כאשר מחמוד מגאדבה, אנס מורשע שסיים לאחרונה לרצות 21 שנות מאסר, השתחרר מהכלא, לא היה ברור מי מרגיש יותר הקלה: האסיר שזכה מחדש בחירותו או אנשי המחלקה המשפטית של שב"ס, שלאורך השנים נאלצו להתמודד עם מבול עתירותיו וכעת מצפים לרגיעה. הוא, מצדו, לא מתכוון להניח להם
הילו גלזר- 31.01.2018 13:02
שלושה ימים לפני השחרור התקשר אלי מחמוד מגאדבה מהכלא ובפיו בשורה מרעישה: בארוחת הצהריים, במקום השניצל הקבוע מבשר מעובד, נחתה בצלחתו מנה של שוקיים "אמיתיות". "אם אחרי 21 שנים בפנים הצלחתי להשיג לאסירים ארוחה לא מסרטנת, מבחינתי הכל היה שווה", הכריז בהתרגשות.
מגאדבה מתכוון בכך לעתירה שהגיש לפני כשנתיים בעקבות הודעת ארגון הבריאות העולמי, כי יש ראיות משכנעות שקיים קשר בין צריכת בשר מעובד לתחלואה בסרטן. העתירה השאפתנית הזאת, שהתבייתה בחוכמה על דיון ציבורי ער, היתה אחת מתוך לא פחות מאלף הליכים שמגאדבה המטיר על שב"ס, לדבריו, בתקופת מאסרו.
כדי להתמיד בקדחת העתירות הזאת, מגאדבה לא הצטמצם לנושאים ברומו של עולם כמו חשיפת אסירים לסיכונים בריאותיים. הוא ניגש באותה חדווה גם לעתירות מינוריות יותר, כמו זו שבעקבותיה הוזיל שב"ס את עלויות צילום המסמכים מ–1.25 שקל ל–35 אגורות לדף; זו שתבעה לאפשר לאסירים להדפיס בכלא מסמכים שקשורים בענייניהם המשפטיים; עתירה שביקשה לחולל שינויים בפקודת הדואר של שב"ס ולהתיר לו להשתמש בפקס; תביעה שקבלה על תנאי האוורור בתאו; הניסיון להגיש תובענה ייצוגית בגין העמלות שגובה שב"ס עבור ניהול חשבונות בנק של אסירים ועוד ועוד.
עתירותיו כיסו את כל תחומי החיים בכלא: לימודים, תעסוקה, בריאות ומזון. לצד זאת העז לאתגר את המערכת ולערער על הנחות יסוד כמו האיסור על אסירים להתראיין והסמכות של שב"ס להכריז על סכסוכים ביניהם מנימוקים מודיעיניים חסויים. בשל כך, סנגורים שייצגו אותו לאורך השנים רואים בו אסיר אמיץ, שפעל ללא ליאות לפלס נתיבים של תקווה בתוך מנגנון דכאני ומייאש, ושניחן באינסטינקטים יוצאי דופן וחוש צדק מפותח. אלו מבליטים גם את הישגיו המשפטיים וגם את הסיוע שנתן לאסירים אחרים במאבק על זכויותיהם, עד כדי תיאורו כלא פחות ממנהיג חברתי.
מנגד, בשב"ס מתארים אותו כעותר אובססיבי ולא אפקטיבי במיוחד, שרוב עתירותיו נדחו וממילא היו קטנוניות. לדבריהם מספר העתירות שהגיש אינו אלף אלא 370 (הסבר אפשרי לפער הוא שחלק מהתלונות נפתרו בהתערבות מקומית של הנהלת הכלא ועל כן התייתרו בשלב התחלתי). לשיטת שב"ס, גם בעתירותיו למען אסירים אחרים לא הועיל להם ולפעמים אף הזיק, משום נטייתו להעמיס ולטרחן, ובוודאי שאין לראות בו כל סוג של מנהיג לנוכח עבירות המין הקשות שבהן הורשע. הם אינם זוקפים לזכותו את השינויים המבניים שחלו במערכת בסמוך לעתירותיו, אלא מייחסים אותם למנגנוני הביקורת בארגון או לעבודת מטה פנימית.
מגאדבה, פלסטיני תושב ג'נין, רווק בן 47, בילה יותר ממחצית שנותיו בכלא הישראלי (לפני מאסרו הממושך נכלא לחמש שנים בגין עבירות ביטחוניות). לפני שבועיים שוחרר, אך כעת לא ברור מי חש הקלה גדולה יותר: האסיר ששב לחיק משפחתו, או אנשי המחלקה המשפטית של שב"ס שלאורך השנים נאלצו להדוף את מבול עתירותיו וכעת מצפים לרגיעה. הוא, מצדו, לא מתכוון להניח להם. "אמנם שב"ס שיחרר את מגאדבה, אבל מגאדבה עדיין לא משחרר את שב"ס", התחייב בשבוע שעבר בפתח פגישתנו בבניין משרדים בג'נין.
"העברית הצילה אותי"
חודשיים קודם לכן, בית סוהר אלה שמדרום לבאר שבע. הכניסה לבית המשפט שבמתחם הכלא עוברת דרך שיקוף קפדני וסדרה של דלתות ברזל באופן ששם ללעג את המונח "דיון בדלתיים פתוחות". הסדרנים הם סוהרים, עורכת הדין של שב"ס יושבת במקומה הקבוע ומפטפטת עם השופט, ורק פרקליטיהם של האסירים מתחלפים, בהנחה שאלו בכלל נעזרים בייצוג משפטי.
עם זאת, לאולם מתאפשרת כניסת אורחים מבחוץ, כולל עיתונאים, אך לא לפני שהפקידו את הציוד בלוקר חיצוני, בייחוד את הטלפון הנייד, והוזהרו לבל ינסו להחליף מילה עם האסירים. העימות בין בית משפט לבית סוהר אינו מוכרע, והמרחב הזה נותר כשטח הפקר, היכל צדק כבול בשלשלאות.
