האסירים הם דיירים ואין מדים כתומים: בתוך אגף הכליאה החדשני בגבעון
אין סורגים, התאים מרווחים ונקיים ואפילו מדי שב"ס המוכרים הוחלפו בג'ינס ובחולצת בורדו. אך התנאים המשופרים אינם חזות הכל בבית המעבר, האגף הניסיוני בכלא גבעון. לדברי אנשי המקום, הם רק הרקע לטיפול שבו האסיר לוקח אחריות על מעשיו, ולא חוזר עליהם
ורד לי - 29.09.2019 06:00
בשעת ערב מתאספים עשרה גברים בחדר רחב ידיים וממוזג, מתיישבים על כורסאות צבעוניות ודנים בכתיבת פנייה למפקד כלא גבעון. הנדון: אחד האסירים, גבר בשנות ה–50 המאוחרות לחייו, שכלוא בגין עבירות מס. לגבר אין ילדים להתגעגע אליהם, אך הוא משתוקק שכלבו יובא לביקור. החבורה התגייסה לעזור. זה לא הנושא היחיד על סדר היום; בהמשך הם יתייעצו איך יוכלו לסייע למהגרות העבודה ולילדיהן הכלואים בימים אלו בגבעון. אחד מהם מציע לנסח מכתב למפקד, שבו יבקשו להכין למענן סלסלות ממתקים לחג. יוזמה רודפת יוזמה.
לא מדובר בחבורת פעילים חברתיים, אלא באסירים מן המניין הכלואים ב"בית המעבר" — אגף כליאה ניסיוני של שירות בתי הסוהר, שהוקם לפני תשעה חודשים בתוך כלא גבעון שברמלה. זו הפעם הראשונה ששירות בתי הסוהר פותח את שערי האגף הייחודי ומאפשר לתקשורת לסקרו.
גבעון מסווג כמתקן בעל רמת ביטחון נמוכה ומונה כ–390 אסירים. עשרה מתוכם (בעתיד יגדל המספר ל–40) מאכלסים את האגף החדשני, המיועד לאסירים שזה מאסרם הראשון, מספר מפקד הכלא, סגן גונדר משה איבגי. לדבריו, "אלה אנשים שאמנם ביצעו עבירה, אבל לא מגיעים עם היסטוריה עבריינית. הם התנהלו כל חייהם בצורה שאפשר לכנות נורמטיבית, היו חלק ממעגל התעסוקה ומרביתם בעלי משפחות, לא מכורים לסמים או לאלכוהול. עונש המאסר שהושת עליהם קצר, עד שלוש שנים, והעבירה היא מתחומי המרמה, הונאה, תעבורה".
הסדר והניקיון הולמים מיד בנכנסים לאגף החדש והמושקע — תאי הכלואים מרווחים (16 מ"ר) ומאכלסים שניים־שלושה אסירים. המיטות, בנות קומה כולן, מעוטרות בפס מתכת נחשולי כתום, ולצדן כוננית אישית. החדרים כוללים מזגן, טלוויזיה חדישה, מקלחת ושירותים מופרדים עם אסלה. במרכז החדר שולחן ועליו מסודרים העיתונים שהכלואים מנויים עליהם, לידו כסאות ישיבה מפלסטיק, ועל הקיר הבוהק מלובן תלויה תמונה מעוצבת.
כלא גבעון אינו רק בית המעבר. בחלקיו האחרים מוחזקים "שוהים ושוהות בלתי חוקיים הנמצאים תחת צו גירוש", כדברי איבגי, "ונתינים זרים בגין עבירות פליליות". כמו כן ישנו אגף "נס", המוגדר כנקי מסמים, ונדמה כי זה ייחודו העיקרי. למרות הקירבה הפיזית לבית המעבר, התנאים בו שונים לחלוטין. חום מהביל, דחיסות, מחנק, צפיפות ותאים בתנאים ירודים — כל תא מאכלס שישה אסירים וכולל מיטות קומתיים, מאווררים יגעים שאינם מצליחים לפזר את החום הכבד ושירותים נטולי אסלה (הידועים בלשון הכלא כ"בול פגיעה").
