בכניסה לכלא מאבדים האסירים לא רק את חירותם, אלא גם את הזהות שלהם - כמעט כל ההתנהגויות היום־יומיות נהפכות למשחק של שליטה ופריווילגיות - איך נראים החיים במוסד הכי לא דמוקרטי בעולם?
כתבתו של יסמין גואטה כתב themarker - 02.01.17
רגע אחרי שדלתות הברזל הכבדות של בית הסוהר רימונים נסגרות מאחורי, אני חוזרת לנשום בחופשיות ונדמה שהאוויר נהפך פתאום לקל יותר.
כמה שעות קודם לכן נכנסתי לביקור בבית הסוהר הזה, ששוכן ליד צומת תל מונד. רימונים נחשב למתקן כליאה ברמת ביטחון מרבית. האסירים שיושבים בו מרצים עונשי מאסר של שנים ארוכות, חלקם רוצחים אלימים, חלקם עברייני מין, ואתם אני משוחחת.
ב-10:00 יוצאים האסירים שלומדים בבית הספר הקטן בכלא להפסקה, והכיתה מתרוקנת. נשאר בה רק המורה למתמטיקה, בחור צעיר וממושקף לבוש מדים כתומים. בחייו הקודמים הוא עסק בהנדסה, ומכאן גם הידע המתמטי שלו. כבר ארבע שנים הוא משתמש בידע הזה כדי ללמד את האסירים מתמטיקה ולטפח בהם תחושת מסוגלות, וחש לדבריו סיפוק עצום. על פי נתונים שבידי שירות בתי הסוהר, 30% מהאסירים לא יודעים לקרוא ולכתוב בעברית ול-70% מהם יש לקויות למידה ובעיות דימוי עצמי חמורות. מבחינת השב"ס, בית הספר נועד גם לפתח באסירים תחושה שהם שווי ערך ולתרום לשיקום שלהם.
האסיר־מורה מראה לי את הספרייה המרשימה בכיתה. את רוב זמנו הוא מקדיש לקריאה ולטיפול בעצמו, הוא גם לומד תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ועשה מינוי לעיתון "הארץ". הוא מספר לי על רגשי האשמה שמלווים אותו בכל רגע, ועל הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר בכלא. רגע לפני שאני עוזבת, אני אוזרת אומץ ושואלת אותו למה בעצם הוא שם. "רצחתי את השותף שלי", הוא משיב. בין חומות הכלא, כשמדברים עם האסירים, לרגע שוכחים את העבירות החמורות שבהן הורשע.
בחדר המוזיקה משמיעים לי שני אסירים קטע נגינה, אחד על קלידים והשני על גיטרה. הם בהרכב חסר היום, לאחר שחבר הלהקה השלישי נלקח בבוקר לדיון בבית משפט. חלק מהאסירים, גם הם לבושים במדים כתומים, מנצלים את ההפסקה כדי לצאת לחצר הקטנה לשאוף אוויר. מהחצר אי אפשר לראות את השמים, וכשמרימים את הראש נתקלים בסורגים צפופים, כמו בכל שאר השטח הפתוח בבית הסוהר. על הקירות ציירו האסירים רימונים גדולים - כמו שמו של בית הסוהר. הקירות הציבוריים מזכירים בית ספר יסודי: תלויים עליהם פתגמים, לוח מודעות שמבשר על ימי ההולדת הקרבים ותמונות של האסירים מהצגות שהעלו.
אבל אל תיתנו לתמונה הפסטורלית הזו להטעות אתכם: ב-2015 התרחשה בין כותלי הכלא הזה קטטה אלימה, שבה השתתפו עשרות אסירים שהשתמשו בדוקרנים ומקלות והשליכו כיסאות ושולחנות. בעקבות הקטטה הזו מת אחד האסירים מוות קליני ונזקק להחייאה בבית חולים. לפני שנתיים הצליח אחד האסירים ברימונים להבריח לתוך הכלא אקדח ופתח בירי מתוך תא השירותים באגף שבו היה כלוא. הירי גרם לפציעתם של שמונה אנשי כוחות ביטחון ואסיר אחד. היורה התבצר בתא השירותים במשך שעות, והתקרית החמורה הזו הסתיימה רק לאחר שנורה למוות בפעולת השתלטות של הימ"מ.
במהלך העבודה על הכתבה הזו, ניסיתי ללמוד על החיים בין החומות של הכלא דרך עיניהם של אסירים, שריצו תקופות מאסר ממושכות בין כתליו. הפניתי להם שאלה היפותטית: האם יהיו מוכנים לחזור לשם לשנה אחת נוספת, תמורת מיליון שקל ביציאה, וכל זאת בהנחה ששנת המאסר הזו לא תכלול הרשעה פלילית או כתם ציבורי, אלא רק ויתור על הזכות שלהם לחירות למשך שנה? הנחתי שהתשובה תהיה חיובית, אבל להפתעתי כולם סירבו בתוקף. הם הדגישו כי בכלא הם איבדו לא רק את החירות שלהם, אלא את כל זכויות האדם שלהם - ויותר מכך, גם את העצמיות שלהם. הכלא הוא כנראה המוסד הכי לא דמוקרטי שקיים בעולם - השאלה היא אם באמת אפשר להשתקם בו.
וודקה מקליפות תפוחי אדמה
"בכלא יש גם חיים", אומרת אפרת, שהשתחררה באחרונה מכלא נוה תרצה וביקשה לא להיחשף בשמה המלא. "הוא אמנם מקום מורכב, אבל היו לי בו גם רגעי שמחה. יצרתי בו חברויות ויש אסירות שאני מתגעגעת אליהן עד היום. אם את מבינה שזה המקום שאליו נכנסת ואת אמורה להיות בו בתקופה הקרובה, את מסתגלת. יש סדר יום קבוע, יש עבודה ויש חיי פנאי, שכוללים חוגים כמו זומבה, נגרות ויצירה. יש קבוצות טיפוליות פסיכולוגיות, ויש את המקום האישי שלך: הטלפונים, החברויות והקשרים שאת יוצרת".