כל עתירה, שנדמית בתחילה כפעוטה או שולית, מתבררת כדרמטית מרגע שהאסירים, בסרבל כתום ורגליים אזוקות, מובלים לדוכן. אחד מתחנן על יום חופשה שנשלל ממנו, לדבריו שלא בצדק; שני מתקומם על האיסור להתקשר לילדיו שהוטל עליו מנימוקים "ביטחוניים"; וזה שאחריו יוצא מגדרו על מנת להסביר מדוע התפריט הטבעוני בכלא עדיין לא עונה על צורכי הקהילה שלו. גם מגאדבה כאן, ממתין לתורו בתא קטן וחיצוני להתרחשות. בעוד שבועות ספורים ישתחרר אחרי יותר משני עשורים ואף על פי שריח החופש כבר באפו אין לו שום כוונה לסגת, שכן מבחינתו מדובר, כמו תמיד, בעניין עקרוני.
הפעם מגאדבה נאבק באיסור שהוטל על אסירים מוסלמים להשתמש בכירות חשמליות בשבתות, וזאת על מנת "להבטיח את צביונה של השבת במרחב הציבורי". לטענת מגאדבה, יש לאפשר לו לנהוג כרצונו בתאו, שכן מדובר במרחב פרטי, ואין למנוע בעדו מלבשל לעצמו כפי שעשה עד כה. עו"ד גלעד ברנע, שייצג את מגאדבה בהליכים רבים, תוהה בשמו אם "שמירת השבת חלה רק על הכירה", לנוכח העובדה שהטלוויזיה בכלא נותרת פועלת בשבת ומשום שאיש אינו מערער על זכותם של האסירים לעשן בפרהסיה במהלכה. אבל השופט אהרון משניות דוחה את העתירה בנימוק ש"החלטת מפקד הכלא למנוע בישול בשבת נמצאת במתחם הסבירות". מגאדבה מקבל את ההכרעה בנימוס ומובל לתאו. פניו כבר לערעור.
"זה כלי הנשק", נופף בתיאטרליות בעט שהונח על השולחן שמולו, כשנפגשנו בשבוע שעבר. "אסירים לא יודעים שמותר להם לקרוא את הפקודות, להדפיס כתבי טענות, לעיין במחשב. אני ניצחתי את שב"ס בדף ועט".
אבל בתחילת הדרך השימוש בדף ועט לא היה זמין למגאדבה, מהטעם הפשוט שלא ידע קרוא וכתוב בעברית. לכן החליט ללמוד. "בהתחלה מכורח הנסיבות", הוא מספר, "אתה חי בכלא והשיח שלך הוא בעיקר עם סוהרים שלא מדברים ערבית, אז אין לך ברירה. התחלתי ללמוד עברית ברמה יותר גבוהה כשהבנתי את הפוטנציאל ליצור תקדימים ולזעזע את שב"ס. זה האלמנט שהחיש אצלי את הצורך להעמיק בשפה. השתלבתי בקורסים, למדתי את החוק, הייתי שואל מתמחות או סטודנטיות לגבי מילים שלא הבנתי, משפר את אוצר המילים".
ברבדים פנימיים יותר, המהפך חל לאחר שמגאדבה, שנשפט ל–20 שנה, נידון זמן קצר לאחר שהחל לרצות את עונשו ל–18 חודשי מאסר נוספים בגין שני מקרים של תקיפת אסירים. "הבנתי שזה או שאני נהרג או שאני הורג מישהו וחיפשתי דרך מילוט", הוא מספר. "כמעט בלתי אפשרי לשרוד בכלא בדרך הנכונה. אתה מוצא את עצמך במעגל של אלימות: דקירות, סכסוכים, סחר בסמים. העתירות היו הסנוניות הראשונות לכך שיש תקווה, שיש גוף עם חוקים. העברית היא מה שהציל אותי מעצמי והציל אחרים ממני".
הפואטיקה הייחודית של מגאדבה, שמשלבת ז'רגון משפטי ("אין לו להלין אלא על עצמו") ותנופה ספרותית ("האסיר הוכה עד שאפסו כוחותיו"), לא התגבשה ביום אחד. בתחילת הדרך העתירות שלו נדחו על הסף, "מפני שהייתי מגיש אותן מתוך הייאוש, הסבל וההתנכלות, בלי להבין עד הסוף את מהות העתירה ולהתעמק בתפקידן של הערכאות השיפוטיות", הוא מעריך. "בתי המשפט לא ריחמו עלי, מחקו לי עתירה אחרי עתירה. אז התחלתי ללמוד: לקרוא כל החלטה, כל כתב תשובה, להתייעץ עם אסירים אחרים. התאפקתי לפני שהגשתי את העתירות הבאות, הרמתי טלפונים לארגוני זכויות אדם, ושם התחילו לכוון אותי ולייעץ לי".
עו"ד גלעד ברנע: "התיקים שבהם ייצגתי את מגאדבה הם תיקים של זכויות אדם במובנן המובהק והבסיסי ביותר. מאוד נוח לי עם העתירות האלה, ללא כל קשר למי הוא ומה הוא עשה"
ואמנם, העתירה המשמעותית הראשונה שיזם מגאדבה הוגשה לבג"ץ לפני כעשור על־ידי ארגון עדאלה, רופאים לזכויות אדם והקליניקה המשפטית באוניברסיטת חיפה. עתירה זו עסקה בתנאי הסעתם של האסירים בניידות המכונות "פוסטות", שמפזרות אותם בין בתי המאסר, בתי המעצר ובתי המשפט. מגאדבה טילפן אז לעו"ד עביר בכר מעדאלה, גולל בפניה את הסבל הכרוך בנסיעות האלה, וזו הרימה את הכפפה. "הועליתי לפוסטה בשעה ארבע בבוקר מאגף המעבר בכלא ניצן", הדגים מגאדבה בתצהיר שהגיש, "עד שהפוסטה עברה את הבדיקות הביטחוניות היתה השעה 9:30 בבוקר ואני ושאר האסירים כבולים ויושבים על ספסלי ברזל בקור עז". בהמשך מנה את התחנות הרבות שדרכן עברה הפוסטה לאורך היום (כלא הדרים, רימונים, השרון, אופק, אשמורת, עתלית, דמון, קישון ועוד) עד לסוף המסלול, שהסתיים בשעת לילה בכלא מגידו. כל זאת, לדבריו, "ללא אוכל מלבד שתי פרוסות עם ריבה שאתה אמור לאכול כאשר אתה כבול ואזוק ובלי שירותים כל היום".
