בגברים אלימים. "מיעוט המסגרות והפריסה הגיאוגרפית המוגבלת לא מאפשרים לגברים רבים להשתלב בטיפול", לשון הדו"ח. הוועדה המליצה להקים עוד ארבעה מעונות בהקדם, אך עד כה לא ניכרת התקדמות בנידון ובמשרדי הרווחה וביטחון הפנים לא השיבו לשאלות "הארץ" בנושא.
 
מקור המעורה בדיוני הוועדה אמר ל"הארץ" כי המעונות לגברים יתבססו על הדגם של הוסטל בית נועם בהרצליה — טיפול שיקומי בן כמה חודשים.
 
ההוסטל הוקם ב–1997 ובתי משפט מפנים אליו גברים כחלופה למעצר או למאסר או אם הוצא נגדם צו והם זקוקים למקום לשהות בו. בכל שנה מתקיימים בו שלושה מחזורי טיפול, שכוללים כ–40 גברים. "על כל הוסטל לנשים מוכות צריך אחד לגברים, שבזמן שהנשים מתחבאות הגברים יעבדו על עצמם", אומרת ענת שרף, לשעבר מנכ"לית בית נועם. הגברים יוצאים מדי בוקר לעבודה וחוזרים למעון אחר הצהריים. "הם עושים את כל עבודות הבית, ומבינים בפעם הראשונה מה הנשים שלהם עשו בבית כשהם היו כל כך לא מרוצים", אומרת שרף. "מלמדים אותם מה מקור הכעסים שלהם ואיך להוציא אותם בדרך אחרת".
 
לצד בית נועם, עמותת "יחדיו" מפעילה בבאר שבע מרכז יום לטיפול בגברים מכים, המתפקד כהוסטל נוסף. מלבד אלה, פועלים בישראל גם שני "בתי שהייה טיפולי לגברים אלימים מורחקים", בבאר שבע ובחיפה. הם נועדו לספק קורת גג לתקופה קצרה לגברים הנתונים תחת צו הרחקה, ובכל זמן נתון יכולים לשהות בכל אחד מהם לכל היותר 15 גברים.
מסגרת נוספת, המיועדת רק לאסירים בגין אלימות במשפחה ששוחררו, היא "מפתחות", הוסטל בחסות הרשות לשיקום האסיר. כדי לעבור טיפול בן חצי שנה, הדיירים נדרשים להיות נקיים מסמים ומאלכוהול, בעלי בנות זוג (המשתתפות בטיפול) וכאלה שאובחנו כבעלי סיכוי להשתקם.

משרד הרווחה מספק לגברים מכים טיפול במרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה, שאליהם הם מגיעים מיוזמתם או מופנים בידי לשכות הרווחה, אך שם הם אינם מחויבים לטיפול ואינם נתונים לסנקציות. בכל שנה מטופלים במרכזים 3,000 גברים, מספר נמוך שדו"ח הוועדה תולה בהיעדר תקציב. גברים אחרים, שנגדם מתנהל הליך פלילי, מטופלים בידי שירות המבחן, מתוך הנחה שיוסיפו לחיות עם בנות זוגם ועל כן יש לפעול להורדת רמת המסוכנות שלהם.
 
אולם לרוב, מי שמשלם את מחיר האלימות במשפחה הן הקורבנות. א', בת 33 ואם לשלושה, התחתנה כשהיתה בת 16 וילדה את בנה הבכור שמונה חודשים אחר כך. כבר בליל הכלולות בעלה השתוי חנק אותה: "הייתי חסרת אונים אבל האמנתי שככה זה, שבשביל אהבה עושים הכל". היא נותרה נשואה לו במשך 14 שנה והמשיכה לספוג אלימות פיזית, מינית וכלכלית מבלי להתלונן. "הוא היה הגבר הראשון שלי", היא משחזרת. "לא הבנתי מה טוב ומה אסור".
 
כשהיתה בהריון עם בנה השלישי ובעלה בעט בה בכל גופה, היא לא הלכה לרופא, כדי שמצבה לא יתגלה. רק כשבעת ריב ביניהם הזמין בעלה משטרה, היא העזה לספר על כך לשוטרים. בהמשך שהתה עם שניים מילדיה במקלט במשך חצי שנה. "מרגע שדיברתי סירבתי לחזור הביתה מרוב פחד", היא אומרת. "שאלו אותי אם אני מבינה מה זה מקלט, שאלתי אותם אם הם מבינים שאני לא יכולה להישאר בבית". התיק נגד הגרוש נסגר מחוסר עניין לציבור: "אני לא הציבור?".