מתברר שישנם אפילו רומנים וסיפורי אהבה שנרקמים עם אסירים מבתי כלא אחרים. "האסירות מתקשרות בשיחות ועידה לטלפונים הציבוריים בבתי הכלא של הגברים, וככה נוצרות מערכות יחסים בין אסירים לאסירות, ויש אפילו חתונות. הפעם הראשונה שבה הם נפגשים היא למעשה בחתונה, ואחר כך מגיעה להם התייחדות". בכלא הנשים, כמו באלה של הגברים, מסתובבים סמים רבים שמוברחים פנימה, והאסירות גם מצליחות לאלתר אלכוהול בכל מיני שיטות. "בערב השנה האזרחית אסירות הכינו וודקה מקליפות של תפוחי אדמה, כל אגף א' השתכר".
אפרת ריצתה עונש מאסר של שנתיים ושבעה חודשים בנוה תרצה, אחרי שהורשעה בעבירות מרמה. היא נלקחה למאסר מיד עם מתן גזר הדין, כשהיא ממררת בבכי. "התקופה הזו נשמעה לי אז כמו נצח. אני זוכרת שלקחו אותי לאגף הביניים, לקראת הכניסה לנוה תרצה, ואני בכיתי בכי מטורף. האסירות שהיו שם שאלו אותי לכמה זמן אני שפוטה, ועניתי להן בדמעות שאשאר בכלא עוד הרבה אחריהן. הן פרצו בצחוק מתגלגל ומחבק. הן היו שפוטות לשנים ארוכות, חלקן למאסרי עולם, והן ערכו לי קבלת פנים מדהימה, חיבקו ונישקו אותי".
נוה תרצה מחולק לכמה אגפים, ששניים מהם, א' וב', נחשבים לאגפים "מלוכלכים", מכיוון שיש בהם סמים ואלכוהול, ויש גם אגף שיקום, אגף טיפולי ואגף נקי מסמים שנקרא סביון. "זה מצחיק שקוראים לו ככה, כי הוא רחוק מלהיות סביון", אומרת אפרת. "באגף הזה יושבות רוב אסירות העולם. בהיררכיה של נוה תרצה, עניין הפז"ם הוא משמעותי. השאלה לכמה את שפוטה משחקת תפקיד מרכזי". כלא נשים הוא קשה במיוחד מסיבה נוספת: "רוב הנשים הן אימהות, שמעבר למאסר שלהן מתמודדות עם האובדן הגדול של האימהות שלהן. לפני שנכנסתי לכלא הייתי אמא פעילה ומעורבת, וביום אחד התנתקתי מבני בן ה-3, ואיבדתי את מעמדי כאמא. נוסף על כך, את צריכה להתמודד עם מקום חדש, על כל המורכבות שבו".
והמורכבות היא בהחלט קשה. מאחורי חומות הכלא מתקיימת מערכת היררכית שלמה בין האסירים, שם יש מעמדות ברורים: בראש הפירמידה ניצבים אסירים חזקים ומקושרים, אחריהם אסירים חלשים שנאלצים לעשות את דברם, ובתחתית הפירמידה נמצאים האנסים, האסירים שכולם סולדים מהם. האסירים החדשים נאלצים להסתגל מהר למצב הקיים הזה.
"בתוך הכלא מתקיים עולם שונה לחלוטין. בחוץ בעל המאה הוא בעל הכוח, אבל בפנים הכללים שונים", אומר רוני ליבוביץ, שמוכר בציבור בשם האופנובנק. "אם אתה נכנס כאסיר עשיר - תסבול קשות. כשעופר גלזר, בעלה לשעבר של שרי אריסון, נכנס לכלא, הוא אכל אותה שם בענק. האסירים הוציאו ממנו מיליונים. לאסירים יש הרבה חוכמת חיים. זה נכון שלחלק גדול מהם אין השכלה פורמלית, אבל יש להם חוכמת רחוב. הם אנשים ערמומיים ופיקחים, חלקם היו יכולים להיות מנהלי קונצרנים אם לא היו פונים לעולם הפשע".
בשנות ה-90 שדד ליבוביץ יותר מ-20 בנקים, ונידון ל-20 שנות מאסר. לאחר שהגיש ערעור לבית המשפט העליון, הופחת עונשו ל-14 שנה. בהמשך קיבל חנינה מנשיא המדינה דאז עזר ויצמן, כך שבסופו של דבר ריצה שמונה שנים. את היום הראשון שלו הוא לא ישכח. "הייתי בהלם. נפלתי מהחיים הטובים שהיו לי היישר למרתפים של רמלה. הגעתי מבית בהרצליה פיתוח, היו לי מכוניות והייתי נוסע לחו"ל. חייתי בלה לה לנד והייתי על גג העולם. החיים בכלא החזירו אותי לממדים הטבעיים שלי. למדתי דבר או שניים, ויצאתי עם ניסיון חיים של אדם בן 7,000".
השליטה בכלא מתבססת גם באמצעות סמים. חלק גדול מהאסירים בכלא משתמשים בסמים, מכל מיני סוגים, ויש שם אחוז גדול של נרקומנים. "גם אם לא השתמשת בסמים לפני שנכנסת לכלא, יש סיכוי שתתחיל להשתמש", מציין ליבוביץ. ובשביל סמים צריך לשלם, לעתים בכסף ולפעמים בדרכים אחרות. "אם בוס של כנופייה מסדר לך מנה, אתה נהיה תלוי בו. יש כאלה שיעשו הכל בשביל הסם, והם נהפכים לסנג'רים. הבוסים שולטים באמצעות הסמים". הוא עצמו, הוא אומר, מעולם לא נגע בסמים. "זה עניין של משמעת עצמית, או שיש לך בשביל מה להחזיק מעמד, ואז גם האיך מסתדר. במקרה שלי זה היה הבן שלי, הוא היה בן 13 כשנכנסתי לכלא".