"אף אסיר לא ייסע (בפוסטה) באם הדבר תלוי בו ואפילו אם באי נסיעתו עלול הוא לחטוף שנה או שנתיים נוספות או יותר, העיקר שלא לנסוע ברכב הליווי", הוסיף.
במהלך הדיונים בתיק שב"ס הביע נכונות לנקוט צעדים מקילים, כגון חלוקת מזון והוספת תחנות ביניים שבהן יוכלו האסירים להתפנות. לפיכך המליץ בית המשפט למחוק את העתירה. לדברי עו"ד בכר, "היו עוד סוגיות רבות שביקשנו להעלות לדיון, אבל בית המשפט אמר — תסתפקי במה שהשגת".
לא דון קישוט
מגאדבה סימן את המטרה הבאה. בתחילת העשור עתר באמצעות עו"ד בכר בדרישה לתקן את האפליה הטמונה בכך שארוחות חגיגיות ודשנות מוגשות לאסירים אך ורק במועדי ישראל ולא בימי חגם של האסירים המוסלמים (עיד אל־פיטר וחג הקורבן), או בני דתות אחרות. שופטת בית המשפט המחוזי מרכז ורדה מרוז קיבלה את העתירה והורתה לשב"ס לתקן מדיניות זו בנימוק ש"ראוי כי אותם משאבים המושקעים בארוחות החג של האסירים היהודים יושקעו אף באלו שאינם יהודים". בערך באותה תקופה גם עתר לבג"ץ באמצעות עו"ד ברנע בדרישה שאסירים לא יהודים יוכלו לקבל לחם בפסח, אך הפעם נדחה. ככלל, רבים ממאבקיו חתרו לשוויון לאסירים הערבים, ולאו דווקא בהיבט הקולינרי. כך למשל, התקבלה עתירתו לשלב בכלא קורסים ללימוד השפה הערבית.
ב–2012 עתר באמצעות עו"ד ברנע נגד התנאים הקשים באגף המעבר בבית הסוהר איילון, שמכונה "הטרמינל". העתירה הובילה לגיבוש דוח העוסק בתנאי המחיה בו ובעקבות ממצאיו החמורים, הודיע שב"ס על נקיטת צעדים אופרטיביים מיידיים כגון אוורור תאי המעבר ובחינת האפשרות לשלב מאווררים הכוללים מתזי מים, הגבהת החיפוי בשירותי הכריעה על מנת לשמור על פרטיות האסירים, הוספת אסירי חוליה (אסירים שמסייעים לאנשי הצוות בחלוקת מזון ומים) והקפדה על נוכחות חובש באגף. באותו מעמד גם הצהיר שב"ס כי ייבחן לעומק הצורך בשיפוצים נרחבים יותר.
עתירה משמעותית נוספת שנראה כי חוללה שינוי מעצם קיומה, היא זו שהגיש מגאדבה באותה שנה ובאמצעות אותו עורך דין, במטרה לחייב את שב"ס להציב רופאים מומחים במתקני הכליאה השונים. הוא טען שהשיטה הקיימת, שבה אסירים מ"בתי הכלא הפריפריאליים" מופנים למרכז הרפואי של שב"ס ברמלה כאשר הם נזקקים לייעוץ, כרוכה בסרבול רב, בעיקר בשל הנסיעה באותן פוסטות ידועות לשמצה, שבעטיה אסירים רבים מוותרים על טיפול רפואי חיוני.
מגאדבה לא ביקש לחולל מהפכה יש מאין, אלא רק לחייב את שב"ס ליישם את דוח ועדת ישראלי לבדיקת השירות הרפואי לאסירים שמסקנותיה ברוח זו פורסמו כבר ב–2004. בשב"ס טענו מנגד שפרשנות נכונה של דוח הוועדה אינה שכל בית סוהר יאויש ברופאים מומחים, ופירטו את המאמצים שנקטו על מנת לאפשר לאסירים לקבל טיפול מתאים במתקן הכליאה שבו הם נמצאים או בסמוך לו. זאת באמצעות הקמת מרכזי מומחים במחוזות המרכז, הדרום והצפון בשיתוף פעולה עם בתי חולים — צעד שהיה כרוך בעלויות תקציביות גבוהות. בדיונים בתיק שב"ס גם התחייב להקים מרכז מומחים במתחם כלא השרון. לפיכך, במאי 2013 נשיא בית המשפט המחוזי מרכז אברהם טל דחה את העתירה. מגאדבה לא הרפה ועירער לעליון בטענה שההתחייבויות אינן נפרטות למעשים. והנה, בפברואר 2017 שופטי העליון הורו לשב"ס "כי בתוך 60 יום תוגש הודעה עדכנית ובה עדכון באשר למאמצים להקמת מרכז מומחים במתחם השרון בשיתוף בית חולים לניאדו". אגב כך ציינו השופטים בראשות המשנה לנשיאה לשעבר אליקים רובינשטיין, שהם "מאמינים כי יש רצון בשירות בתי הסוהר לשיפור מתמיד של נושא הרפואה". מגאדבה סבור שאמונה לבדה לא היתה מביאה הישגים כאלה. "זו אחת העתירות החשובות שהגשתי ובזכותה איכות חייהם של כל האסירים תשתפר באופן דרמטי", הוא מתגאה.