היא וחברותיה למקלט תהו לא פעם מה היה קורה אילו הגברים היו נכנסים אליו במקומן. "למה הוא מסתובב חופשי ואני כלואה, צריכה לקבל אישור לצאת החוצה לשעתיים?", היא שואלת. "הנשים עוזבות עבודה, בתי ספר וחיים שלמים כדי לברוח. כשאת שם את חייבת לעבור טיפול ולהתחזק, אבל מה אתו? למה הוא לא עובר טיפול? זה אבסורד. אני יצאתי מהמקלט כמעט בלי תמיכה, והוא המשיך בשלו". היום, חמש שנים אחרי שעזבה את המקלט, היא מנהלת חיים עצמאיים אבל עדיין סובלת מכאבים ומהתקפי חרדה. הגרוש אינו משלם מזונות והיא אינה זכאית לקצבה מהביטוח הלאומי, כיוון שהיא מקבלת קצבת נכות על הפגיעות האלימות בה. כך היא נאלצת לעבוד בכמה מקומות כדי לכלכל את ילדיה.
 
רחל, חרדית בת 32, ספגה במשך תשע שנים אלימות קשה כלפיה וכלפי שלושת ילדיה והתלבטה כיצד לפעול. כשפנתה למדריך זוגיות בקהילתה, "הוא אמר לי שאני חולת נפש ושלח אותי לדרכי". רק כשפנתה למכר לא חרדי הוא הבהיר לה שאם היא לא תפנה לשירותי הרווחה, הוא יעשה זאת.
 
שם אמרו לה להתארגן מיד ליציאה למקלט, וכבר במונית בדרך למקום הלא מוכר החלה לשאול את עצמה שאלות קשות: "למה כדי להוציא אותי מהכלא של האלימות מכניסים אותי לכלא אחר? זה לא הגיוני. המחשבות האלה אף פעם לא עזבו אותי. בהתחלה חשבתי שמשהו דפוק אתי שאני כועסת, ואז הבנתי שמשהו דפוק אצל המדינה, שמחלישה את מי שכבר חלשה. הוא, האלים, בחוץ, ואני, הקורבן, כלואה. מי המציא את השיטה שבמקום לטפל במי שמאיים כולאים את הקורבן שלו?". אחרי שנה במקלט קיבלה גט מבעלה, וכעת היא מתמודדת עם דחייה כאשה שחיה ללא בעל. "בחברה החרדית הכל מלווה בבושה ובהשתקה. כשעזבתי אותו ידעתי שינדו אותי, אבל גם בבית הייתי כלואה. הוא כלא אותי, המדינה כלאה אותי במקלט, וגם עכשיו מנדים אותי".
 
גלית נחום, בת 42 מיקנעם, היתה במקלט רק למשך חודש. היא שהתה בו עם שלושת ילדיה, עד שהצוות ביקש שבנה בן ה–13 יעזוב. "אמרו לי שהוא לא יכול להישאר במקלט כי הוא כבר לא ילד", היא מספרת. "נקרעתי מזה. גם המנהלת בכתה אתי, אבל לא היה מה לעשות. נשארתי עוד שבועיים, אבל לא יכולתי להכיל את זה יותר. חתמתי על טופס שאני עוזבת את המקלט בניגוד להמלצת הצוות, כשאני עדיין בסיכון".
 
נחום כבר התגרשה מבעלה כשהחליטה להתלונן עליו, אחרי שהכה את בנם. היא חיכתה שהמשטרה תתפוס את הגרוש, אבל "אמרו לי ללכת למקלט כי זה יכול לקחת זמן. לא היה לי מושג מה זה, ארזתי מצופים לילדים כי חשבתי שתהיה בריכה. לא הבנתי למה אני נכנסת". אחרי שעזבה את המקלט הקימה את עמותת "הקול הנשי" עם בובה לוי, שאותה הכירה במקלט, כדי לעזור לנשים שחוו אלימות מול הממסד. "אנשים צריכים להבין שהפתרונות שהמדינה מציעה לא הגיוניים", היא אומרת. "מה אמא שמפרידים ממנה את הילד תעשה? צריך לספק לנו הגנה ולטפל בגבר, לא להיפך".
 