גם בתוך התא מתנהלת מערכת היררכית. "בתא שולט בעל הזרוע, מי שמקושר לבעל זרוע אחר, או לאיזה בוס. בתוך התא אמורה להיות דמוקרטיה, וכולם אמורים לבשל יחד, אבל בפועל זה לא ככה, כי תמיד יש אחד חזק. אתה צריך להסתדר עם כולם בתא. אם תריב עם מישהו, זה עלול להתפתח לתגרת ידיים", מסביר ליבוביץ. "התא הוא בערך בגודל של 25 מ"ר. יש שם ארבע מיטות דו־קומתיות, ויש חדרון קטן לשירותים ולמקלחת, ושם גם שמים את כלי האוכל. יש שמונה אסירים מאושרים שיש להם מיטה ויש את אלה שישנים על מזרנים, בגלל מצוקת דיור. ביום היינו מגלגלים אותם מתחת למיטות. היו גם מצבים של שמונה מזרנים בתא, ואז בלילה אתה צריך להיות זריז כדי לתפוס מקום טוב".
במקביל למעמדות שנוצרים בין האסירים, בכלא יש מערכת שלטונית, שבראשה עומד מנהל הכלא. "אין מוסד בעולם שלמנהל שלו יש כל כך הרבה כוח ועוצמה כמו הכלא", אומר ליבוביץ. "יש לו השפעה מוחלטת על החיים של כל אסיר ואסיר. ברצותו הוא ייתן לו לראות את הילד שלו בביקורים, ברצותו הוא יאפשר לו שחרור מוקדם או יקדים לו את החופשה, וברצותו הוא יכניס אותו לצינוק, וזו לא חוויה מלבבת - לצערי יצא לי לחוות אותה".
"ריח תמידי של פחד"
אמנם נדמה שהכלא היה אז ומעולם דרכה של החברה להעניש את מי שסטה מדרך הישר, אבל צורת הענישה הזו התפחתה רק בתחילת המאה ה-19. "בתי כלא, כטכניקת ענישה מרכזית, נולדו מהמודל הרפואי. מתוך אנלוגיה לבתי חולים", מסבירה ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי ומחברת הספר "עבריינות ואכיפת חוק". "הרעיון היה לשלוח עבריינים לאבחון ולטיפול על ידי אנשי מקצוע, כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים, שיעניקו להם את הטיפול הנדרש, כדי שיוכלו, אחרי שיבריאו, לחזור לקהילה בלי לפגוע בה. זה היה המודל התיאורטי ששלט עד תחילת המאה ה-20, שלפיו התפתח עונש המאסר כשיטת ענישה מרכזית".
המודל הזה נשבר באמצע המאה ה-20 בעקבות מחקרים סוציולוגיים שעירערו על האפקטיביות של הטיפול באסירים באמצעות כליאה. אחד המחקרים המרכזיים בנושא נערך ב-1955 על ידי הסוציולוג ארווין גופמן, שהחליט לבחון את המאפיינים של מוסדות כמו בתי כלא ובתי חולים לחולי נפש, שלהם קרא מוסדות טוטאליים או כוללניים. המחקר שלו התבסס על תצפית משתתפת שערך בבית החולים לחולי נפש "סנט אליזבת" בוושינגטון, תוך שהוא משמש בתפקיד כיסוי של עוזר למאמן הספורט.
לדברי לרנאו, "אחד המאפיינים הבולטים של מוסדות כוללניים לפי גופמן הוא שכל מיני התנהגויות יום־יומיות וטריוויאליות כמו לצאת לחצר או לדבר בטלפון, הן לא משהו שהאסיר זכאי לו והן נהפכות למשחק של שליטה ושל פריווילגיה: 'אם תתנהג כמו שצריך ותעשה מה שאנחנו אומרים לך, תוכל לצאת לחצר או לדבר בטלפון. המחיר של כל חריגה מהתנהגות לפי הכללים הוא פגיעה בדברים שעבור האדם החופשי הם טריוויאליים לגמרי".
ליבוביץ חווה זאת על בשרו: "החיים בכלא מורכבים משכר ועונש. כל אספקט ואספקט שלהם". בשפת הכלא הן נקראות פריווילגיות, זכויות שאסיר שמתנהג בהתאם לכללים של שירות בתי הסוהר זוכה לקבל. על הנייר, המטרה של הפריווילגיות האלה טובה: הן אמורות ליצור סדר בכלא, וניתנות לאסירים שמשתפים פעולה עם שירות בתי הסוהר ומתנהגים על פי הכללים, אבל בפועל בלא מעט פעמים הן מחטיאות את המטרה.
ליבוביץ החליט לנצל את היתרון היחסי שלו, והאופי היזמי שלו הביא אותו להקים בית ספר. "את בטח מתרשמת מכך שאני בן אדם טוב שעשיתי את זה, אבל אני לא בן אדם טוב ולא נעליים. זה היה עסק שהשתלם לכל הצדדים. באגף נ"ס (נטול סמים) אתה מוכרח לעבוד כדי לקבל את הפריווילגיות ואני לא רציתי לעבוד, אז הקמתי בית ספר, וזה שיפר לי את החיים". היה לכך עוד יתרון: "התלמידים שלי היו כל האסירים הכבדים והגדולים, ושיכנעתי אותם לבוא ללמוד בכוונה. הרי אם אני מורה שלהם בבוקר, מי יתעסק אתי בערב? הרווחתי את המעמד שלי, כי אנשים מכבדים את המורים שלהם". גם האסירים שהגיעו ללמוד בבית הספר יצאו נשכרים מההסדר הזה, וקיבלו פריווילגיות משלהם - שעות חופשה וביקורים נוספים.