הכלואים בו יכולים רק להתקנא באסירי בית המעבר — שבו אין סורגים, אין גדרות ובמסדרונות תלויות תמונות. חצר הטיולים של האגף מרווחת ולצד שולחנות וכיסאות ישיבה היא כוללת גם מתקני כושר. למניעת תופעת התורים, הסחיטה והמריבות — הוצבו שמונה תאי טלפון. "יש כאן תא טלפון לכל אסיר", מתלוצץ אחד מהם. העיצוב החדשני, המרווח והנעים של בית המעבר עשוי למנוע אלימות בקרב אסירים, תופעות דיכאון ואובדנות. אבל ייחוד האגף אינו מתבטא רק בתנאים פיזיים משופרים — הוא מתאפיין בתפיסת כליאה הומניסטית, השואפת שלא לשבור את רוח הכלואים ולצמצם במידת האפשר את הקלון שבכליאה.
"אנחנו לא מכנים אותם אסירים אלא 'דיירים'", מציינת דפנה ברגר, מנהלת בית המעבר שהיא גם עובדת סוציאלית בהכשרתה. "במקום מדי האסיר הכתומים מתוצרת שב"ס שהאסירים מחויבים ללבוש, לדיירי בית המעבר יש תלבושת אחרת, פחות מתייגת — מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו בגון בורדו". יתר על כן, היא מוסיפה, "הם מתנהלים כחלק מקהילה וכך אנחנו מתייחסים אליהם — הם מקבלים החלטות יחד, מנהלים את הקניות בצורה שיתופית, אחראים על הניקיון והסדר ומעבירים בעצמם הרצאות ופעילויות".
צוות בית המעבר מצומצם. מלבד ברגר יש קצינת חינוך וסוהר ביטחון. לדבריה, "נוצרת קהילה שמאפשרת להם לסגל דפוס חיים אחר — להתחשב בזולת, לתת".
אחד האסירים ב"קהילה" הזאת הוא דור (שם בדוי), בן 54, נשוי ואב לילדים שהורשע בעבירה כלכלית. "זה אולי לא נראה ככלא, אבל זה כלא לכל דבר. שלילת החופש היא עונש חמור", הוא אומר, ועם זה מוסיף: "אנחנו בני מזל שאנחנו כלואים בתנאים טובים, זוכים לטיפול ולתמיכה".
ואכן, ברגר אומרת, "המאסר והשיקום קיימים כאן גם אם המקום נראה כצימר". אולם היא מוסיפה שהשהייה בבית המעבר מאפשרת מסלול שיקום מזוקק ואינטנסיבי. כך למשל, לאחר יציאתם לחופשה ראשונה, הם כבר משולבים בתעסוקה במפעל המצוי מחוץ לכותלי בית הסוהר. "חלק מהתפיסה היא שהם יהיו אקטיביים כל הזמן, ייקחו אחריות ובעיקר יעברו טיפול", אומרת ברגר. "אם באגפים אחרים בבתי הכלא האסיר עסוק בהישרדות, אז פה המטרה שהוא יהיה עסוק בטיפול ובשיקום".
המטרה הזו מחלחלת גם לאסירים. "אני מרגיש שפה באמת מעוניינים לשקם אותי ולא רק להעניש", אומר נתן (שם בדוי), קבלן בניין ואב לילדים, שנידון למאסר על עבירות מס, לראשונה בחייו. "תנאי המאסר כאן מאפשרים הרבה זמן של טיפול ומחשבה על העבירה שביצענו — לפני שנכנסתי לכלא לא ראיתי את החיים ואת העבירה כמו שאני רואה אותה כיום", הוא אומר. "אסירים אחרים ביצעו דברים חמורים אבל יש נטייה לייפות את הדברים ולא להודות ולהכיר בעבירה — פה אנחנו מדברים על העבירה, לוקחים אחריות ומתמודדים עם זה".
מאסרים מתקצרים
ליצירת האגף הניסיוני החדש אחראים שלושה גורמים מרכזיים: פסיקתו האחרונה של אליקים רובינשטיין, כשופט בית המשפט העליון, מ–2017 בנוגע לצפיפות בבתי הכלא שחייבה רפורמה במערך הכליאה; תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר מ–2014, שחייב את רשות בתי הסוהר להשקיע משאבים בתוכניות שיקום אסירים לפני שחרורם; ומסקנות ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים. בדו"ח זה, מ–2015, הועלתה בין השאר הקריאה להקל בענישה באופן שיטתי, להפחית במאסרים ממושכים ולבחון חלופות מאסר, מאחר שעונשי מאסר חמורים אינם יוצרים הרתעה אלא להפך — הם מעלים את הסיכוי שהעבריין ישוב לבצע עבירות לאחר שחרורו. במסגרת הפתרונות הוצע בדו"ח הוועדה להקים בתי מעבר.