חנה הגיעה לנתיבות מאתיופיה במבצע משה. בהיותה בת 19 עברה אונס, ומשפחתה אילצה אותה להתחתן עם האנס. "אמרו לי שנתחתן וזה יהיה בסדר, אבל זה הפך להרבה יותר גרוע", היא מספרת. "הוא אנס אותי והכה אותי. שנאתי אותו ואת החיים. כשנכנסתי להריון רציתי למות. לא רציתי את הילד, רק רציתי לברוח ולא ידעתי לאן". כשהילד הגיע לגיל ארבע החל אביו להכות גם אותו. אחרי שש שנות נישואים היא לקחה עמה את בנה ופנתה ללשכת הרווחה, שהפנתה אותה למקלט. במשך שנתיים יצאה וחזרה ממנו:
 
"בפעם הראשונה הייתי שם שבועיים ואז התגעגעתי אליו פתאום. הוא היה כל מה שהכרתי בחיים ובמקלט הרגשתי זרה". לתקופה קצרה הפסיק בעלה להכות אותה, אבל "אחרי כמה חודשים זה חזר, ושוב ברחתי". אחרי שלושה חודשים נוספים במקלט ניסתה לעבור לגור בעיר אחרת, "אבל המצב הכלכלי שבר אותי". היא חזרה לבעלה בשלישית. "בפעם האחרונה הוא הרביץ לי כל כך חזק שחשבתי שאמות. אני מפחדת שאם הוא ימצא אותי הוא יהרוג אותי. לא רק המקלט הוא כלא, כל החיים שלי הם כלא".

נרגעתי. אין מי שירביץ לי. אין מי שיתקוף אותי. זה נגמר


 
כ-8% מהנשים שמרצות עונשי מאסר כבדים בכלא "נווה תרצה", הגיעו לשם לאחר שנים ארוכות בהן בן הזוג הכה אותן, התעלל בהן ואיים על חייהן.
 
תחקיר מיוחד של תמר דהאן חושף את היחס העגום שהן מקבלות ממערכת המשפט ואת ההתעללות שעדיין לא הפסיקה
 
כתבתה של דורין אליהו  mako פורסם 09/05/17 07:45
 

ישראל נחשבת למדינה בה מספר האסירות המורשעות נמוך במיוחד: כ-1.5% בלבד. על כן, כלא נווה תרצה מיועד לאכלס 226 אסירות ולרוב גם מצוי בתפיסה חלקית. מרבית הנשים הכלואות בו, הגיעו אליו בעקבות ביצוע פשעי הונאה או סמים. אך 8% מהן מרצות מאסר עולם לאחר שרצחו את בן זוגן המתעלל. משמעות הדבר היא שכיום יש למעלה מעשר נשים שננעלו מאחורי סורג ובריח לאחר שהגנו על עצמן או על ילדיהן, כך טוענת העו"סית והחוקרת תמר דהאן, במסגרת עבודת התזה שלה בנושא.
 
"כשאישה רוצחת ישר מכניסים אותה לכלא. היא עוברת התעללות מבעלה וממשיכה לעבור התעללות על ידי המדינה. חשוב לציין שגם כשהן פונות לחנינה אצל הנשיא, הן לא מקבלות אותה. היחידה שקיבלה קיצור זו כרמלה בוחבוט כי היה סביבה הד ציבורי. את הסיפור של הנשים האלה אף אחד לא מכיר ולא משמיע את הקול. לאף אחד לא אכפת שהן נרקבות בכלא", מסבירה דהאן.
 
בשונה ממקרי רצח טיפוסיים, הנשים הללו לא הונעו מצמא לנקמה או שנאה. "אם לא הייתי עושה את הצעד הזה ורוצחת אותו – הוא היה רוצח אותי", הוא משפט שחוזר על עצמו בשיחות שערכה דהאן עם האסירות. במקרים רבים הגבר שנרצח היה בחיר ליבן ואב ילדיהן שניצל, היכה, פגע, רמס ואיים על חייהן באופן יום יומי. ההרג, הוא התוצאה המצערת של מי שלא רצתה למות ולהפוך לקורבן, מתוך יצר בסיסי או הישרדותי. חלק מהן התאבלו על הבעלים וגם ביקשו לשבת שבעה ולהתייחד עם צער המשפחה.
 
שאלת החרטה היא לא העניין המרכזי כאן. לדברי דהאן, כלל האסירות שהשתתפו במחקר, פרט לאחת, מספרות על תחושת הקלה וחופש ששלובים בצער וכאב. "זה היה החיים שלי, הייתי מסתתרת ממנו והוא היה שובר את הדלת. זה היה טרור. באיזה שלב זה עשה לי נחת. נרגעתי. אין מי שירביץ לי. אין מי שיתקוף אותי, את הילדים. אין מישהו כזה. זה נגמר".
 