מבחינת השב"ס התוכנית להקמת בית ספר התקבלה בברכה, ולדברי ליבוביץ היא נהנתה מיחסי ציבור. "בכל שני וחמישי באו עיתונאים, שופטים, וח"כים לסיור הקבוע בכיתה. גם אריה דרעי בא לביקור. אחר כך הוא עצמו היה מורה במעשיהו שלוש וחצי שנים". לליבוביץ יש לא מעט ביקורת על הסיורים בכלא: "הכל זה אחיזת עיניים, הצגה אחת גדולה".
עבור האסירים, גולת הכותרת של הפריווילגיות הן חופשות ושחרור מוקדם. חופשה היא לא זכות שמוקנית לאסירים באופן אוטומטי, אלא פריווילגיה שאפשר לשלול. האסיר יוכל לצאת לחופשה רק לאחר שריצה רבע מתקופת המאסר, ולא פחות מחודשיים משהייתו בכלא. כדי לקבל אישור לצאת לחופשה, הוא יצטרך להוכיח התנהגות תקינה, לעבור הליך טיפולי ולעתים גם להשתלב בקבוצת טיפול, לעבוד, להשתתף בשיעורי החינוך, וגם לספק בבדיקות שתן נקיות מסמים.
מסקנות המחקר של גופמן לא נגעו רק לפריווילגיות. אחת המסקנות המרכזיות שלו היתה כי אורח החיים במוסדות הטוטאליים מונע מהחוסים בהם את יכולת התנועה, את הבחירה והשליטה במרחב ובזמן. אורח החיים הנורמלי, שבו האדם "מבצע" את עצמו או מתחזק את זהותו, מושהה עד הפרטים הגופניים האינטימיים ביותר, תוך תקיפת גבולותיו של האני והשפלתו. החוסים עוברים למעשה פירוק זהותי ונישול תפקידי, ולפי גופמן, האני־עצמי שלהם מעוצב ומקודד לאובייקט, שאפשר להזין לתוך מערכת הניהול של המוסד ולהתמודד אתו בצורה חלקה בפעולות שגרתיות.
"גופמן מדגיש את העובדה שמהאסירים נשללת העצמיות שלהם", מסבירה לרנאו. לדבריה, האסיר חוזר לחוויות של ילד, וכל פרט בחיי היום־יום שלו נשלט על ידי מערכת כללים, שאותם קובעת ההנהלה. מבחינת האסיר, הכללים האלה שרירותיים לחלוטין. גם אם יש בהם היגיון, אף אחד לא מסביר לו אותם. "בסופו של דבר התכלית המרכזית של הכללים היא לייצר שליטה אפקטיבית באוכלוסיית האסירים".
האסירים לא מאבדים רק את החופש שלהם, אלא הרבה יותר מכך. "החירות היא רק רובד אחד", מציינת לרנאו. "מהאסיר נשללת היכולת להחזיק רכוש, וכנגזרת מכך גם הסטטוס והזהות שלו. נשללת ממנו גם תחושת הביטחון. זה משהו שמדברים עליו מעט, אבל אסירים, בוודאי אלה שלא נמצאים בדפוסי עבריינות עמוקים, חווים פגיעה עצומה בתחושת הביטחון שלהם, והם נדרשים להיאבק פיסית ומנטלית כדי שלא ייהפכו לקורבנות בכלא".
ליבוביץ זוכר היטב את תחושת הביטחון האישי שנפגעה ואת הפחד שליווה אותו. "לפחד יש ריח, ובכלא יש ריח תמידי של פחד. אתה מריח את זה ובא לך למות. אני לא טיפוס פחדן, אבל בכלא אתה חושש כל הזמן לעורך, אתה ישן עם עין אחת פקוחה, אתה קונה הרגלים ונעשה חשדן. גם היום אני מתעורר לפעמים בבעתה אחרי חלומות זוועה". כיום יש לו אתר אינטרנט שבו הוא מלמד טכניקות השרדות בסיסיות למאסר, והוא גם מעביר הרצאות על החיים בכלא. "עד היום זה משפיע עלי. נדרשו לי שנים ללמוד לשבת במסעדה עם הגב מופנה לאנשים, מבלי להסתכל לאחור. גם נעשיתי חשדן, אני לא מאמין לאף אחד. אני, עם העבר שלי, צריך להיות יותר צדיק מהאפיפיור. בחיים לא אחזור לשם, לעולם לא".
גם עבור אפרת, הפחד היה מוטיב מרכזי בשהות בנוה תרצה. "בכניסה לכלא את מאבדת לא רק את החופש שלך, ברגע אחד את מאבדת גם את החופש הרגשי והמחשבתי שלך", היא אומרת. "בכל בוקר את קמה בפחד מה ייפול עליך היום. בכל רגע נתון מישהי יכולה להלשין. הייתי אמורה לצאת לחופשה ופחדתי פחד אימים שאם לא אבוא טוב למישהי בעין, היא תלך ותספר עלי סיפור ואני לא אוכל לראות את הבן שלי". שב"ס מעוניין, לדבריה, ליצור היררכיה בכלא. "זה נותן להם שקט תעשייתי. יש את התפקידים שנחשבים בכירים עם האחריות, שהאסירות שמאיישות אותם הן אלה שהממסד חפץ ביקרן, או אלה שיושבות כבר הרבה שנים, או אלה שמלשינות ומשתפות פעולה עם השב"ס. אם הן מרגישות שאסירה אחרת מאיימת עליהן - יש להן סיבה לדפוק אותה, להמציא עליה סיפור ולהלשין עליה".