כשמגאדבה כשל, וזה קרה לא מעט, הוא פנה תמיד לערכאה עליונה יותר. הניסיון מראה שההתניה השתלמה לעתים, גם כאשר הערעור לא הפך את ההחלטה המקורית. כך היה ביחס לעתירתו שעסקה בשינוע אסירים לדיונים בבית משפט לשווא, לאחר שבדיעבד התברר שהדיון בעניינים נדחה או בוטל. מגאדבה עתר באמצעות עו"ד עביר בכר ואיילת עוז על מנת לחסוך ממנו ומשכמותו את הנסיעה המסויטת והמיותרת בפוסטה, וביקש לחייב את בתי המשפט ושב"ס להיות מסונכרנים בהזמנות לדיון. העתירה נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בנימוק שמדובר בעניין נקודתי שאינו מצדיק התערבות, אך מגאדבה, כהרגלו, הגיש בקשת רשות ערעור. שופטי העליון לא דחו אותו על הסף, אלא הורו לשב"ס לבצע פיילוט למשך 90 יום לצורך קבלת אומדן של סך המקרים שבהם אסירים זומנו לדיון לשווא. מבחינתו של מגאדבה, היתה בכך הכרה בקיומה של התופעה. ואמנם, עם סיכום הממצאים התחייב שב"ס לפעול לצמצומה. בהחלטתם למחוק את העתירה ציינו השופטים: "הבקשה שלפנינו והדיונים שהתקיימו בה תרמו ללא צל של ספק להארתה של סוגיה ראויה". השופט יורם דנציגר אף החמיא למגאדבה ותיאר אותו כמי ש"עשה מעשה ציבורי חשוב בעניינו ובעניינם של אחרים".
אבל לא כל השופטים נקטו גישה סבלנית כזו. למעשה, שכיחות יותר היו התגובות העוינות כלפי מגאדבה, לנוכח סיווגו כעותר סדרתי. השופטת אילה פרוקצ'יה כתבה באחת מהחלטותיה שמגאדבה "מערים על בית המשפט העליון בקשות רשות ערעור בלא הבחנה" ועמיתה אשר גרוניס ציין שמדובר ב"עותר המגיש עתירות רבות מספור, עד כדי כך שקשה לעקוב אחריהן".
לדברי עו"ד בכר, "הוא עורר אנטגוניזם אצל הרבה שופטים, בין היתר בגלל ההצפה של המערכת ומשום שהיה מגיש טונות של חומר כתוב בכתב יד. גם הדעתנות שלו והיומרה להציג את הבסיס העובדתי בלשון משפטית עוררו כלפיו חוסר אמפתיה. באחד הדיונים טענתי בשמו, ומגאדבה התערב כדי לתקן או לייעץ. בית המשפט נזף בו, 'יש לך ייצוג, אתה לא תגיד אף מילה'".
"הוא עורר אנטגוניזם אצל הרבה שופטים, בין היתר בגלל ההצפה של המערכת ומשום שהיה מגיש טונות של חומר כתוב בכתב יד. גם הדעתנות שלו והיומרה להציג את הבסיס העובדתי בלשון משפטית עוררו כלפיו חוסר אמפתיה"
עם זאת, בכר סבורה שהיחס השלילי לא נבע רק מתוך הקפדה על סדרי הדיון, אלא שהוא מושרש עמוק יותר. לדבריה, "שופטים נוטים להיות אמפתיים כלפי אסירים מטעמים של חסד ורחמנות. אסיר שיספר על ג'וקים בתא ושאר דברים אקסטרימיים שמעוררים חלחלה, אוטומטית יעורר הזדהות. אסיר חזק, מנומק ומאורגן כמו מגאדבה לא יעשה רושם טוב, וזה בהחלט השתקף בהחלטות כלפיו".
ואמנם, לא זו בלבד שרוב העתירות של מגאדבה נדחו, אלא שבמקצתן גם הטילו עליו השופטים תשלום הוצאות — סנקציה שבית המשפט ממעט לנקוט כלפי אסירים, מתוך הכרה במעמדם המוחלש. למשל, ב–2013 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את עתירותיו להרחיב את שטח המחיה בתאו ולשנות את הפקודה העוסקת בקריטריונים לשחרור מינהלי על מנת שתחול גם עליו. השופט יואל עדן כינה את העתירה "עתירת סרק וחסרת בסיס", קבע שמגאדבה "הטריח את שב"ס טרחת שווא" והטיל עליו הוצאות בסך 2,000 שקל, בציינו כי "הדבר שמור למקרים קיצוניים במיוחד".
גם השופט אליהו ביתן גזר עליו סכום דומה, לאחר שמגאדבה הגיש למחוזי בבאר שבע עתירה שכבר נדחתה על ידי המחוזי בתל אביב ואף על ידי העליון. ביתן כתב בהחלטתו שמגאדבה "הגדיש את הסאה", והוסיף כי נראה שהוא "משתעשע בהגשת עתירות ונהנה מהאפשרות להטריח את שב"ס ובית המשפט פעם אחר פעם".
מהמשפט האחרון אפשר להסיק שמגאדבה הוא מה שמכונה בסלנג אינטרנטי "טרול". כלומר, שמדובר באדם כפייתי המפיק הנאה מעצם השיבוש והמהומה שיוצרות פעולותיו, בלי שעומד מאחוריהן תוכן ממשי. מגאדבה כופר לחלוטין בהגדרתו ככזה. "מעולם לא הגשתי עתירה שלא חשבתי שהיא צודקת ולא פעלתי סתם כדי להתנגח או להתכתש עם שב"ס. זו הטקטיקה שלהם, להפיל את העתירות באמצעות הטענה שהן טורדניות וקנטרניות". עם זאת, מגאדבה מודה שאת התכלית שאב לעתים מעצם העיסוק בעתירה, ללא תלות בתוצאותיה. "העשייה מקטינה את הנזק של המאסר, אתה מתחיל להרגיש יעני חסין בפני הייסורים, שיש לך מטרה. וברגע שהמאסר הופך לשליחות לשב"ס יש בעיה".