אך למרבה הצער, מעגל ההתעללות בנשים המדוברות לא עוצר עם מות הבעל. מרגע המעצר ועד תום ההליך המשפטי, האסירות חוות יחס משפיל, קריר וחסר התחשבות ברגישות המצב מכל הגורמים המעורבים. לדברי ד"ר רותי לבנשטיין - לזר מביה"ס למשפטים של המכללה למנהל, מדובר במקרה מיוחד של הגנה עצמית שעדיין לא מקבל ביטוי הולם במערכת המשפט בארץ, בשונה ממדינות מערביות אחרות.
 
"יש בעייתיות במענה שהמשפט הפלילי מציע לנשים נפגעות אלימות. כיוון שלאדם שלוקח חיים יש את האפשרות ליהנות מצידוק משפטי למה שהוא עשה. הגנה עצמית זו דרך אחת, במידה והמעשה סביר ופרופורציונלי. הבעיה היא שהטיעון הזה תפור למידות גבריות, כשלרוב מדובר בעימות חד פעמי בין שני אנשים שהם שווים מבחינה פיזית. נשים לא עומדות בקריטריונים האלו כי זו דינמיקה ייחודית של מעגל אלימות מחזורי. אי אפשר לדעת מתי התקיפה הבאה תגיע. זה טרור מתמשך ומצטבר שנשקפת בו סכנת חיים תמידית גם אם לא נשלפת מול האישה סכין בפועל. אי אפשר לדעת מתי היא כן. אבל אפשר לדעת שזה יקרה".
 
לדברי דהאן, החוקרים מתייחסים אל הנשים כאחרונות העברייניות תוך התעלמות מוחלטת מהחוויה שעברו או מהרקע ממנו הגיעו (שבמקרים מסוימים הוכר למשטרה). היא מדגישה שכל תהליך החקירה מאופיין בחוסר קשב, חוסר רגישות וזלזול. "הוא (החוקר) לא צריך לעשות לי פוצי מוצי וגם לא ללטף אותי, אבל הוא לא צריך להתייחס אליי כמו לעבריין", מספרת אסירה. "הוא הסתכל במחשב, רואה תלונות במשטרה על אלימות מצד בן הזוג וחוקר אותי כאילו הוא חוקר את זאב רוזנשטיין".
 
מעדות של אסירה נוספת, ניכר כי החוקרים משתמשים בפרקטיקות של פגיעה נפשית לאורך החקירה, שמקשות עליהן לספק את הגרסה המדויקת פעם אחר פעם בעקביות או לחילופין, להודות במעשים שלא ביצעו רק כדי לקצר את הסבל. "חקרו אותי בצורה מאוד קשה מבחינה נפשית. ללא שעות שינה, בכלל לא האמנתי איך אני מצליחה לספר את הסיפור כל פעם מחדש בכזאת עקביות. כל מה שעניין אותם זה הרצח. היא (החוקרת) לא שמעה את הסיפור מהתחלה ועד הסוף ומה היה בפנים".
 
לטענת דהאן, גם בין כותלי היכלי הצדק, הקול שלהן לא נשמע והשופטים לא ממהרים לפענח את הנסיבות שהובילו להרג. "למדינה הכי חשוב לסגור את התיק, לא חשוב להם מה עשינו. השופט ששפט אותי לא נתן לי לדבר, להסביר מה קרה או לא קרה לי", אומרת אחת האסירות. "לפני שאתה שופט אישה תדע מה היא עברה. זה לא שקמתי בבוקר והחלטתי שלא בא לי עליו 'ויאללה תהרגו אותו'. אין אישה שתקום לעשות מעשה כזה" היא מוסיפה. "אני מרגישה המון כאב, הייתי עם הבן אדם הזה לא יום ולא יומיים. הרבה שנים. אהבתי אותו. כן, אהבתי אותו אבל מצדו זו לא הייתה אהבה. ואני באבל, אני בכאב", מתארת אסירה אחרת.
 
חוסר השוויון אגב, הוא דפוס בולט בכל מה שקשור לחומרת הענישה. רוב הנשים מרצות עונש של כ-21 שנות מאסר ובקשות לחנינה מהנשיא ככל הנראה יידחו. את אותו העונש מקבלים גם גברים לעתים, רק שהנסיבות שונות, מלוות בהיסטוריה ארוכה של אלימות, כאב ושתיקה. כשהרצח הוא המסמר האחרון שננעץ בגבן. עם זאת, הנשים פשוט התחננו על חייהן והבינו שזה או הוא - או הן.