גונדר משנה נילי טולדנו, סגנית מפקד כלא מעשיהו, מתייחסת לפריווילגיות ומדגישה כי בסופו של דבר חלק מהאסירים לא יפעלו ללא התמריצים האלה, אולם לדבריה בכל מקרה הבסיס הוא הכלה אישית שהאסיר מרגיש. "שב"ס הולך לכיוון של כליאה מתקדמת, שרואה במאסר הזדמנות לחוויה מתקנת. אני לא מתארת את זה כאידיליה, אבל יש משחק עדין בין הגבולות שאנחנו מציבים למערכת הכלה, ושניהם משרתים אחד את השני", היא אומרת. "בלי גבולות זאת סביבה כאוטית ואי אפשר לטפל באסירים שמרגישים שהכל פרוץ. צריך להבין עם איזו אוכלוסיה אנחנו מתעסקים. לא יכולה להיות רק הכלה והבנה ובלי יכולת להציב גבולות, לשרטט את הסמכות ולהגיד מי קובע את הכללים. זה גם מתוך מגמה להגן על האסירים ולייצר סדר".
לדבריה, מלאכת הסוהרים מורכבת מאוד והם נדרשים לייצר את האיזון הזה. "האסירים יודעים שגם אם הם לא מקבלים משהו זה נעשה מתוך כבוד והוגנות וזה איזון עדין. זאת התפישה שמפקד הכלא מנחיל גם לאסירים וגם לסגל. יש לנו אוכלוסיות מאוד מגוונות, חלקן חלשות, קשישים וחולים סיעודיים שאתם קל להזדהות, אבל יש גם אחרים, והתפקיד שלנו הוא לא לשפוט אותם מחדש. אנחנו צריכים להנחיל סדר ומשמעת, לפעמים זה קורה לבד, ויש גם סיטואציות אנושיות לגמרי בין הסוהרים לאסירים".
היא אומרת כי השב"ס מנסה להסתכל על האסיר כאינדיבידואל. "אנחנו עושים הכל כדי להבנות מערכת שתצליח להגיע אל האסיר ותתפור לו את החליפה האישית שמתאימה לו מהרגע של המיון ובהשמה בתוכניות. צריך לזכור שאלה מערכות גדולות שפועלות בתבניות. אנחנו משתדלים לעמוד על המשמר ולהסתכל על האסיר כפרט. אני מזכירה לעצמי איך אני מרגישה כשאני הולכת לבקר בן משפחה בבית חולים, וכמה זה מעצבן כשמתייחסים אליו כאל עוד חולה".
מדינת שב"ס
עו"ד שני אילוז צברה בשנים האחרונות שעות כלא ארוכות. אילוז מתמחה בליווי אסירים מרגע מתן גזר הדין, ועד שהם משתחררים מהכלא. המסקנה שלה מהביקורים ומהייצוג המשפטי מול שירות בתי הסוהר היא ברורה: "הכלא הוא מדינת שב"ס. בתוך מדינת ישראל יש מדינה נוספת ויש בה חוקים אחרים. החוק השורר במדינה הזו הוא פקודות נציבות בתי הסוהר". פקודות הנציבות קובעות למשל כי על האסיר לעבור טיפול ייעודי, בהתאם לסוג העבירות שבהן הורשע. ומה יוצא לאסיר מזה? פריווילגיות כמובן. רוצה לצאת לחופשה? תעמוד בכללים של השב"ס.
הליווי שמספקת אילוז לאסירים הוא לא רק משפטי. היא פיתחה קורס הכנה למעצר, שבו היא מלמדת את הלקוחות שלה איך ליהפך מאזרחים לאסירים, ומלווה גם את בני משפחתם. אילוז היא לא עורכת דין פלילית ולא מייצגת בשלב הגשת כתב אישום וניהול המשפט עצמו. לנישה הזו היא הגיעה לגמרי במקרה. "אחד הלקוחות שהיו לי בעבר הגיע למעצר וטיפלתי בו. הוא רשם את מספר הטלפון שלי על הטלפון הציבורי ואסירים התחילו להתקשר, השמועה עברה מפה לאוזן". כיום מלווה אילוז מגזר חדש שהולך ומתרחב של עברייני צווארון לבן. היא מלווה את את מורשעי פרשת הולילנד ואת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שמרצה עונש מאסר בכלא מעשיהו; את איש העסקים ג'קי בן זקן, שנכנס באחרונה לכלא חרמון; ואת נשיא המדינה לשעבר משה קצב, ששוחרר באחרונה מכלא מעשיהו.
"שירות בתי הסוהר יכול לנקוט פעולות נגד האסיר והוא אפילו לא יודע למה", אומרת אילוז. לדבריה, בשנים האחרונות חלה החמרה בתנאים הבסיסיים של אסירים. "במקרים רבים, ברגע שהחירות נשללת מהם, הם גם לא מקבלים את הזכויות שהם אמורים לקבל וכל תחלואי המערכת עומדים להם לרועץ. טיפול רפואי הוא הדוגמה המובהקת לכך. מצד אחד מאבד האסיר את ביטוח הבריאות הממלכתי של המדינה ונכנס למערכת הבריאות שהקימו בתוך בתי הסוהר, אבל המערכת הזאת ירודה והאסיר לא מקבל טיפול רפואי ראוי".