בכתבה שסקרה את עתירותיו ופורסמה לפני חודשים אחדים בבלוג "פוסטה" של העיתונאי אמיר זוהר, תואר מגאדבה כ"דון קישוט מג'נין שמשגע את שב"ס". מדובר בדימוי שובה לב, ואפשר לנחש שמגאדבה היה חותם על תיאורו כלוחם חסר פשרות למען הצדק, אשר אינו נואש גם כשמטרותיו נראות חסרות סיכוי, אבל דומה שהניסיון לשוות לפעולותיו גוון רומנטי שכזה, יחטא בעצמו ברומנטיות־יתר. ראשית, משום שמגאדבה רחוק מלהיות אדם לא רציונלי. מלחמתו בשב"ס לא היתה "מלחמה בטחנות רוח", שסיכוייה בלתי ריאליים, אלא הורכבה מרצף פעולות אפורות וסיזיפיות של ניסוח טיעונים משפטיים, חתימה על תצהירים, נדנוד לעורכי דין, יצירת קואליציות עם אסירים נוספים וצלילה דקדקנית לפרטים. כדי להתמיד בשגרה הכמעט פנאטית הזאת נדרשים תושייה ותחכום רב, יש שיאמרו ערמומיות, ואין דבר בינה לבין האידיאליזם המופשט שמזוהה עם גיבור ספרו של מיגל דה סרוונטס.
חשוב מכך, בניגוד לנאיביות המיוחסת ל"דון קישוט המקורי", צריך לזכור שמגאדבה הוא עבריין מורשע, שנידון לעונש מאסר ממושך בשל שני מקרי אונס אכזריים כלפי נשים, שאותם ביצע תוך שימוש באלימות ואיומים בסכין ובמקלות.
מגאדבה לא פעל לבד. בשני המקרים, הוא ושני חבריו ארבו לבני זוג ערבים שהגיעו ליער ציפורי שבגליל על מנת להתייחד. הם הכו ושדדו את בני הזוג ואז אנסו את האשה. בהכרעת הדין קבעו השופטים כי מגאדבה וחבריו תיכננו לבצע את מעשי האינוס אך ורק בנשים ערביות מתוך הנחה שאלה לא יעזו להתלונן, בהכירם את הרגישות הקיימת במגזר כלפי נשים המקיימות יחסי מין, אפילו בכפייה, מחוץ למסגרת הנישואים. מסקנה זו נגזרה ממקרה שלישי, שבו הואשמו מגאדבה וחבריו כי תקפו בני זוג ביער, אך משנוכחו כי האשה יהודייה הניחו לה לנפשה. מגאדבה הורשע בשלושה מעשי שוד, שני מעשי אינוס, הטרדת עד ושהייה בלתי חוקית. בגין מערום העבירות הזה, ב–1997 גזר עליו בית המשפט המחוזי בנצרת 28 שנות מאסר. בית המשפט העליון הקל בעונשו וקיצר אותו ל–20 שנה.
הפגישה עם קצב
יום ראשון לפני שבועיים, ג'נין. מגאדבה, שמתגורר בכפר סמוך, השתחרר רק לפני שלושה ימים וזהו ביקורו הראשון בעיר. "אני לא מאמין למה שאני רואה, הכל השתנה פה", הוא אומר לנוכח התפתחותה והתרחבותה. אלו לא רק השנים שעשו את פעולתן הטבעית, אלא גם המדיניות החדשה שנוקטת ישראל, שכעת מאפשרת כניסה כמעט חופשית של ערביי ישראל לתוך ג'נין. נוכחותם הקפיצה את מחזור המסחר בעיר באופן דרמטי, והביאה בשורה של פריחה כלכלית יחסית. בכתבות שפורסמו לאחרונה תואר המהפך של ג'נין: מבירת טרור לבירת הקניות של השטחים. ובכל זאת, מדובר במציאות שברירית. רק לאחרונה חיסלו כוחות צה"ל מחבל מקומי בקרב יריות שהתחולל במרכז העיר.
לקראת ביקורנו שם הביא עמו מגאדבה פמליית חברים ובני משפחה מקומיים, שישמשו כעין מאבטחים. ברכב נוהג אחד מ–16 אחיו, ולצדו יושב אחיינו בן השמונה. מגאדבה מבקש מהילד שיפתח בסמארטפון את הסרטון המתעד את חגיגות שובו לכפר, שכן הוא עצמו עדיין מתקשה בתפעול המכשיר. "אני רק עכשיו לומד מה זה ווטסאפ", הוא אומר אגב ניסיון מגושם להחליק אצבע על הצג.
אנחנו עוברים דרך הרחוב הצבאי, חולפים על פני שכונת הפרדסים שמאופיינת בבנייה מרווחת בסטנדרט מפואר ומעפילים בדרך מעוקמת ומשובשת למרכז העיר הפקוק. מגאדבה ואלו מבין חבריו שרכשו כמוהו מיומנויות שפה בכלא הישראלי, אינם נרתעים מלדבר עברית בקולי קולות במרחב הציבורי. למעשה, מגאדבה חש נוח יותר, לפרקים, בשפתו השנייה. "אנשים שבאים לברך אותי אומרים לי שנעשיתי יהודי", הוא מספר. "זה לא ששכחתי את שפת האם שלי, אבל לך תסביר להם מונחים כמו 'פרוטוקול' ו'לערער' בערבית".
במסעדה ברחוב הראשי מגאדבה שולף פנקס ירוק ששימש אותו בכלא ובו מפורטים, בכתב צפוף, ההליכים שבהם סייע לאסירים אחרים. "זו עתירה של אסיר שהכניסו אותו לבידוד וקיבל כרטיס צהוב לפני שלילת תוכנית טיפול, בגלל עבירה משמעתית שלטענתו לא ביצע", הדגים לאחר שדיפדף לעמוד אקראי. "הגשתי בהסכמתו תביעת פיצויים שנדחתה בפסק דין מקומם ועכשיו הוא יכול לערער עליה תוך 15 ימים. אני אכתוב לו בקשת רשות ערעור, נחתים אותו על תצהיר, נעשה הכל כדת וכדין".