"אני רוצה להגיד לך שאם הייתי נרצחת, הוא לא היה מקבל מאסר עולם. אני מכירה סיפור על בחור שרצח את אשתו, אושפז באברבנאל וזהו. לא מזמן, לפני שנתיים קראתי בעיתונים שהוא התחתן שוב עם אישה פיליפינית ורצח גם אותה. האם ראית פעם אישה שהרגה את בעלה, השתחררה, התחתנה ורצחה גם את בעלה השני? אין דבר כזה", מתארת אסירה מקרים בהם כתבי האישום מבוששים לבוא במקרים בהם הבעל או בן הזוג הם הרוצחים.
 
"לא מכירים בסינדרום האישה המוכה"
 
בעוד שבמדינות אחרות כמו קנדה, סינדרום האישה המוכה מתפקד כטיעון משפטי לגיטימי, כאן לא לגמרי מצליחים לראות את הסימטריה בין אישה ששבויה תחת הטרור של בן זוגה ונאלצת להרוג אותו כדי לקטוע את מעגל האלימות, אל מול שבוי שהורג את החוטפים שלו כדי להשתחרר. "בארץ אף פעם סידרום האישה המוכה לא הוכר כטענה של הגנה עצמית. אני יכולה להגיד בביטחון שלא היה כאן בית משפט אחד מספיק אמיץ או רדיקלי שהסכים להגמיש את הקריטריונים של הגנה עצמית. הם לא מתאימים אותם לדינמיקה של אלימות במשפחה. היו פרשות שהבינו שהמצב ייחודי והקלו בעונש, אבל במקרים שהשתתפו במחקר לא עשו את זה", מסכמת ד"ר לבנשטיין.

114 אנשים חפים מפשע, 1,748 שנים בכלא - חלק 1



ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, נסע לכנס של ארגונים הפועלים לזיכוי אסירים שהורשעו בפשעים שלא ביצעו. הוא פגש שם יותר ממאה בני אדם שישבו בכלא על לא עוול בכפם, שמע סיפורים על חיים הרוסים ומאבקים אבודים, וגם ראה את התקווה לשינוי שיציל אחרים. יומן מסע אישי ומרתק מתוך המאמץ חובק העולם לשחרור חפים מפשע ממאסר שווא. מיוחד למוסף כלכליסט
 
כתבתו של ד"ר יואב ספיר כתב כלכליסט 07:352 6.06.14

כשהלך הרוח הוא "כל מי שבכלא צריך להיות בכלא"
 
חלק 1. "למה אתה רוצה לבוא לכאן?", שאל האיש בביקורת הדרכונים בשדה התעופה קנדי בניו יורק, בעודו פוקד עליי להניח את אצבעות כף היד שלי, ישרות, על המקום המיועד לנטילת טביעות אצבע.
 
"אני משתתף בכנס החפות בפורטלנד", השבתי, בעודי מתפשר על עקרונותיי בתחום הפרטיות והביומטריה ומישיר מבט למצלמה.
 
"איזה כנס?".
 
"כנס של רשת החפות", אמרתי, וכשחשתי על פי הבעת פניו שהוא חושד שמדובר בתא רדום של אל־קעידה המשכתי: "זו רשת של כל הארגונים שפועלים להוכחת חפותם של אנשים שיושבים בכלא שנים ארוכות וטוענים שלא ביצעו את הפשע".
 
"מבחינתי אלה שבכלא נמצאים בדיוק במקום שבו הם צריכים להיות", אמר בפסקנות. עמדתי לספר לו על כ־2,000 בני אדם שכבר זוכו ושוחררו מהכלא בארצות הברית, ועל פרויקט החפות בעירו ניו יורק, שבאמצעות בדיקות דנ"א הצליח להוכיח שיותר מ־300 אסירים חפים מפשע; 18 מהם כבר המתינו להוצאתם להורג בעת שהתברר שלא ביצעו את הפשע. אבל אז שמעתי את החותמת הכבדה מכה בדרכון ונשמתי לרווחה. הוא החזיר לי את הדרכון ואפילו איחל לי יום טוב.