צבי רבין, איש יחסי ציבור לשעבר שריצה עונש מאסר בכלא חרמון, מסכים עם דבריה. "כששואלים אותי איך השב"ס, אני משיב שזה זהה למשטר טוטליטארי אפל, שמזכיר את משטרו של אידי אמין לפני 30 שנה. שב"ס לא רואה את האסיר כאינדיבידואל. הם התייחסו אלי בדיוק כמו שהתייחסו לאסיר שיושב על רצח או לגדול העבריינים. מבחינתם אין בינינו הבדל ולפעמים זה מזעזע. החלק הכי קשה הוא שהם יודעים לעשות ממך אפס". לדבריו, הבעיה נעוצה בהנהלת הכלא ולא בסוהרים. "צוות הסוהרים היה מדהים, אבל ההנהלה מזעזעת. הם עושים מה שבא להם, עד כדי להתעלל באנשים חלשים, והכל מאחורי גדרות ובלי פיקוח. הכי משעשע היה כשהגיע ביקור - כל הכלא נהפך להצגה אחת גדולה".
רבין הורשע בעבירות של שימוש במידע פנים והשופט חאלד כבוב גזר עליו עונש של 30 חודשי מאסר בפועל. בהמשך הפחית בית המשפט העליון שמונה חודשים ממאסרו. את היום שבו הורשע הוא לא ישכח. "הגעתי לדיון לבוש כמו ליום חג, הייתי בטוח שאזוכה, ואחרי ששמעתי את הכרעת השופט הייתי בהלם מוחלט. הסתובבתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הסתכלתי על אנשים וקינאתי בהם, ידעתי שהם חופשיים ואני הולך לכלא". כיום, לאחר שהשתחרר, הוא מעביר הרצאות בפני חברות ציבוריות ובתי השקעות ששמן "אכיפה מעשית", והמסר הוא שמנהלים, דירקטורים ועובדים בכירים עוברים על החוק בלי שהם מודעים לכך, מהם הצמתים שבהן עשויים בכירים להסתבך בפעילות מול שוק ההון, איך להתנהל בחקירה בפרקליטות ואיך פועלת רשות ניירות ערך.
לדיון בבית המשפט העליון רבין כבר הובא בפוסטה, המשאית שמסיעה את האסירים. "זה הזוי שנסיעה של שעתיים באוטו נהפכת לנסיעה של שלושה ימים מכלא חרמון לירושלים. השב"ס עובד כמו פדקס, ובכל יום משנע עשרות אסירים ממקום למקום. נלקחתי במדים כתומים ואזיקים בידיים וברגליים עם עוד עשרות אסירים. משם העבירו אותי לקישון ואז לרמלה, שם ישנתי, רק למחרת הגעתי לירושלים לדיון וחזרה לרמלה. המסע הזה הוא סיוט וכשהגעתי חזרה לכלא חרמון פתאום הוא נראה לי כמו גן עדן. זו היתה חוויה קשה, אבל למדתי על עצמי בכלא, ובכל התהליך הזה, שאני אדם חזק. לא ידעתי את זה לפני כן".
כלא חרמון נחשב לכלא אקסקלוסיבי יחסית. בכלא יש שני אגפים: אגף נ"ס שמיועד לעברייני צווארון לבן, וגם לנהגים שגרמו למוות בתאונת דרכים; ואגף שני טיפולי, שמאכלס אסירים שיושבים על עבירות מין, סמים ואלימות. בשונה משאר בתי הכלא בישראל, שברובם מחולקים לתאים עם שמונה מיטות, בחרמון כל חדר מיועד לשני אסירים בלבד. יש לו יתרון נוסף: הבניין המרכזי של הכלא נפתח ב-6:00, והאסירים יכולים להסתובב בחצר עד שעות הערב. "נהגתי לקום בשש בבוקר, לקטוף נענע מהגינה ולשתות תה. יש שם אוויר נהדר וזה תענוג לפתוח ככה את היום", מספר רבין. ובכל זאת, "לא הייתי מוכן לחזור לשם אפילו לדקה אחת, אבל במבט לאחור לא הייתי מוותר על החוויה הזאת. הסיוט היה בעיקר למשפחה בבית".
אחד החסרונות העיקריים של כלא חרמון הוא המיקום שלו, רחוק מאוד ממרכז הארץ, באופן שמקשה על המשפחות להגיע לביקורים תכופים. בחופשה הראשונה שלו החליט רבין להתחתן עם בת זוגו. חודש לפני כן, הוא דאג להיפגש עם מנהל הכלא כדי לקבל אישור מסודר שניתן לו כמובן, אלא שיום לפני החתונה הודיעו לו כי קיבל חופשה של 12 שעות בלבד לחתונה. "הסברתי לשב"ס שבזמן הזה בת זוגי צריכה להגיע עד לצפון לאסוף אותי וחזרה - זה לא עזר. ביקשתי להיפגש עם מפקד הכלא, ואמרו לי שהם לא מבינים מה הבעיה, ושאני יכול לקחת אוטובוס מחרמון ולהספיק להגיע לחתונה ובחזרה". כששמע את התשובה הזו, החליט להילחם והגיש עתירה לבית המשפט. בסופו של דבר הוא קיבל חופשה בת 48 שעות. "לרוב האסירים אין כסף לעורך דין והם לעולם לא יגיעו לבית משפט, לכן הם פשוט סובלים מהמדיניות הזו".
איך נראית שגרת החיים בכלא? היום מתחיל ב-6:00 עם השכמה, ומיד לאחריה ספירת בוקר של האסירים, שנדרשים לעמוד מסודרים מחוץ לתאים. עד 7:00, אז מוגשת ארוחת הבוקר, יש לאסירים זמן לסידורים אישיים ולסידור המיטות והתאים. בזמן הזה זכאים אסירים שומרי מצוות להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. בהמשך יוצאים האסירים לסדר יומם, שכולל שלוש אפשרויות: עבודה, לימודים בבית הספר, או לימוד תורה במדרשה. העבודה מתבצעת במפעלים שממוקמים בכלא, למשל מפעל של טבע נאות ומפעל של שילב. האסירים עושים עבודות פשוטות של תפירה, הדבקה ואריזה. הם עובדים שמונה שעות ביום, והשכר שהם מרוויחים רחוק מאוד משכר מינימום - תמורת כל יום עבודה הם יקבלו כמה שקלים בודדים, שיופקדו בחשבון הקנטינה שלהם.