"נקבעים כיום הרבה יותר מאסרים קצרים וכמחצית מהאסירים הכלואים כיום בבתי הסוהר מרצים עד שלוש שנות מאסר", מסבירה מאיה גזז, ראש תחום שיקום ארצי בשירות בתי הסוהר, הנמנית עם צוות ההקמה וההיגוי של בית המעבר. "זה מחייב את שב"ס לשינוי בתפיסת הכליאה ולהתאמת בתי הכלא ותוכניות השיקום למציאות הקיימת".
לדבריה, "במודלים הקיימים בעולם, אסירים שוהים בבתי מעבר רק מאמצע המאסר ומציעים מסגרת כליאה רכה יותר רק לקראת סופו; שב"ס יצר מסגרת ייחודית, שבה האסיר יעביר את כל תקופת מאסרו מהיום הראשון בבית הכלא במסגרת שמצמצת ככל האפשר את טראומת הכליאה ומהווה גשר בין החיים בכלא לחיים בחברה".
אורי (שם בדוי), בן 30, נשוי ואב לשניים, אכן חשש מאוד מהמאסר. "מעולם לא הכרתי עבריינים ולא בתי כלא והייתי בחוסר ודאות", הוא מתאר. "חיפשתי מידע באינטרנט להבין איך נראה בית כלא ומה מצפה לי. קראתי וחטפתי שוק. מרוב שפחדתי לא אפשרתי לאשתי לקרוא את זה".
אורי עבד כמורה בתיכון. ערב אחד מיהר לחזור הביתה ולא נתן זכות קדימה בצומת למשאית שבאה ממול. נהג המשאית התנגש ברכבו, הוסט מהכביש ופגע באשה, אם לילדים שעמדה על המדרכה ונהרגה. "אני זוכר שהתעוררתי בבית חולים פצוע", הוא משחזר. "חוקר משטרה בא, לקח לי את רישיון הנהיגה וסיפר בצמצום שבתאונה נדרסה אשה למוות". אורי הודה באשמה והורשע בגרימת מוות ברשלנות. העונש: שנת מאסר. "לא היו לי עבירות תנועה ואפילו דו"ח חניה לפני כן", סיפר. "החיים נחצו ללפני התאונה ולאחריה. זה טלטל הכל".
תחילה נשלח אורי לאגף נס למיון, ולאחר מכן הגיע לבית המעבר. "אנחנו עטופים כאן בצורה מדהימה", הוא אומר, אך מוסיף: "התנאים הטובים זה החיצוני, זה אגף שדורש הרבה נכונות לטיפול וזה לא משהו קל. יש משהו קל בלהיות רק אסיר. פה יש משהו מאוד אינטנסיבי שדורש ממך לעבור טיפול עמוק ולהתבונן פנימה". היום, ערב ראש השנה, ייצא אורי לחופשי. "אני חושב הרבה על הקורבן", הוא רוצה להבהיר. "זה לא משהו שאפשר לשכוח".
בעוד חודש הוא יתחיל לעבוד בבית ספר לנוער בסיכון. "זה נכון יותר מבחינתי שאני אעבוד כיום עם בני נוער שיש להם תיקים במשטרה", הוא מסביר. "אני רואה בזה הזדמנות — הם בדיוק בגיל שמתחילים ללמוד נהיגה. אני מקווה שדרך הניסיון שלי אצליח לכוון אותם למסלול אחר, טוב יותר".
יזמות ומדיטציה
אחוז הרצידיביזם — חזרה לכלא — בישראל הוא מהגבוהים בעולם, ועומד כיום לפי נתוני יחידת המחקר של שב"ס על 38% (ירידה של 2% מנתוני 2017). גם כאן יש לבית המעבר תפקיד. "המטרה היא למנוע את ההישאבות של האסיר לעולם הפשיעה מתוך ניסיון לשרוד בכלא בין עבריינים", מסביר איבגי, "ושבית הכלא יפסיק להוות 'בית ספר לפשיעה' ודלת מסתובבת".
חייו של דניאל (שם בדוי), בן 36 ואב לשניים, התנהלו במסלול מבטיח: צבא, אוניברסיטה, חתונה, עבודה נוצצת. לאחר שבני הזוג רכשו בית במשכנתה והביאו לעולם ילדים, פוטרה אשתו מעבודתה במפתיע והעול הכלכלי הורגש. "איבדנו הכנסה משמעותית", הוא מספר. "היתה תקופה שניסיתי לקחת עבודה נוספת וזה לא צלח. היינו צריכים לעמוד בתשלומים ולא יכולתי לכסות את ההלוואות".
אז החל המדרון התלול, שסופו בהרשעה בעבירת מרמה בשוק ההון. את הימים ההם הוא מגדיר כסיוט מתמשך. "לא היתה לי הנאה ואדרנלין בשמיים כשעשיתי את זה", הוא נזכר. "להפך, כשהפסקתי, הרגשתי הקלה עצומה".
נגזרו עליו 30 חודשי מאסר, ונוסף על כך אשתו נפרדה ממנו במהלך הדיונים בבית המשפט. "ברגע אחד אתה נבעט לקצה האחר של החברה", הוא מספר, "ההבנה שאתה נכנס לכלא היא קשה". ולצד זאת, היו גם החששות. "אין לי שום היכרות עם העולם הזה", הסביר. "זה היה הפחד הראשי שלי — איך אני אתמודד בחברה עבריינית".
אמנם תחילה הגיע לאגף נס, אך לאחר שבועיים עבר דניאל למשכנו הנוכחי. "אמא שלי ביקרה כאן ואמרה, 'אם אבא שלך יעצבן אותי אני אבקש לעבור לכאן'. אבל חשוב להבין שאפילו שזה כלוב זהב זה עדיין כלוב", הוא מרצין. "אין דרך להסביר את הכאב על זה שאני לא יכול לכסות את הילדות שלי ולקרוא להן סיפור בערב ולהרדים אותן. החיים כיום הם במקום אחר לחלוטין. אני גרוש, אפשרויות התעסוקה שלי מאוד מוגבלות, הקלון שאשא איתי יהיה תמיד".
לדבריו, את חרדות הכניסה לכלא מחליפות כעת החרדות מהיציאה מהכלא. אני בחוסר ודאות לגבי העתיד. מה יהיה כשאשתחרר, איפה אני אעבוד, איך מתרוממים מהמקום הזה וממשיכים הלאה".
בבית המעבר השתתף בקבוצות ליזמות עסקית, וגם בכאלה לטיפול בכעסים ומדיטציה. באחת הקבוצות הללו גם למד על עצמו: "המניעים שצפו בין האסירים שביצעו עבירות מרמה הם הישגיות קיצונית, שיכרון כוח, ריכוזיות מאוד גדולה, רצון עז לרצות את הסביבה ולשדר הצלחה גדולה וחוסר יכולת לשתף את הסביבה הקרובה".
את תנאי הכליאה הוא רואה בצורה מורכבת. "זה קוריוז חביב בעיניי שמכנים אותנו 'דיירים'", הוא מחייך. "החשוב יותר הוא ההשקעה בטיפול, האמון בנו מצד הסגל ושמרחב ההחלטות שלנו כאסירים רחב יותר. אנחנו מתנהלים כקהילה, אנחנו חולקים הכל — משמפו למקלחת, מוצרי מזון ועד עיתונים וספרים. מבחינת הקשר שנוצר בינינו אני מרגיש שהרווחתי חברים לחיים".
לרגע, גזז מעלה תהיה: "חייבים לשאול למה לא כל מתקני הכליאה נראים כך ומציעים תפיסת כליאה הומנית שכזאת?". לאחר שתיקה ארוכה היא משיבה בעצמה ש"זה לא בגלל עניין תקציבי, אלא שהחברה שממוקדת בענישה בלבד עשויה להתנגד. לא כל אדם יכול לתפוס את הרעיון ששיקום הוא מה שחשוב. אבל אני יכולה לחתום שהאסירים לא ישנים טוב בלילה וקשה להם עם המעשים שהם ביצעו, זה מעורר הצפה קשה של בושה ותסכול".
לדבריה, למאסר יש השלכות קשות מאוד. "אם ייהרסו חיי אדם בגלל מאסר קצר והוא לא יוכל לחזור לחברה ויעמיק בדפוסי הפשיעה — זה הפסד לכל החברה", היא מסבירה. "הייחוד של בית המעבר שהוא מאפשר לאדם לקבל טיפול הוליסטי, הומני ובעל משמעות ולחזור לחברה כאדם טוב יותר שהבין את הפשיעה שביצע, לקח אחריות ולא יחזור שוב לכלא".