114 אנשים חפים מפשע, 1,748 שנים בכלא - חלק 2



12 שנות מאבק, פסקה אחת: ליסה זוכתה מרצח חברתה
 
חלק 2. למחרת ביקרנו, עו"ד קרן אבלין־הרץ, הממונה על משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, ואני, במשרדי הסנגוריה הציבורית הפדרלית בפורטלנד, אורגון, ונפגשנו עם הסנגור הראשי סטיב וקס וצוותו. הסנגוריה הציבורית הפדרלית מטפלת רק במיעוטם של התיקים, אלה שנידונים בבתי המשפט הפדרליים - בדרך כלל מדובר בתיקים מיוחדים ומורכבים, המערבים סחר אסור בין מדינות, עבירות מס, חטיפה, עבירות ביטחון לאומי או פרשיות מורכבות אחרות; הרוב הגדול ש התיקים הפליליים, הרגילים, מוגשים בבתי המשפט המדינתיים. כמו בכל תחום, גם כאן ניכר של־Feds יש הרבה משאבים. סנגוריות ציבוריות מדינתיות יכולות רק להתקנא בחדר הישיבות המפואר הצופה לנהר הווילאמאט. בעודנו יושבים שם נזכרתי בקיץ החם לפני כ־15 שנה שבו עבדתי בסנגוריה הציבורית בבירה וושינגטון, במזגנים שעבדו משום מה רק לסירוגין, בעומס העבודה הבלתי נסבל המוטל על סנגורים ציבוריים ברחבי ארצות הברית - וכן, גם בחדרים הקטנים והצפופים, המלאים ערימות של תיקים, במשכנה הראשון של הסנגוריה הציבורית בישראל, בבניין הסוכנות ברחוב קפלן בתל אביב.
 
למרות התפאורה השונה כל כך, החיבור היה מיידי. סנגורים ציבוריים - אמריקאים או ישראלים, פדרלים או מדינתיים, מתוקצבים כראוי או בחסר - חווים את עבודתם באופן דומה מאוד. השיחה קלחה, וגלשה במהירות למחוזות מוכרים: לקוחות לא קלים שנמצאים במצוקה ובלחץ, התמודדות עם תובעים קשוחים שלעתים מתקשים להכיר במורכבות האנושית של הסיפור הפלילי, ההנחה של כל המעורבים שהלקוח אשם ממילא (אם לא בעבירה שבה הוא מואשם, ודאי במשהו אחר), ענישה מחמירה שמייצרת תמריץ חזק מדי להסדרי טיעון, והקושי להסביר לציבור ולתקשורת את חובתם של הסנגורים לפעול לטובת הנאשמים ולהישאר נאמנים להם. לעתים נדמה שדווקא הקשיים האלה, המשותפים לכולנו, הם אלה שמחזקים את רוחנו, הם שמייצרים גאוות יחידה ותודעה של לוחמי חירות וזכויות, של מעטים מול רבים, הנלחמים בקרב ארוך במעלה ההר.

ואז, בעוד השיחה מתגלגלת, נפתחה לפתע הדלת, ובפתח הופיעה עורכת דין צעירה. היא התנצלה על ההפרעה ובישרה שבית המשפט קיבל את בקשתם לשחרורה של ליסה מארי רוברטס. קשה לתאר את ההתלהבות שאחזה בקרב היושבים בחדר. "זו אשה חפה מפשע שיושבת כבר שנים!", הסביר סטיב, הסנגור הראשי. "אפילו אחרי שהדנ"א הראה שזו לא היא, הם התעקשו להשאיר אותה בכלא". על השולחן הונח עמוד אחד בלשון יבשה: "ניתן בזאת צו שיפוטי שלפיו עתירתה של העותרת לפי התיקון הרביעי לחוקה מתקבלת בחלקה ונדחית בחלקה. העותרת תשוחרר ממשמורת, אלא אם מדינת אורגון תבחר לשפוט אותה מחדש בתוך 90 ימים מהיום שבו ניתן הצו". פסקה אחת שמסכמת שנים של מאבק.
 
מאוחר יותר בלילה, במלון, קראתי את ההחלטה המלאה, 81 עמודים שמגוללים סיפור מורכב. על פי התביעה, משולש אהבה לסבי הוביל את רוברטס לרצוח את חברתה לחיים לפני כ־12 שנים. רוברטס כפרה באישום, אולם לפני פתיחת המשפט הגיעה למסקנה, עם עורך דינה, שלא כדאי לה להסתכן בהרשעה ברצח ובעונש שעלול להיות מאסר עולם או מוות. היא הודתה בהריגה במסגרת הסדר טיעון, אבל מהכלא המשיכה להיאבק על חפותה. הסנגורים הציבוריים עמלו שנים על הבקשה למשפט חוזר. במאמצים רבים נמצאה שורה של ראיות חדשות התומכות בכך שאדם אחר ביצע את הרצח. בין היתר נמצא על המנוחה דנ"א של אותו אדם, שהיה בעברו הסרסור של המנוחה ושמרצה כיום עונש מאסר על אונס ורצח בחניקה של אשה אחרת; גם חברתה של רוברטס נאנסה ונחנקה.

אחר כך סטיב מעדכן אותי ששלח לתביעה מכתב שבו פירט מדוע עליהם להסכים לשחרור ולא לערוך משפט חוזר. הוא אופטימי, אבל חושש שכל הסיפור של משולש האהבה הלסבי עלול לפעול לרעתה של רוברטס, ולעוות את דעת הקהל ובסופו של דבר גם את עמדת התביעה. "יש כאן תיאוריה שמדובר בנשים נאהבות, בקנאה ובנקמה. הם רואים לנגד עיניהם נשים שחונקות זו את זו. הראיות שלפיהן הרוצח הוא בכלל גבר מקלקלות את הסיפור היפה הזה". איזו פתיחה לכנס החפות. בתחילת יוני, אגב, הוחלט לא לערוך לרוברטס משפט חוזר, והיא שוחררה. וקס וצוותו קיבלו את פניה מחוץ לשערי הכלא.

114 אנשים חפים מפשע, 1,748 שנים בכלא - חלק 3



קל לחלץ הודאה והרשעה אפילו אם ה"נרצח" לא נרצח
 
חלק 3. בכנס השנתי של רשת החפות, באפריל, השתתפו יותר מ־500 בני אדם, מארצות הברית, דרום אפריקה, נורבגיה, יפן, ישראל ועוד. רובם עורכי דין מארגונים שונים שמטרתם לבדוק את הטענות של אסירים כי הורשעו לשווא. חלק מהמשתתפים היו אסירים לשעבר ששוחררו לאחר שהוכחה חפותם ובני משפחותיהם. היו שם 114 כאלה, exonerees. "מזוכים" יהיה תרגום קרוב אך לא מדויק.
 
מעניין שאין מילה מדויקת בעברית למי שכבר הורשע ורק לאחר מכן נוקה מאשמה. אולי משום שאין כמעט אנשים כאלה בשיטת המשפט הישראלית. רק עמוס ברנס, חברי כנופיית מע"צ ועוד מספר זעום של אנשים שהורשעו ואז נוקו מאשמה. מאז קום המדינה הורה בית המשפט העליון על עריכת משפט חוזר רק ב־26 מקרים; 21 מהם הסתיימו בזיכוי. כשבוחנים את הנתונים בהשוואה לגודל האוכלוסייה, שיעור המזוכים בישראל נמוך מאוד. בארצות הברית מגיע מספר המזוכים לכ־2,000, ומתחילת שנות התשעים אסירים אמריקאים מזוכים ומשתחררים בקצב ממוצע של אחד לשבוע. האם ייתכן שמערכת המשפט שלנו, בניגוד למערכת המשפט האמריקאית, לא טועה? קשה להאמין.
 
ביום הראשון של הכנס שמענו הרצאות מרתקות על מחקרים חדשים בתחום של הודאות שווא, שהן סיבה מרכזית להרשעות שווא. בכרבע מהמקרים שבהם ראיות דנ"א הוכיחו בדיעבד כי המורשעים לא ביצעו את הפשע, ההרשעה התבססה במקור על הודאת שווא. אנשים עלולים להודות בפשע שלא ביצעו בגלל הלחץ הנפשי בחקירת המשטרה; בשל הרצון שהחקירה תסתיים; מתוך ייאוש; על סמך מחשבה - המבוססת לא פעם על שקרים של השוטרים - שממילא למשטרה יש די ראיות כדי להרשיעם; או באמונה שגויה שאם יודו, מצבם המשפטי ישתפר. מחקרים רבים כבר הוכיחו שאנשים מודים לעתים בדברים שלא עשו, ובכל זאת לאחר שנאשם הודה יהיה לו קשה לחזור בו מהודאתו ולשכנע כי לא הוא ביצע את הפשע.
 
גם בארץ מוכרת התופעה של הודאות שווא. עמוס ברנס, עיזאת נאפסו וכנופיית מע"צ הם המקרים הידועים. ידוע פחות הוא המקרה של טארק נוג'ידאת, שהודה ברצח החייל אולג שייחט עם שני חבריו. הם הועמדו לדין באשמת רצח וישבו קרוב לשנה במעצר, עד שלגמרי במקרה התגלו הרוצחים האמיתיים, כשביצעו פיגוע אחר. אלמלא כן, סביר להניח שנוג'ידאת וחבריו היו מורשעים ונידונים למאסר עולם. מקרה אחר הוא זה של פאבל סמירנוף, שהודה בחקירת המשטרה ברצח סרגיי דבורקין, שניהם חסרי בית. השוטרים, שהניחו שהגופה השרופה שנמצאה במבנה נטוש ליד התחנה המרכזית בתל אביב היא גופתו של דבורקין, הצליחו לחלץ מסמירנוף הודאה שלפיה הוא רצח את דבורקין ושרף את הגופה. כמה שבועות לאחר מכן דבורקין קם לתחייה והתקשר לאחותו. התברר שהוא כלל לא נרצח, ושהגופה היתה של אדם אחר.

114 אנשים חפים מפשע, 1,748 שנים בכלא - חלק 4


 
האם אפשר לסמוך על קורבן שמזהה את התוקף שלו
 
חלק 4. סיבה אחרת להרשעות שווא, שדובר בה רבות בכנס, היא ראיות זיהוי מוטעות. כמו בכל הנוגע להודאות, גם כאן יש פער אדיר בין האמינות שאנחנו מייחסים לעד, שלדבריו מזהה את החשוד או הנאשם כמי שביצע את הפשע, לבין העובדה שלא פעם ראיות כאלה אינן מהימנות. אינספור מחקרים מראים כי גם במצבי שגרה המוח האנושי אינו זוכר פרצופים היטב, אלא אם מדובר בפרצוף שמכירים היטב ולאורך תקופה ארוכה. הסיכוי של העד המזהה לטעות בתום לב גדול במיוחד, בגלל הלחץ והמצוקה בשעת הפשע.
 
אחד המקרים המפורסמים של טעות בזיהוי הוא זה של ג'ניפר תומפסון, שקיבלה פרס הוקרה בערב הפתיחה של הכנס. ב־1984 תומפסון היתה סטודנטית בקולג', וקורבן לאונס אכזרי בביתה בצפון קרוליינה. היא זיהתה את רונלד קוטון כאנס, ובמשפט העידה כי הסתכלה היטב בפניו בעת האונס כדי לוודא שאפשר יהיה לתפוס אותו ולהעמידו לדין. בעקבות הזיהוי הוודאי קוטון הורשע, ונגזרו עליו מאסר עולם ועוד 54 שנים. אלא שכעבור עשר שנים ראיות דנ"א הובילו לאנס האמיתי. בכנס סיפרה תומפסון על שני האירועים ששינו את חייה: הראשון היה כמובן האונס, שהותיר בה צלקות עמוקות של זעם ומרירות וקושי אדיר להמשיך בחייה. השני היה הגילוי שקוטון אינו האנס. "הבנתי שנכשלתי", היא אמרה לקהל בארוחת הערב החגיגית ובטקס חלוקת הפרסים. "שנאתי את הפנים שלו, אבל הוא היה חף מפשע. יותר מ־4,000 ימים מחייו נמחקו לנצח". מהטראומה השנייה החלה תומפסון להשתקם, לדבריה, רק כשפגשה את קוטון, ב־1997. "בעיניים דומעות ביקשתי ממנו מחילה. והאיש היפה הזה מחל, בחן ובחסד", אמרה.
 
מאז החלה תומפסון לפעול למען רפורמות במשפט הפלילי שימנעו טעויות כמו זו שלה. היא מרצה בפורומים רבים, משתפת פעולה עם פרויקט החפות, ולאחרונה פרסמה עם קוטון ספר על הפרשה.
 
דבריה של תומפסון בערב הפתיחה סימנו את רוח הכנס כולו: הרבה רגש (איך לא, עם סיפור כזה?), והרבה רצון לתעל את הלקח לשיפור, כדי למנוע טעויות בעתיד. רבות מההרצאות עסקו בדרכים לשינוי. בכל הנוגע למסדרי זיהוי, למשל, מחקרים הוכיחו כי שינויים קטנים ולא יקרים יכולים להביא לתוצאות מדויקות יותר. כך, חשוב לומר לעד המזהה כי מסדר הזיהוי לא בהכרח כולל את העבריין או החשוד בעבירה. אם לא אומרים זאת לעדים הם נוטים לבחור את אחד הניצבים, הדומה ביותר לפושע כפי שהם זוכרים אותו. חשוב גם לשאול את העד המזהה עד כמה הוא בטוח בזיהוי מיד במעמד המסדר.
 
המחקרים מראים שאם לא שואלים אותו מיד, מאוחר יותר המוח האנושי מתקבע על הזיהוי והופך אותו לוודאי ומוחלט, גם אם הוא לא היה כך מלכתחילה.