אחר הצהריים מתקיימת בכלא פעילות חינוכית, שכוללת חוגים וסדנאות, וההשתתפות בהם נתונה לבחירתם של האסירים. ארוחת ערב מתקיימת ב-18:00. בשעות הלילה נערכת ספירת לילה, שכוללת זיהוי שמי של כל אסיר לפי תמונתו. לאחר הספירה ננעלים התאים. שעת הנעילה משתנה לפי רמת האגפים. בזמן הספירה אסורה כל תנועה בבית הסוהר, והאסירים נדרשים לעמוד לבושים ומסודרים. בכל בתי הסוהר יש קנטינה, שהרכישה בה נחשבת לטובת הנאה שמותנית בהתנהגות האסיר. אחת לשבועיים רשאי כל אסיר לרכוש מוצרים שוטפים, כמו ממתקים, קפה, תה, סוכר או כלי כתיבה. בכלא אין כסף. לצורך הקניות בקנטינה משתמשים האסירים בפיקדון כספי שמפקידים להם בני משפחתם אחת לחודש בבנק הדואר. הסכום המקסימלי של ההפקדה החודשית הוא כ-1,600 שקל. האסירים גם מרוויחים כסף מעבודתם בבית הסוהר. כל הפעולות הכספיות נעשות באמצעות חיוב או זיכוי של חשבון פיקדון האסיר.
"לא מאפשר שיקום אמיתי"
האובדן המוחלט של זכויות האדם הבסיסיות בכלא והחשיבות של השמירה עליהן עלו לא מעט גם בפסיקה. במהלך השנים הגיעו לבית המשפט העליון עתירות שהגישו אסירים עקשנים, שהחליטו להילחם על זכויותיהם. שופטי בג"ץ הדגישו לא מעט פעמים כי האסיר שכלוא בבית הסוהר אינו מאבד את הזכות החוקתית שלו לכבוד האדם, על אף שחירותו נשללת ממנו בעת כניסתו לכלא. כך למשל כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק: "חומות הכלא אינן מפרידות בין העציר לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות שמהן נהנה האדם החופשי, אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העציר לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעציר. צלם האדם לא נלקח ממנו".
במקרה הזה, דן ברק בשלוש עתירות שהגישו עצירים בבית המעצר ברמלה, לאחר ששלטונות הכלא החליטו לבצע בגופם חוקן כדי לגלות אם הבריחו סמים לכלא באמצעות בליעה של חבילות סם. העצירים טענו כי ביצוע החוקן מעליב ומשפיל אותם, והשופט ברק הסכים וקבע כי ביצוע חוקן בעציר ללא הסכמתו ושלא מטעמים רפואיים, פוגע בשלמותו הגופנית, מחלל את צנעתו, ופוגע בכבודו כאדם.
ב-2009 גם הביאו שופטי בג"ץ, בצעד חסר תקדים, לביטול תיקון 28 לפקודת בתי הסוהר שאיפשר הקמה של בית כלא בניהול פרטי. נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש קבעה כי ההסדר מביא להעברת סמכויות יסוד של המדינה בתחום של אכיפת החוק - סמכויות הכליאה - שהפעלתן כרוכה בפגיעה מתמדת בזכויות אדם, לידי תאגיד פרטי הפועל למטרות רווח. היא פסקה כי העברת סמכויות זו פוגעת בזכויות החוקתיות לחירות אישית ולכבוד האדם. לפסק דינה של ביניש הצטרפו שבעה שופטים. השופט אדמונד לוי סבר בדעת מיעוט כי מוטב להתחיל בהפעלת בית הסוהר, ולבחון אם בהפעלתו נגרמת פגיעה באסירים.
עו"ד גלעד ברנע היה ממובילי בג"ץ ההפרטה, וכיום, אחרי שנחשף לדרך שבה מתנהלת המערכת מבפנים, הוא עוסק בליווי עתירות עקרוניות של אסירים מטעם הסנגוריה הציבורית. "הגישה המשפטית אומרת שהזכויות של האסיר נשמרות לו גם בבית הסוהר, אבל בפועל המערכת הזו לא שקופה, ומתנהלת כמו הוועדה לאנרגיה אטומית, השב"כ והמוסד. ברוב המקרים, הסוהר בשטח הוא הערכאה הראשונה והאחרונה לגבי האסיר, ההחלטה שלו היא סופית, ואין עליו שום ביקורת אפקטיבית. לרוב הציבור זה לא אכפת. במקרה הטוב הוא אדיש ובמקרה הרע הוא אומר 'שיסבלו'".
לדבריו, השליטה של השב"ס על חייהם של האסירים היא טוטאלית. "יש אפילו מגבלה על מספר הקלסרים שהם יכולים להחזיק בתא. בכל יום מתקבלות אלף החלטות בנוגע לכל אסיר, מהחלטות קטנות לגדולות. אם שירות בתי הסוהר לא מטמיע באופן אמיתי שהוא צריך לשמור על זכויות של אסירים לא יעזור שום דבר. זאת התנהלות בעייתית, אבל היא לא נובעת מסדיסטיות אלא מכוחניות, מחוסר אכפתיות ומחוסר משאבים. לסוהר הרבה פעמים פשוט לא אכפת, אף אחד לא רואה והוא יודע שלא יקרה כלום אם יעשה משהו לאסיר".
גם אפרת נאלצה להגיש עתירות לבית המשפט, אחרי ששירות בתי הסוהר לא איפשר לה לצאת לחופשה הראשונה שלה מהכלא. "בהתחלה הם אמרו שההורים שלי, שהיו אמורים להיות הערבים שלי, מבוגרים מדי. לאחר שבית משפט קיבל את העתירה שלי הם שוב לא איפשרו לי לצאת, ואמרו שהתקבל מידע מודיעיני שמונע ממני לצאת לחופשה".
היא שוב הגישה עתירה לבית המשפט ובדיון התברר כי המידע המודיעיני היה מידע שמסרה אחת האסירות, שסיפרה ששמעה אותה מדברת בטלפון עם אחותה ואומרת לה להכין את הדרכון כי היא רוצה לברוח מהארץ. "אני לא מאשימה אותה. מכיוון שנוה תרצה הוא כלא הנשים היחיד בארץ, הוא יוצר סינרגיה לא טובה בין אסירות שיושבות על עבירות צווארון לבן, שהעונש שלהן קצר יחסית, לאסירות שיושבות על פשעים חמורים יותר. תחשבי כמה קנאה יש באסירה שיושבת 30 שנה ולא יכולה לצאת לחופשה כי עדיין לא ריצתה רבע מתקופת המאסר שלה, ואז מגיעות אסירות לתקופות קצרות, שיוצאות לחופשות וחוזרות עם בושם, ושיער וציפורניים מסודרים".
עם הזמן היא למדה איך לא לעורר את קנאתן של שאר האסירות. "כשחזרתי מחופשות, הייתי מספרת על החוויות שלי בחדרי חדרים, כי הבנתי שאם אני אשב בחדר האוכל ואגיד שאכלתי סטייק מדהים, האסירה שיושבת לידי, שנשפטה למאסר עולם, תאכל את הלב, ואז איהפך למטרה שלה והיא תהרוס לי את החיים". לדבריה, רוב האסירות לא מנצלות את הפריווילגיה של החופשה שמגיעה להן, משום שלחלק גדול מהן אין כסף להפקיד כערבות או לעורכי דין שיוכלו להגיש עבורן עתירות משפטיות. העניין הכספי מרכזי בחייהן של האסירות, מכיוון שבכלא הן צריכות לקנות הכל, פרט לאוכל, בקנטינה. אסירה שאין לה כסף צריכה ללמוד לשרוד באמצעות מניפולציות.
"כל אחת מהאסירות מקבלת שישה גלילי נייר טואלט בחודש וזהו. את כל השאר צריך לקנות: שמפו, מרכך, אבקת כביסה, חומרי ניקוי, מוצרי היגיינה, הכל. אבל לחלק גדול מהאסירות אין מי שיפקיד כסף בקנטינה, והאמצעים שלהן דלים. הן עובדות תמורת 5 שקלים ביום וזה לא מספיק להן. אז המקום הזה מלמד אותן לעשות קומבינות. הן משקרות, גונבות, מלשינות וממציאות סיפורים, כדי לקבל טלכרט או עבודה יותר טובה. הכלא הוא מקום אבסורדי. מכיוון שהוא היררכי ולא דמוקרטי, הוא לא מאפשר שיקום אמיתי".
במסקנה הזו, שאליה הגיעה אפרת אחרי חודשים ארוכים של שהות בכלא, תומכים המחקרים שנערכו בתחום, ובייחוד מחקרו של גופמן. לדברי לרנאו, "המסקנה הברורה היא שיש הנגדה ברורה בין הרעיון של טיפול, שעל בסיסו הוקמו בתי הכלא ודורש סוג של העצמה, יחס אינדיבידואלי והתייחסות ייחודית לכל אחד מהמטופלים לבין המבנה של מוסד הכליאה. המבנה של בתי הכלא והדגש על הכללים להשיג שליטה אפקטיבית בכל האסירים לחלוטין לוקחים את הייחוד והאינדיבידואל של כל אחד מהאסירים. המבנה הזה גורם לכך שבתי הכלא לא יכולים לקיים את התכלית הטיפולית שעליה הם מצהירים".
לדברי לרנאו, ההמחשה הברורה מתבטאת בהבדלים בין מוסדות כליאה במודל האמריקאי למוסדות כליאה במודל של צפון אירופה. "התכלית של מוסד הכליאה האמריקאי היא הרתעה וגמול, ויש שם פסימיות מאוד גדולה לגבי היכולת לטפל באסירים. התפישה היא שמדובר באנשים שחטאו ואנחנו מענישים אותם, ולכן מותר לנו לעשות להם הרבה דברים, מפני שאנחנו בסטטוס של ענישה. לעומת זאת, במוסדות הכליאה של צפון אירופה, בנורווגיה, בשוודיה, ובהולנד למשל, האידיאולוגיה היא של טיפול. הבסיס הוא לעשות כמה שיותר מאמץ לטפל בעוברים על החוק שלא בתוך הכלא, מתוך מודעות למחירים של כליאה, ושליחת אחוז הרבה יותר קטן של עוברי חוק לכלא. המבנה הבסיסי של בתי הכלא תוכנן מתוך ניסיון לדמות כמה שיותר את החיים בקהילה.
"בתי הכלא בישראל נמצאים באמצע. התפישה הבסיסית של כליאה בארץ דומה מאוד לתפישה בארה"ב. מבחינת שב"ס, הדבר הכי חשוב הוא סדר ומשמעת ושלא תהיה אלימות. התפישה הטיפולית מבחינתם מתקיימת רק בכפוף לצורכי הביטחון, המשמעת והצורך לנהל את הכלא בצורה יעילה ואפקטיבית. זה לא שאין מאמץ שיקומי־טיפולי בשב"ס, אבל הוא תמיד כפוף לצרכים האחרים".