לשם כך מגאדבה לא יצטרך לפגוש את האסיר. הרי גם בעת שניסח בשבילו את העתירה המקורית היו כלואים שניהם בבתי כלא מרוחקים. הם תיקשרו באמצעות הודעות שכל אחד מהם השאיר בתא הקולי של רעהו. כך גם סייע לאסירות מכלא נוה תרצה. "השם שלי רץ", אומר מגאדבה, "היו משאירים לי הודעה עם הפרטים, אני הייתי בודק, מתייעץ לגבי ההיבט החוקי ומנסה לעזור".
בארצות הברית מכונים אסירים מסוגו של מגאדבה "jailhouse lawyers", מונח שאין לו תרגום עברי הולם. הכוונה לאסירים שלמרות היעדר כל רקע או הכשרה פורמלית, מספקים לאסירים אחרים שירותים משפטיים, כגון ניסוח עתירות, קובלנות, בקשות חנינה וכיו"ב. לדברי מגאדבה, לרוב סייע בהתנדבות ומדי פעם תמורת הפקדת סכום סמלי בחשבונו לקניות בקנטינה, על בסיס רצון טוב. ואמנם, עושה רושם שההון הסימבולי הוא העיקר כאן. לדברי עו"ד ברנע, "אין ספק שזה מה שבנה את המעמד של מגאדבה מול אוכלוסיית האסירים וגם מול הנהלת הכלא. הוא נחשב לאסיר משמעותי וזה בוודאי טיפח אצלו הערכה עצמית גבוהה".
"כשקצב עוד היה נשיא שלחתי לו בקשת חנינה, לא כי אני מודה במעשים, אלא סתם, כי חשבתי שזה יעזור. הוא ענה שבקשתי נדחית משום שהמעשים שלי הם מהחמורים ביותר שיש. כשראיתי אותו בכלא אמרתי לו, עכשיו אני מבין למה דחית את הבקשה שלי. עולם קטן"
ואמנם, לדברי מגאדבה פועלו זכה לתשבחות גם מצד הסגל. לראיה, שיחה מזדמנת שקיים בנושא עם קצין בכיר בכלא איילון. לדברי מגאדבה, "ניגשתי אל הקצין הזה כדי להחתים אותו על עתירות והוא אמר לי: 'אנחנו היהודים הפעלנו סוכנים מאז קום המדינה. הערבי הראשון שמצליח להפעיל סוכנים יהודים נגדנו זה אתה. אבל אני גאה בך על המכתבים שאתה כותב בשמם. כל עוד אתה עושה את זה חוקי, אין לי אלא להצדיע'".
בשב"ס לא השיבו לשאלתנו ביחס לסיטואציה שתיאר מגאדבה. לגופו של עניין, המוטיבציה של מגאדבה להרעיף מן הידע שצבר על אסירים אחרים בוודאי לא הקלה עליהם. לדברי עו"ד בכר, "באחת העתירות שבהן ייצגתי אותו, בשב"ס ציינו שיש להם מידע מודיעיני שלפיו מגאדבה 'מסית' אסירים להגיש עתירות. הם ראו את זה באור שלילי". ואולם, מגאדבה לא רק "הסית" אסירים לעתירות, אלא גם פעל עמם בשיתוף פעולה לקידום ענייניהם המשותפים בסוגיות עקרוניות שביקש לקדם (ראו מסגרת), לעתים בליווי עורכי דין או ארגון. "אסיר כמו מגאדבה הוא נכס לארגוני זכויות אדם", אומרת עו"ד בכר, "משום שאתה כעורך דין עומד מול מערכות לא שקופות, שהמגמה בהן היא להחשיך ולהסתגר, ואתה לא יכול לחכות שדברים יקרו מעצמם. אתה מחויב לנבור, לייצר סוגיות, לפתח חוש ריח כלפי אי־צדק. למגאדבה יש את זה. הוא גם מריח עוולות וגם יודע איך למשפט אותן".
דוגמה לחוש הריח הבלתי נלאה של מגאדבה היא העתירה שהגיש לפני שנים אחדות נגד תנאי החזקתם של אסירים במתחם בית המשפט העליון. מגאדבה בכלל הובל לשם לקראת דיון בעתירה אחרת, אך כשהבחין בתנאים הקשים בשירותי ה"בול פגיעה" במתקן, ביקש לתת לכך ביטוי. עו"ד ברנע ציין בשמו ש"בתא השירותים הנעדר אסלת ישיבה קיימות שתי מצלמות מעקב שעינן הצופייה עוקבת אחר האסיר בעת שהוא עושה את צרכיו ובכך פוגעות בפרטיותו וכבודו". כמענה לכך קיים השופט רובינשטיין ביקור פתע במתקן. ממצאיו העלו שאכן "ישנן מצלמות בתאים, ומוקד הצפייה הוא במשרדו של מפקד מתקן הליווי" והוא אף אישר כי "אין המצלמות מכסות חלקים מוצנעים בגוף". לפיכך ביקש רובינשטיין ש"תיבדק האפשרות להגבהת המחיצה בין השירותים לשאר התא בכ–20 סנטימטר באופן שיבטיח פרטיות".
לצד הישגים כגון אלה, מגאדבה טוען שערנותו התמידית גבתה ממנו מחירים כבדים. "חטפתי כל הזמן דוחות משמעת ועונשים כבדים, לא מידתיים. קנסות, בידוד. הכל כנקמה על העתירות".
בשב"ס סבורים שהנתונים סותרים כל טענה להתנכלות מכוונת כלפי מגאדבה. בתיקו האישי מתועדים 19 אירועי העמדה לדין משמעתי ועוד 23 מקרים של שלילת טובות הנאה נקודתיות, כגון ביקורים, שיחת טלפון וקניות בקנטינה. כשפורסים את הרקורד הזה על פני 21 שנים, קשה לטעון, לשיטתם, שהסגל נהג במגאדבה בקשיחות יוצאת דופן.
לדברי מגאדבה, אמצעי דיכוי נוסף היה ניודו התכוף בין בתי סוהר. הוא מציין שנדיר ששהה באותו מתקן למשך יותר מחצי שנה ברצף וזאת, הוא משער, "על מנת שמנהלי בתי הכלא יחלקו ביניהם את הנטל שלי". שב"ס כופר גם בטענה הזאת ומציין שבמקרה של אסירים שמרצים מאסר ממושך, העברות הן עניין שגרתי ושיקוליהן לרוב ביטחוניים. בשב"ס מציינים כי בישורת האחרונה של מאסרו דווקא מגאדבה הוא שביקש העברה, ממעשיהו לכלא אלה, ובקשתו נענתה.
מגאדבה לא מכחיש שביקש לעבור ממעשיהו, שתנאי הכליאה בו נחשבים מהנוחים שיש, ומבקש להסביר מדוע. "אחרי 20 שנה בא אלי בכיר בשב"ס והציע לי עסקה: 'אני שם אותך בהוסטל, האגף הכי מתקדם במדינה, ובתמורה אתה מתחייב להפסיק עם העתירות'. יעני לא לראות מה קורה מסביבי, להיות עיוור. ובאמת שמו אותי באגף פתוח עם מדשאות כמו במגרש כדורגל, אבל כשראיתי שם איך מתנהגים לאסירים קשישים, לא האמנתי. פשוט השפלה ורמיסת כבודו של האסיר. היו שם שתי מפקדות שלא ברור איך בשאר אל־אסד פיספס אותן. כשלקראת סיור מבחוץ ראיתי שמחביאים במרפאה אסירים שעלולים להתלונן על התנאים, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אמרתי להם: קחו אותי מפה, אותי לא קונים ולא משתיקים".
בתקופה הקצרה במעשיהו הספיק מגאדבה להיתקל בנשיא לשעבר, האנס משה קצב. "כשהוא עוד היה נשיא שלחתי לו בקשת חנינה", מספר מגאדבה, "לא בגלל שאני מודה במעשים, אלא סתם, כי חשבתי שזה יעזור. הוא ענה שבקשתי נדחית משום שהמעשים שלי הם מהחמורים ביותר שיש. כשראיתי אותו בכלא אמרתי לו, עכשיו אני מבין למה דחית את הבקשה שלי. עולם קטן".
בתוך הדם
מגאדבה מעולם לא קיבל אחריות למעשים שבגינם נכלא וגם לא הביע נכונות להשתלב בתוכנית טיפולית־שיקומית מתאימה. לפיכך, האפשרות לקיצור שליש מעולם לא עמדה על הפרק והוא מיצה את תקופת מאסרו עד יומה האחרון. בדיעבד מציג זאת מגאדבה כמעשה אלטרואיסטי. "הבנתי שאני הולך לשבת את כל התקופה אז לקחתי את זה כסוג של תחקיר על תופעות שקורות בכלא, כדי שאוכל להיטיב עם הציבור". גם לאחר השחרור אין בכוונתו להודות ולהכות על חטא. "אני מכחיש מכל וכל את המעשים שייחסו לי", הוא מדקלם.
בהכרעת הדין מתוארות סיטואציות מצמררות. הכל המצאות?
"אני מכחיש גם כל קשר לסיטואציות המתוארות. אני מתכנן לאסוף כסף, לשלם לחוקרים, להשיג ראיות ולהילחם על חפותי". אבל כל עוד אשמתו בעינה עומדת, היא מעלה שאלות אתיות ביחס למפעל חייו ב–21 השנים האחרונות, שהוא בעל אופי ציבורי ונשען על שיח של זכויות אדם. במילים אחרות, נשאלת השאלה אם אין טעם לפגם בכך שארגונים שונים — וכתבה זו במידה רבה שיתפה פעולה עם המהלך — מיתגו עבריין מין כנער הפוסטר של זכויות אסירים בישראל. עו"ד ברנע לא מזהה כאן צרימה. לדבריו, "אין פה עניין פרסונלי. התיקים שבהם ייצגתי את מגאדבה הם תיקים של זכויות אדם במובנן המובהק והבסיסי ביותר. לרוב הם מציפים הפרה בוטה של זכויות יסוד מצד הרשויות, ואני חושב שזה אינטרס של כל אזרח שהזכויות הללו יישמרו וייאכפו. מאוד נוח לי עם העתירות האלה, ללא כל קשר למי הוא ומה הוא עשה".
גם עו"ד בכר, שמייצגת באופן שוטף נפגעות עבירות מין, לא חשה בדיסוננס. "מגאדבה הוא השיקוף שלי בענייני זכויות אסירים. צריך לזכור שהעונש הוא שלילת החירות, אבל זכויות הבסיס אינן נגזרות מהמעשים. העבירות שלו מעולם לא עוררו אצלי אנטגוניזם ומעולם לא שיחקו תפקיד במאבקים שלנו מול המערכת הדכאנית, האטומה והמתנכלת של הכלא. כששואלים אותי מה הוא עשה, אני באיזשהו מקום אפילו לא רוצה לספר".
גם למגאדבה, שלכאורה נחוש להיאבק על טיהור שמו, אין עניין לעסוק בכך. עם זאת, את פרק המאסר אין לו כל כוונה להשאיר מאחוריו, להפך. "גם אחרי הכלא המוטיבציה לעזור לאסירים סוחפת אותי", הוא אומר, ומספר על תוכניותיו להקים ארגון שיסייע לאלו שעדיין כלואים, בתקווה לרתום גם את הרשויות בישראל. "לשב"ס יש פוטנציאל להיות מוביל ברמה בינלאומית ולשמש מודל לבתי סוהר אחרים בעולם, אם הוא יממש שינויים בכמה אלמנטים: שקיפות מלאה, היתר נגישות לתקשורת ורפורמה בתוכניות הטיפול והשיקום".
עד שזה יקרה, מגאדבה נחוש למצות חמש עתירות אחרונות שטרם נהדפו סופית, כולל זו שעוסקת בבישול על כירה בשבת. "קשה לי לוותר על כל תשומת הלב של עורכי הדין", הוא מחייך. חבריו ובני משפחתו היו מעדיפים שיניח לכך. "הם אומרים לי די, לא מעניין אותנו, אנחנו רוצים לחתן אותך, שתקים בית. הם גם מפחדים שזה יפגע בי איכשהו, יחזיר אותי לכלא. אבל הם לא מבינים שאי אפשר להוציא את זה ממני, שזה כבר בתוך הדם".
משב"ס נמסר בתגובה לכתבה: "שירות בתי הסוהר מקבל פניות רבות של אסירים בעניינים הקשורים להחזקתם במשמורת, לרבות תנאי מאסרם, כאשר כל פנייה שכזו נבחנת בצורה רצינית ועניינית. מדי שנה מוגשות אלפי עתירות, כאשר ברובן המכריע נקבע כי שב"ס קיבל החלטה סבירה וחוקית בעניינם של האסירים ורק פחות משלושה אחוזים מהעתירות מתקבלות. נתון זה עשוי להעיד על הגינות ומקצועיות שב"ס. את ההחלטות הניתנות בבית המשפט כמו גם את דוחות הביקורת השונים, שב"ס לומד ופועל לקיימם, גם אם משמעות הדבר היא שינוי מדיניות לצורך התייעלות ושיפור.
"במסגרת תוכנית רב־שנתית של שב"ס תוכנן להנגיש את שירותי הרפואה ועל רקע זה הוקמו מרפאות מומחים באזורים שונים בארץ, בתהליך הדרגתי לאורך השנים האחרונות ולא כתוצאה מעתירת האסיר מגאדבה. כמו כן, ההחלטה לעדכן את לוח המזון ולהוציא פרטי מזון מעובד מהתפריט התקבלה בעקבות טיוטת דוח מבקר המדינה. בכל הנוגע לשאלת שיבוץ אסירים במתקני הכליאה, מדובר במלאכת מחשבת הכוללת שיקולים מקצועיים אשר מביאים בחשבון בין היתר את הצורך בשמירה על שלומו וביטחונו הן של אסיר ספציפי והן של אסירים אחרים".
החברים של מגאדבה
לצורך קידום ענייניו המשפטיים, מגאדבה שיתף פעולה עם האנס בני סלע והרוצח גור המל
מגאדבה נחשב לעותר פורה במיוחד, אבל בכלא ישנם אסירים פעלתנים נוספים, בהם האנס בני סלע ואסיר העולם גור המל, תושב ההתנחלות איתמר, שב–1998 רצח פלסטיני קשיש במכות ובאבנים. סלע הציף את המערכת בעשרות תביעות טורדניות עד שבית המשפט הגביל אותו לשמונה בשנה ואילו המל, שמתקרא בכלא גור אריה בן יאיר, תבע את שב"ס, בין השאר, בטענה שאולץ להפריז באכילת שוקולד ולכן השמין. מגאדבה פעל עמם לעתים בשיתוף פעולה לקידום ענייניהם המשותפים, באמצעות חליפת מכתבים והודעות קוליות.
למשל, הטריו הזה טיכס עצה כיצד להתמודד עם מצבים שבהם הגישו עתירה, אך לא קיבלו לכך אסמכתה רשמית ולאחר שביקשו לברר את הסטטוס בעניינה גילו שאין לה תיעוד. מגאדבה עתר בדרישה שבמעמד הגשת הפנייה יחתום עליה מפקד האגף בכלא וימסור עותק שלה לאסיר בצירוף החותמת "נתקבל". בתגובה הודיע שב"ס שהנהלים יעודכנו. לדברי מגאדבה, "זה היה רעיון של בני וגור ואני פעלתי כדי שלאסירים תהיה הוכחה שהפניות שלהם מטופלות".
"כדי להביא לתוצאות המיוחלות הייתי מוכן להיעזר גם בשטן", הוא מוסיף. "אני מביע סלידה מהמעשים, אבל אם הפעולה של האסיר משרתת את המטרה, מבחינתי אין אפליה ואני לא רואה בזה פסול". המל גם נתן רוח גבית לעתירת הרופאים המומחים של מגאדבה. בשנה שעברה עתר לביזיון בית המשפט, בטענה ששב"ס התמהמה ביישום ההוראה שיפרסם פעם בחודש במקום בולט במרפאת הכלא את מועדי הגעת המומחים.
ברית נוספת תיחזק מגאדבה עם יהודה בן אייר, שב–2011 נידון לעשר שנות מאסר בגין שורת מעשי הונאה, התחזות, מרמה וגניבה כלפי נשים שעמן יצא. השניים חתומים במשותף על עתירת הרופאים המומחים ועתרו בצוותא לקבלת פטור מהתייצבות לדיונים בבית המשפט. בן אייר גם סייע למגאדבה באמצעות מתן תצהיר בעתירה שמגאדבה יזם בנושא תעסוקת אסירים, שבלבה עמדה הטענה שאחוז מסוים משכרו מנוכה שלא בצדק (עתירה שנדחתה). עו"ד גלעד ברנע, שייצג את מגאדבה ובן אייר בהליכים הללו, מכנה אותם "סוג של קופרודוקציות". לדבריו, "האסירים שולחים מסמכים זה לזה, מחליפים רעיונות, כשלפעמים יש מידל־מן שמתווך".
אלא שלא כל עתירה בנושאים דומים מעידה על שיתוף פעולה. לדברי עו"ד עביר בכר, "לאסירים מסוגו של מגאדבה מאוד חשוב לבלוט בהקשר חיובי, כך שהם לפעמים ממש נאבקים ביניהם על עתירות שהם מזהים בהן פוטנציאל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה