בתי הכלא מתפקעים, העבריינים אינם משתקמים, ואת הקורבנות אף אחד לא סופר. המגמה השלטת כיום בארצות הברית ובסקנדינביה היא מציאת חלופות לכליאה. אילו תוכניות יחליפו את בתי הסוהר והאם אפשר לצפות למהפכה במדיניות הכליאה בישראל בעתיד הנראה לעין?

כתבתה של הילו גלזר כתבת עיתון הארץ 09.11.2017 09:30

זה קרה בערב ל"ג בעומר לפני כארבע שנים, במהלך מסיבה במבנה תעשייתי נטוש ליד מעלות. אור ריבק, 20, ורוסלן יעקובוביץ', 21, החברים הכי טובים, התנפלו על אחד המבלים במקום, נער בן 17, הכו אותו בידיהם וברגליהם, באגרופים ובבעיטות בראשו. הנער נזקק לפינוי באמבולנס ובבית החולים התברר שהוא סובל משברים בלסת. העילה לתקיפה האכזרית, הסבירו ריבק ויעקובוביץ' בפתח משפטם, היה חשדם שהנער מכר סמים לקטינים במסיבה. זאת לאחר שזיהו כמה נערים שרכשו ממנו דבר מה שכובים על הרצפה, מפרכסים ומקיאים. 

מנקודה זו והלאה התפצלו דרכיהם של ריבק ויעקובוביץ'. אביו של ריבק, ראובן, מנהל מוסך בקיבוץ כפר חרוב שברמת הגולן, הודיע שהוא מוכן להפקיד את הערבות הנדרשת על מנת לשחרר את בנו למעצר בית, והתחייב שבנו ישהה לצדו בזמן שהמשפט מתנהל. יעקובוביץ', לעומת זאת, מיאן לערב בסיפור את הוריו, שעלו מאוקראינה והתפרנסו בדוחק מעבודות כפיים — מתוך רצון שלא להכביד עליהם את הנטל. בהיעדר חלופת מעצר, קבע השופט שהוא יישאר במאסר עד תום ההליכים. 

כשמונה חודשים שהה יעקובוביץ' בבית סוהר שיטה, שמאכלס אסירים פליליים וביטחוניים בדרגת המסוכנות החמורה ביותר. תסקיר שירות המבחן שנערך לו קבע שמכיוון שמדובר באדם נורמטיבי ללא הרשעות קודמות, לא תצמח שום תועלת אם המדינה תיענה לבקשת הפרקליטות לגזור עליו (ועל חברו) עונש מאסר של שלוש עד חמש שנים. ואמנם, המלצה זו זכתה לקשב רב מצדו של השופט. על ריבק, שממילא לא נכלא, נגזרו עבודות שירות שאותן היה אמור להתחיל לאחר שחרורו מצה"ל. עונשו של יעקובוביץ' היה מאסר הזהה לתקופת מעצרו, מאסר על תנאי, תשלום פיצוי בסך 5,000 שקל והעמדה בצו פיקוח של שירות המבחן למשך שנתיים. 

האיחוד היה באביב 2014. ריבק, שהעביר את ימיו בעבודות ברפת של הקיבוץ, הזמין את חברו הטוב לפתוח פרק חדש לצדו, כשותפו לדירה. ערב אחד, לאחר שאכלו ארוחת ערב אצל אביו והמשיכו לבילוי בבר מקומי, התגלע ביניהם ויכוח. יעקובוביץ' שלף סכין מטבח, דקר את חברו ארבע פעמים, מתוכן שתיים בחזה, ואף צילם אותו במכשיר הסלולרי מתבוסס בדמו, עד שמת. "בזמן שאתה עצבני לא כל כך חושבים", אמר בבית המשפט לאחר שהודה בביצוע הרצח. הוא נידון למאסר עולם.

לשחף ריבק, אמו של אור, אין ספק מה גרם לפרץ החייתי שגדע את חייו של בנה. "כשהוצאנו את רוסלן מהמעצר אחרי שמונה חודשים, קיבלנו אדם אחר לגמרי מזה שנכנס לשם. מיד זיהינו שעברו עליו בכלא חוויות מאוד קשות. הוא היה מבוהל, כל הזמן הסתכל לצדדים מחשש שמישהו יתקוף אותו. זה מקרה קלאסי של בחור שמעד, נכלא עם עבריינים שביצעו עבירות חמורות בהרבה ונפלט לחברה כשהוא שרוט, במילים עדינות". 

ריבק, שעוסקת בחינוך מיוחד, איננה מוצפת תחושת נקם. להפך, אבלה וסבלה מנותבים כעת ליוזמה שהיא מקדמת, להקמת חלופת מעצר טיפולית עבור צעירים ללא רקע פלילי שנחשדו בביצוע עבירה ראשונה. "הרעיון הוא לבנות מודל של קהילה בתוך קיבוץ", היא מספרת. "זה יהיה מעצר לכל דבר, יוצמד להם אזיקון אלקטרוני, אבל יהיה להם חופש בתוך המקום שבו הם יימצאו. התוכנית תכלול ליווי של גורמי מקצוע כמו עובדים סוציאליים ותציע תרפיות שיקומיות מכמה סוגים, לאו דווקא קונבנציונליים. 

"אני מבחינה בין סוגי העבירות, וברור שמקום כזה לא מיועד למי שביצע רצח", היא מדגישה. "הרעיון הוא לתת מסגרת עם מרכיב שיקומי לכאלה שטעו ושיש סיכוי להחזיר אותם למוטב. ראינו מה גרם לרוסלן לשנות את דפוס ההתנהגות שלו. אם היינו לוקחים צעד אחורה, משלבים אותו בתהליך טיפולי, אולי הכל היה נראה אחרת". 

המגמה: חיפוש חלופות

ריבק, נחושה ואסרטיבית ככל שתהיה, יודעת שבלי החסות של רשויות אכיפת החוק, לפרויקט שלה אין שום סיכוי. ואמנם, באקלים הנוכחי, ייתכן שההצעה שלה תעורר עניין. שורה של תהליכים ורפורמות בשנים האחרונות מסמנים ראשיתו של שינוי: מעבר ממדיניות של החמרה בענישה ועלייה מתמדת בשיעורי הכליאה למדיניות רציונלית יותר, פחות מבוססת גמול, שמבקשת לייצר חלופות לכליאה. 

פרופ' אורן גזל־אייל, דיקן הפקולטה למשפטים וראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה, שכבר שנים פועל לצמצום הכליאה, פירסם לפני כחודשיים מאמר ב"הארץ" שכותרתו "ניצנים של מתינות". גזל־אייל ציין ש"כמעט כל הרשויות הרלוונטיות הצטרפו, במידה זו או אחרת, למגמה החדשה". הוא הדגיש ש"טרם הגענו אל המנוחה והנחלה שכן שיעורי הכליאה בישראל הם עדיין מהגבוהים בעולם המערבי", אך סיכם בכך ש"כיום מלבלבים בין עשבי הנקמנות והקשיחות גם ניצנים של מדיניות ענישה סבירה, מידתית ויעילה יותר". 

כבר למחרת קיבלו דבריו משנה תוקף, נוכח הפרסום שלפיו השר לביטחון פנים ארדן ושרת המשפטים שקד מקדמים מהלך לקיצור תקופת המאסר של כלואים בחצי במקום בשליש. היוזמה הזאת, שמצויה עדיין בשלבים ראשוניים, לא היתה מגיחה אלמלא עתירה שהגישו לבג"ץ האגודה לזכויות האזרח והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שבה נטען שכליאת אדם בשטח של פחות מארבעה מטרים (מלבד שירותים ומקלחת) סותרת הן את המשפט הבינלאומי והן את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השופט אליקים רובינשטיין קיבל את העתירה ובפסיקתו מיוני האחרון הורה למדינה להרחיב את שטח המחיה לארבעה מטרים בתוך שנה, ולארבעה וחצי בתוך חצי שנה נוספת. 

במשרד לביטחון הפנים ובשירות בתי הסוהר קיימו בחודשים האחרונים דיונים והתייעצויות נוכח הקשיים שיישום פסק הדין עשוי לעורר. לפי הערכות מצב, כדי לעמוד בתקן יהיה צורך לבנות ארבעה בתי כלא חדשים, אלא שהדבר אינו אפשרי במגבלות התקציב והזמן. לפיכך, יינקטו צעדים לצמצום מספר הכלואים באמצעות שימוש נרחב יותר בחלופות מאסר ומעצר. במילים אחרות, בעוד שבג"ץ התבונן בסוגיה "במשקפי זכויות אדם בסיסיות" — לשון הכרעת הדין — הרי שתגובת המדינה המסתמנת נובעת ממניעים כלכליים גרידא. 

ד"ר טלי גל מבית הספר לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה לא מוטרדת מהמוטיבציות. "אני פרגמטיסטית, וקובעי המדיניות מתבוננים על הדברים במונחים של עלויות", אמרה השבוע בראיון טלפוני. 

גל, שחלק עיקרי מעבודתה המחקרית עוסק באלטרנטיבות לכליאה, מוסיפה ש"בכל העולם קיימת מגמה של חיפוש אחר חלופות, מתוך הכרה בכך שזה יקר מדי לשלוח את כולם לכלא. אפילו בארצות הברית העונשית והמאסרית אנחנו רואים בשנתיים האחרונות לראשונה ירידה במספר האסירים. לצד זאת, בשיח הציבורי, גם בארץ, מתגברות הקריאות להחמרת הענישה ומקודמת חקיקה שמתבססת על המרכיב הגמולי. קורים שני תהליכים מקבילים, שלא אמורים להיפגש, אבל בסוף אחד מהם חייב להכריע". 

בשנים האחרונות מופיעים סימנים לכך שהכף נוטה לטובת המצדדים בחלופות. החל משנת 2013 פועל במחוז תל אביב והמרכז פרויקט ניסויי שכותרתו "תוכנית הטיה מהליך פלילי לבגירים". במסגרת הפיילוט, מופנים תיקים פליליים מתאימים לתוכנית, שבמסגרתה הם משתתפים בסדנה פסיכו־חינוכית ומבצעים עבודות שירות לתועלת הציבור. עמידה בתנאי התוכנית מביאה לסגירת התיק ללא רישום פלילי, בעוד שנשירה ממנה מובילה לחידוש ההליך הפלילי ולהגשת כתב אישום. 

פיילוט מהפכני בהרבה הושק ב–2014, עם הקמת בית המשפט הקהילתי הראשון בבאר שבע — פרויקט שעיקרו המרת עונשי המאסר בהתאמת תוכנית שיקום. לאחרונה החלו רשויות אכיפת החוק גם ביישום הסדר סגירת תיק בהסדר מותנה. מנגנון זה מאפשר להימנע מהגשת כתב אישום בעבירות מרף נמוך יחסית, אם לחשוד אין עבר פלילי משמעותי ואם הוא מסכים לקחת אחריות ולעמוד בהסדר המבטא את חומרת המעשה, כגון תשלום קנס, פיצוי, השתתפות בהליך שיקומי, שירות לתועלת הציבור ועוד. בחודש שעבר הודיע היועץ המשפטי לממשלה שמעתה אפשר יהיה לסגור בדרך זו גם תיקים בעבירות חמורות יחסית, כמו תקיפה וגניבה. בהסדרים מותנים טמון פוטנציאל רב בכל האמור להפחתת התיקים הפליליים המתנהלים ומניעת תיוג פלילי מאנשים נורמטיביים. רציונל דומה עומד מאחורי מדיניות אי־ההפללה כלפי השימוש בקנביס שהוכרזה בינואר האחרון. 

ברוב המקרים מהלכים מסוג זה נבטו הודות לפעילים חברתיים או סתם "משוגעים לדבר", שלא הרפו, ודי אם נזכיר בהקשר הזה את גיא לרר והקמפיין שהוביל בנוגע לקנביס. ברמה המערכתית יותר, המצדדים בחלופות למאסר שואבים עידוד רב מהוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר (ובקיצור, ועדת דורנר) שסיימה את עבודתה באוגוסט 2015. הוועדה, שהורכבה מנציגי מערכת אכיפת החוק, משרד האוצר, הסנגוריה הציבורית ואנשי אקדמיה, קבעה באופן נחרץ שיש לפעול לצמצום השימוש במאסרים — ובעיקר מאסרים קצרים — ולהמירם בעונשים חלופיים. "שיקום בקהילה באמצעות ענישה שנעה בין עבודות שירות לצווי מבחן ושירות למען הציבור צפוי להפיק תוצאות טובות יותר מאשר שימוש נרחב יותר במאסרים", נכתב בדוח המסכם שפירסמה הוועדה. 

גם מסקנה זו מושתתת, בין השאר, על נימוקים כלכליים. "יש להתחשב בעלויות הכליאה הגבוהות שניתן היה להפנות לאמצעים אחרים לצמצום הפשיעה", נכתב. ואמנם, לפי הדוח, העלות הישירה של החזקת אסיר במתקן עומדת על כ–120,000 שקל בשנה — סכום גבוה בהרבה מהעלות של עונשים חלופיים. למשל, עלות שכרו של קצין מבחן שיכול לטפל בכל רגע נתון ב–25–35 עוברי־חוק במקביל זהה לעלות החזקת אסיר אחד בכלא. ואילו עלות הטיפול באסיר משוחרר ברשות לשיקום האסיר (רש"א) עומדת כעת על 9,642 שקל בלבד — נתון נוסף שאמור לדרבן את המדינה להרחיב את מעגל האסירים שזוכים לשחרור מוקדם. 

בניגוד לנטייתו המושרשת של הממסד לכנס ועדות ואז לשלוח את מסקנותיהן להעלות אבק במגירה, דוח דורנר דווקא אומץ כהחלטת ממשלה בשנה שעברה. הצלתו מכיליון ויישום חלקים עיקריים ממנו התאפשרו, איך לא, בזכות האסרטיביות של נערי האוצר.  

ייתכן שהצעדים הללו הם רק סנונית ראשונה לקראת רפורמה מקיפה בהרבה. בימים אלו שוקדת ועדה נוספת במשרד המשפטים, בראשות עו"ד עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לעניינים פליליים, על גיבוש מתווים שנועדו לפרוט את דוח דורנר, התיאורטי בעיקרו, לכדי מדיניות קונקרטית. באפשרויות שנמצאות על הפרק כחלופות מאסר נמצאת למשל הרחבת השימוש בקנסות. הקושי שטמון כיום בסנקציה הזאת נובע מאחידות הקנס, כך שעבריינים מאוכלוסיות מוחלשות אינם יכולים לעמוד בו בעוד שאת העשירים הוא כלל אינו מרתיע. אחד הרעיונות שנידונים בוועדה הוא פיתוח מודל תשלומים דיפרנציאלי, כמו "קנס יומי", שגובהו יהיה כגובה השתכרותו היומית של העבריין. 

חלופה נוספת היא ניסוח "צווי ענישה" (שם זמני). הרעיון הוא לתת פרשנות חדשה וגמישה יותר לפרקטיקה של שלילת חירות מאדם שפשע. צו כזה, למשל, עשוי לאפשר לו להמשיך לקיים אורח חיים נורמטיבי יחסית באמצעות היתר ללכת לעבודה מדי יום, לצד איסור לצאת מהבית בלילות ובסופי שבוע שייאכף באמצעים טכנולוגיים. בוועדת מררי דנים כעת גם בהקמת "בתי מעבר", שיאכלסו אסירים שריצו את תחילת מאסרם בכלא "רגיל" והפגינו התנהגות טובה ונכונות לשיקום. בישורת האחרונה הם יועברו לאותו בית מעבר, שיהיה הרמטי פחות, ונועד להקל על שילובם בחברה עם השחרור. לצד זאת, נידון בוועדה רעיון רדיקלי יותר של הקמת כלא פתוח ראשון בארץ. מדובר במתקן כליאה לכל דבר, אך ללא המנגנונים הביטחוניים שמקיפים אותו. באופן הזה, מאפשרים לאסירים סביבת מחיה צפופה פחות ואפשרויות יציאה מהמתקן, לשיקום תעסוקתי, למשל — הכל תחת פיקוח. מתקנים כאלה, שנפוצים בעיקר במדינות סקנדינביה, מיועדים לאסירים שהסבירות שינסו לברוח נמוכה או שהימלטותם לא אמורה להוות סכנה לציבור. 

הרוח הגבית שמגיעה מן הממסד עשויה להסביר מגמה נוספת שצומחת מן השטח, בעידודם של פעילים חברתיים ותיאורטיקנים, והיא התרחבות הפרקטיקה שכותרתה "צדק מאחה". הכוונה להליך של גישור בפלילים, שבו נעשה ניסיון לתווך בין הצדדים בקונפליקט — העבריין וקורבן העבירה — בפיקוח נציג הקהילה או המדינה. במסגרת זו, מתכנסים הצדדים המעורבים בניסיון להגיע להסכמה על התגובה הנאותה לפשע. ההליך נועד להסיט את מרכז הכובד לרצונו של הקורבן, שבהליך פלילי רגיל כמעט שאינו נלקח בחשבון. לפי תיאוריית הצדק המאחה (או הצדק המתקן), במקום להרחיק את מבצע העוול מהחברה, מוטב לגרום לו להכיר במעשיו ולשנות את אורח חייו. זאת, בין השאר, באמצעות חשיפה ישירה ומתמשכת לקורבן שלו. 

כמובן, הפוסק הסופי בהליך הוא השופט או סמכות אחרת מטעם הציבור, הדואגת לכך שגם האינטרס הציבורי יישמר ולא רק האינטרס של הצדדים. "הנציג של הריבון נמצא שם כדי לשמור על הקווים האדומים", מסבירה ד"ר טלי גל, "מצד אחד, אם הנפגע או מישהו מטעמו יגידו שהרצון שלהם זה לראות את הפוגע נסקל באבנים, קצין המבחן או הגורם הממונה יגידו שזה לא בא בחשבון, ומצד שני, אם הפוגע יציע לצאת לבירה ולסגור עניין ולנפגע אין את החוסן להתנגד להצעה, גם כאן תגיע התערבות". 

"אני לא טוענת שצדק מאחה צריך להחליף ענישה, בטח לא בעבירות החמורות", מוסיפה גל, "אבל אנחנו יודעים שהרוב המכריע של העבירות הן קלות ואז הקונפליקט פחות חמור. בעבירות רכוש למשל, מפגש של הפורץ עם הנפגע שבו הוא יסתכל לו בלבן של העיניים ויבין לאיזה טראומה הוא גרם, עשוי להיות אפקטיבי לאין ערוך מאשר לשלוח אותו לכלא לכמה חודשים. בכלא קרוב לוודאי שהוא יסגל עוד דפוסים עברייניים, בצאתו משם אף אחד לא ייתן לו עבודה, וכך גדלים הסיכויים שהוא יחזור לפשע". 

ואמנם, מושג מפתח בכל דיון שעוסק במדיניות ענישה הוא רצידיביזם, או "הדלת המסתובבת". הכוונה לתופעה שבה עבריינים שבים ומבצעים עבירות נוספות לאחר שחרורם ממאסר ואינם מצליחים להיחלץ ממעגל הפשיעה. בעניין זה היתה ועדת דורנר חד משמעית. "הסיכוי של אסיר לשעבר לחזור ולבצע עבירות גדול יותר מהסיכוי של עבריין שנידון לעונש מחוץ לכותלי הכלא", נכתב. הסבר אפשרי לכך הוא ש"בזמן השהות בכלא מאבדים אסירים חלק גדול מהכישורים והיכולות להתפרנס באופן חוקי, ולא אחת המאסר מחזק אצלם דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים". 

מבית כלא לבית מלון

חייו של מיכאל (מחפוד) פטישי, בן 64 מקרית עקרון, הם הגילום המוחשי ביותר של התופעה. הפעם הראשונה שלו מאחורי הסורגים היתה בגיל 17. "נשפטתי לשלוש שנים וחצי על עבירות של גניבת רכב וכמה פריצות — דברים מינוריים יחסית, שובבים, שנבעו בעיקר מהמצב החברתי והכלכלי הקשה שהייתי בו", הוא מספר. "בפנים חרב עלי עולמי, לא הצלחתי להתמודד עם הקשיים, עם הפשיעה שקורית בין כותלי הכלא — אז ברחתי. בפעם הראשונה הסגרתי את עצמי אחרי שלושה ימים. הבטיחו לי שהתנאים ישתפרו, אבל כמובן ששום דבר לא קוים. בפעם השנייה סגרו אותי יותר חזק, אבל בכל זאת הצלחתי לברוח. זו כבר היתה ליגה אחרת. מבחינת התקשורת והרשויות הייתי אסיר נמלט, מסוכן, אבל אני ראיתי את עצמי כנמלט מהסכנות שחוויתי בכלא. זה הביא אותי לחפש מוצא לשרוד. פתאום אני מוצא את עצמי שותה, שודד בנקים, עם הכסף הזה משלם שוחד לקצין באונייה שיבריח אותי לחו"ל, מסתבך גם שם. הגעתי למצב שאני חייב להיות בתנאים מחתרתיים, ושם רק הפשעים נותנים לך מענה. אחר כך תפסו אותי, שוב נכנסתי, יצאתי ונכנסתי. בהמשך היו עבירות מין, אישום באונס, כן היה, לא היה. גרמתי לאנשים לא מעט סבל. יש מעשים שביצעתי ולא נשפטתי עליהם ומעשים שהורשעתי בהם למרות שאני חף מפשע, ככה שהדברים מתקזזים. בסוף לקחתי אחריות ונאבקתי לתקן את החיים המקולקלים שלי. ישבתי במצטבר 26 שנה". 

פטישי, זמר ומלחין, שהתפרסם בלהיט "מאמי" שכתב בעת מאסרו, מספר ש"המוזיקה והשירים עזרו לי לצאת מהמעגל של החולי". מאז שחרורו ב–2006, רוב מרצו מוקדש לעמותה שהקים, א.ל.א (אסירים למען אסירים), שאחת ממטרותיה היא לקדם שיח על חלופות בדרכי ענישה. בניגוד למחוקקים, התיאורטיקנים וגורמי המקצוע, שמדברים על "שינוי מגמה" או "ניצנים של מתינות", פטישי הוא רדיקלי בהרבה ופועל "להפוך את כל השיטה". לדבריו, "כל יום בכלא הוא יום של התבזות והשפלה. מהות הכליאה היא להכאיב לאדם. ברגע שאתה מתאכזר למישהו, אונס אותו, מחזיק אותו בכוח, אתה מפעיל עליו כוח שהוא סוג של רוע נקי. אין פלא שהוא יוצא משם כועס, ממורמר ועוד יותר מזיק לחברה. הרצון לנקם הוא ההפך משיקום". 

גמול הוא חלק בלתי נפרד מכל צורת ענישה, מקלה או מחמירה. 

"אתה לא יכול להתעלל במישהו בנימוק שאתה חומל על מישהו אחר. מאיפה באה התפיסה שצריך להרתיע? להפחיד? המושגים האלה צריכים לצאת מהלקסיקון ולהתחלף בגישות ששמות את השיקום במרכז". 

יש עבריינים שלא מביעים שום רצון או נכונות להשתקם. 

"אל תיתן לקצוות להוביל, בסוף גם הם יתעגלו. יש מחלות שאי אפשר לנצח ונכויות שאי אפשר לפתור. גם לבן אדם כזה אתה מנסה לעזור, מארגן לו קביים, מאפשר לו נגישות יותר טובה. לא הכל פתיר וזה בסדר. העיקר לגשת לבעיה ממקום אנושי ואוהב". 

פטישי הוא הסמן הקיצוני של המתנגדים לכליאה, וכשנותנים במה לרעיונותיו יש לקחת בחשבון גם את העבירות החמורות שביצע — מאסרו הממושך האחרון היה בגין ביצוע עבירות מין בקטינות. ובכל זאת, החזון האוטופי שהוא משרטט לא צמח בחלל ריק, אלא מעוגן במחקרים עכשוויים ובשיח הציבורי על ענישה. נושאי הדגל בהקשר הזה הם האבוליסיוניסטים (דוגלים בביטול), שקוראים לחיסול בתי הסוהר, מתוך תפיסה שהענישה הפלילית בצורתה כיום רק מחריפה בעיות חברתיות במקום לפתור אותן.

לפי מאמר בנושא שחיבר השופט ד"ר אברהם טננבאום, מקור הגישה בשנות ה–60 במערב אירופה ובארצות סקנדינביה, ובבסיסה נמצאת קריאת התיגר על עצם המונח "פשע", שלפי האבוליסיוניסטים משמר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה, שבה מערכת הענישה רומסת את השכבות החלשות. תחת זאת, הם משתמשים בטרמינולוגיה של "אירועים מצערים", "מקרים בעייתיים" או "אירועים שיש למונעם". הם גם דוחים את המונח "עונש" ומכנים את ההליך "גרימת סבל", שיתרונותיו, אם קיימים, אינם מחפים על חסרונותיו. גרימת הסבל, לשיטתם, פוגעת גם בקורבן, משום שהיא שוללת ממנו את הזכות להיות צד בהליך כנגד מי שפגע בו. האבוליסיוניסטים מכירים בקיומה של תת־קבוצה המכונה "המסוכנים המעטים": רוצחים פסיכופתים, אלימים מופרעים נפשית, עברייני מין שאינם מסוגלים לכבוש את יצרם וכיו"ב. לגבי אלו, מסכימים האבוליסיוניסטים שלא יהיה מנוס מהפעלת תגובה כופה, כגון העברה למוסד או להוסטל. עם זאת, לטענתם מדובר בקבוצה זניחה, ששיעורה מבין האסירים כיום הוא כ–5%. באמצעות אותו "קומץ" מתרצת המערכת את כליאתם המזיקה של ה–95% האחרים — נזקים שהחברה כולה תסבול מהם מרגע שייצאו לחופשי. 

אף שתנועת אבולוסיוניזם נחשבת לקיצונית ושולית למדי, כמה מן הרעיונות שבבסיס התיאוריה הולכים ומשתלבים בשיח הציבורי הכללי על פשיעה וענישה. במדינות שבהן קיימת מערכת רווחה מפותחת ושרמת הפשיעה בהן נמוכה ממילא, רעיונות מהפכניים לצמצום הכליאה ואף ביטולה כבר היתרגמו למדיניות בשטח. כך למשל בהולנד, שעד לפני כעשור היתה אחת המדינות בעלות שיעור הכליאה הגבוה ביותר באירופה. שינוי דרסטי במדיניות אכיפת החוק וכוונונה מחדש כלפי חלופות שיקומיות הביא לכך שבשנים האחרונות סגרה המדינה 19 מתקני כליאה ומעצר (מתוך 60). בתי הכלא נורדנבלד וטילבורג מושכרים כעת לממשלות של נורבגיה ובלגיה בהתאמה, שמשכנות שם את אסיריהן. אחדים ממתקני הכלא השוממים הוסבו למתחמי מגורים זמניים עבור פליטים. החומות החיצוניות וגדרות התיל הוסרו, דלתות התאים נעקרו, ובשטחים הציבוריים שבין הדירות ניטעו גינות ציבוריות או הוקמו מגרשי ספורט. בית כלא אחד בדרום המדינה הוסב לבית מלון מפואר, שארבע הסוויטות היקרות ביותר בו נקראות "עורך הדין", "השופט", "המושל" ו"הסוהר". כלא נוסף, בעיר ברדה, נפתח השנה כקומפלקס חדרי בריחה מפואר, שיכול לאכלס 400 משתתפים בו בזמן ועדיין, כשליש מן התאים במדינה עומדים ריקים. 

אפילו בארצות הברית מתהפכת המגמה. אחרי שב–2009 הגיע מספר הכלואים לשיא של כ–1.6 מיליון, נרשמת שם ירידה עקבית, וב–2015 עמד מספרם על כ–1.4 מיליון. קליפורניה, למשל, נדרשה לחולל רפורמה מרחיקת לכת במדיניות הענישה שלה בהוראת בית המשפט, לאחר שמתקני הכליאה במדינה הגיעו לתפוסה של כ–200% והפכו בלתי אנושיים. במסגרת זו, עבירות סמים ורכוש מסוימות שהוגדרו כפשע סווגו מחדש כעוון מדרגת חומרה בינונית, הוגמשו הקריטריונים לשחרור מוקדם והושקעו משאבים בפיתוח תוכניות חיצוניות לטיפול בהתמכרויות. בתוך שלוש שנים נסגרו 15 מתקני כליאה במדינה ומספר האסירים צומצם בכ–30,000. מאז, במדינות נוספות עולה דרישה ליישם את המודל הקליפורני. ככלל, תנועות לצמצום הכליאה ואף ביטול בתי הכלא מגלמות תפקיד מרכזי במאבקים למען צדק חברתי בארצות הברית. הפעיל החברתי אופיר טובול מסביר ש"אם אתה גבר שחור, הסבירות שתיכנס לכלא היא מאוד מוחשית, כך שנושאים כמו כליאה ואלימות משטרתית הם מהבוערים ביותר מבחינת האקטיביסטים שם". 

טובול ושותפתו הקרימינולוגית אתי רחמים השיקו לפני כשנתיים את הקמפיין "כליאה זה לא פתרון" שפועל להעלות את הנושא למודעות באמצעות דף פייסבוק פעיל וקיום כנסים. טובול מספר שנחשף לנושא לראשונה בימיו כסנגור ציבורי, וכאשר ביקש להעמיק בתחום, הופתע מן הייצוג הדל שלו במחקר בעברית. "לא הבנתי איך אף אחד בארץ לא מתעסק בזה, למעט מאמר פה ושם, והחלטתי שאני מתלבש על זה". אחד הדוברים בכנס האחרון, שהתקיים ביולי שעבר בנמל תל אביב, היה ח"כ דב חנין (חד"ש), שאמר כי "לכליאה בישראל יש צבע כהה יותר, יוצאי אתיופיה ומזרחים נמצאים בשיעורים יותר גבוהים בכלא מאשר חלקם באוכלוסייה". טובול, ממייסדי התנועה המזרחית־אזרחית "תור הזהב", סיפר שבימיו בסנגוריה שוחח מדי יום עם אסירים ורק לאחר חצי שנה נתקל באסיר אשכנזי, עורך דין שהורשע במעילה. 

בעניין זה חשוב לציין שהמשתנה העדתי לא הוכח, וגם לא נבדק, כמנבא עבריינות, אבל טובול וחנין אינם טועים בהבחנה שלהם ביחס להומוגניות של אוכלוסיות הכלואים בישראל. בנאום שנשאה בכנס שדרות האחרון נקבה נציבת בתי הסוהר, רב גונדר עפרה קלינגר, בשורה של נתונים מהדהדים, שלפיהם 67% מהאסירים מגיעים מהיישובים החלשים ביותר בישראל, כ–92% מהאסירים בישראל זקוקים להשלמת ידע והשכלה, כ–70% מהאסירים סובלים מלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז ו–31% מהם אנאלפביתים. 

"זה לא סוד שהקבוצות המוחלשות הן אלה שמאכלסות את בתי הכלא, אבל לדבר על המרכיב העדתי במנותק מההקשר זה הפתרון הקל", מדגיש טובול. "לכן, במאבק שלנו, הדגש הוא על ערבות הדדית, סולידריות, חיזוק המוסדות הקהילתיים שאמורים לטפל באוכלוסיות שמועדות להגיע לכלא, כמו מכורים לסמים, מתמודדי נפש ונוער בסיכון. הרעיון הוא לקחת אחריות על האדם שפשע, לברר מה הוביל אותו לשם, להפגין כלפיו חמלה. 

"העולם המערבי נוהג לפי הקודים של 'אם פשעת תקבל בדיוק את העונש הנקוב בחוק' ויש בו פחות מקום לערכים כמו סליחה ותשובה, שאני כיהודי וכמזרחי מאוד מתחבר אליהם", הוא מוסיף. 

הכנסים שאירגנו טובול ושותפתו סוקרו רק במגזין האינטרנט העצמאי שיחה מקומית, ובאופן כללי זכו לתהודה בעיקר בשוליים השמאליים של השיח. אלא שלאחרונה נראה שהרעיונות שבבסיס הקמפיין מחלחלים למיינסטרים. לדברי טובול, "בזמן האחרון חברי כנסת, ובעיקר חברי ממשלה, פתוחים לרעיונות כאלה ומקדמים אותם. לא מזמן איילת שקד צייצה ש–75% מהקטינים שמשתחררים לאחר ריצוי שני שליש לכלא חוזרים לכלא, ולכן היא בוחנת את קיצור תקופת המאסר לחצי. אנחנו מרגישים שחל מהפך תפיסתי דרמטי". 

התובעת מוחאת כפיים

כשמדברים על מהפך, ולא רק תפיסתי, אלא כזה שמגובה בשינוי מציאות קונקרטי, בתי המשפט הקהילתיים הם ללא ספק הראיה החזקה ביותר לקיומו. מדובר במיזם בהובלת ארגון "אשלים — ג'וינט ישראל", שאליו חברו הנהלת בתי המשפט, הסנגוריה הציבורית, הפרקליטות, התביעה המשטרתית ושירות המבחן למבוגרים, שיוצר סינתזה בין ההליך הפלילי למעטפת השיקומית. הפרויקט נועד להתמודד עם תופעת העבריינות החוזרת מתוך התפיסה שהתופעה נובעת בעיקר מבעיות חברתיות וכלכליות. התוכנית עשויה לתת מענה למכלול של צרכים אפשריים כמו תעסוקה, דיור, ביטחון תזונתי, מיצוי זכויות, הסדרי חובות, מעמד אישי ומשפחתי, מצב נפשי וכיו"ב. ד"ר דניאלה ביניש, מייסדת הפרויקט ומנהלת תוכניות משפט וקהילה באשלים־ג'וינט, מסבירה את הרציונל: "מה זה אומר עלינו כחברה שמרבית האסירים שלנו שייכים לאוכלוסיות מוחלשות, שסובלות מעוני, הדרה והזנחה? האם לא מוטלת עלינו החובה למצוא פתרונות אחרים שישאירו את הכלא רק למי שבאמת צריך להיות שם?" 

יום שני שעבר, בית המשפט הקהילתי ברמלה. כחלק מן הניסיון לייצר אווירה פמיליארית, הנאשמים מכונים כאן "משתתפים". המשתתפת הראשונה היא ד', עולה מאתיופיה, שהגיעה לכאן לאחר שהודתה בשורה של עבירות הזנחה ואלימות קשה כלפי שלושת ילדיה הקטינים. כתוצאה מכך, הועברו ילדיה למוסדות שירותי הרווחה. מרגע שד' הביעה חרטה, הותאמה לה תוכנית טיפולית במסגרת קבוצת אמהות. במקביל, קצין המבחן שהוצמד לד' סייע לה במיצוי זכויותיה, לרבות קצבאות שהיא זכאית להן ומשום מה לא התקבלו. במשך שנה וחצי עברה תהליך שיקומי רציף ומאומץ, שבו נדרשה להוכיח מחדש את כשירותה לתפקד כאם. לדיון האחרון בעניינה הגיעה שבועות ספורים לאחר לידת בתה הרביעית. השופטת נירה דסקין מתעניינת במצבה, שואלת איך היה החג ו"מה שלום הגדולים", אבל ההפתעה הגדולה מגיעה מכיוונה של התובעת בתיק, שמאחלת לד' "אור ושמחה" לנוכח גרף השיפור שעולה מתסקירי המבחן שלה. בכך, אגב, מתמצים דבריה. בלי טיעונים לעונש, בלי להזכיר את סעיפי האישום. 

אחריה עולה ב', בחור צעיר בעל היסטוריה ארוכה של שימוש בסמים ועבירות פריצה. השופטת דסקין מסבירה שזוהי "ישיבת וולקאם", סוקרת את עיקרי ההליך הקהילתי שבו "כולם מושיטים לך ידיים ואתה צריך לדעת לקחת", ומסכמת בסלוגן שנלווה לעבודות חפירת הרכבת הקלה — "קשה עכשיו, הקלה אחר כך". 

עבור ח' בן ה–45, שהואשם כי כלא והכה את בתו הקטינה, המעמד הזה מרגש במיוחד, שכן לא מדובר בדיון מן המניין, אלא ב"טקס הסיום". השנתיים שבהן מתנהל עניינו בבית הדין הקהילתי היו עבורו רכבת הרים רגשית: הוא שולב בקבוצה של אלימות במשפחה, החל תהליך גמילה במכון פרטי, עבר לקבוצת התמכרויות מוסדית, ניסה לחדש קשר עם בתו, הבריז ממפגשים, שב להפגין בהם נוכחות סדירה, שקע שוב בהתמכרויותיו, ניתק מגע עם קצין המבחן שלו, חידש עמו קשר, הפגין מוטיבציית שיא ואז כמעט התייאש — עד שהשלים את תוכנית השיקום בהצלחה. כעת, כשדסקין מעודדת את הנוכחים למחוא לו כפיים, הוא דומע וכמעט נאלם. גם כאן, התובעת בתיק מצטרפת לסטנדינג אוביישן. "אנחנו כתביעה, שבדרך כלל עושים נו נו נו, רק רוצים להגיד שאנחנו מתרגשים פה איתך", אמרה. עונשו יסתכם בשלושה חודשי מאסר על תנאי והוא יידרש לעמוד תחת פיקוח שירות המבחן במשך שנה. 

במאי האחרון נפתח בתל אביב בית המשפט הקהילתי השלישי ובשנתיים הקרובות צפויים לקום שלושה סניפים נוספים במחוזות ירושלים, חיפה והצפון. הרחבת הפרויקט מעידה על האמון של המדינה כלפיו, אף כי הפיילוט צעיר מכדי שאפשר יהיה למדוד את יעילותו במונחים של צמצום עבריינות. ביניש מאמינה שבבוא היום האמון ישתקף גם בנתונים. "בתור התחלה, משום שלא המצאנו יש מאין, אלא נסמכנו על מודל קיים שהוכח כמוצלח", היא מסבירה, "שנית, אנחנו מקבלים אינדיקציות מהשטח: אנשים רבים שסיימו בהצלחה את התוכנית ושמצבם היום טוב בהרבה בכל המדדים המוכרים של מנבאי רצידיביזם כמו מצב תעסוקתי, גמילה מהתמכרויות והפחתת הניכור מהקהילה. ועדיין, אני לא יכולה להבטיח שכל האנשים האלה לעולם לא יפגשו ניידת משטרה". 

הרחבת המיזם מתבטאת גם בהרחבה הדרגתית של מנעד העבירות שנידונות בו, שכולל, בין השאר, עבירות רכוש, סחר בסמים ואלימות במשפחה. במרחב הזה, אגב, מתרחשת רוב הפעילות העבריינית בישראל. על פי נתונים שנמסרו משב"ס, כ–80% מהנשפטים למאסר ב–2016 נשפטו לתקופה של שנה וחצי או פחות. משך הזמן הממוצע בישראל עומד על כ–13 חודשים בלבד. במחקרים רבים שבחנו את השפעת סוג העונש על החזרה למעגל העבריינות בין נאשמים שנידונו לעונשים שונים בגין אותה עבירה, נמצא שאלו שנידונו לעונשי מאסר קצרים היו צפויים לחזור לבצע עבירות בהסתברות גבוהה יותר מאשר הנאשמים שנידונו לעונשים בקהילה. ההיסק, לפיכך, אמור להיות ברור, אולם בישראל הוא טרם חילחל. פרופ' גזל־אייל, שריכז את דיוני ועדת דורנר, סבור שהסיבה לכך נעוצה בוועדה אחרת, ותיקה בהרבה: הוועדה לבחינת דרכי הבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין שבראשה עמד שופט העליון אליעזר גולדברג (1997). ועדת גולדברג כונסה על רקע דיון ציבורי ער ביחס לשיקול הדעת של שופטים בבואם להטיל עונשים, נוכח מקרים שבהם נגזרו עונשים שונים בגין עבירות דומות. בבואה להתוות קווים מנחים לענישה, הציעה הוועדה שהעיקרון המרכזי בגזירת הדין יהיה "עקרון ההלימה". דהיינו, שהעונש יבטא בראש ובראשונה את המרכיב הגמולי ויהלום את חומרת העבירה הפלילית. 

לדברי גזל־אייל, "ועדת גולדברג הבהירה שאימוץ עקרון ההלימה לא נועד להביא להחמרה, אולם למרות זאת העיקרון פורש כשיקול להחמרה בפסיקה. שופטים קבעו פעמים רבות שעקרון ההלימה מחייב מאסר גם בעבירות קלות וכשהעבריין אינו מסוכן. אם אדם נורמטיבי דרס, לגמרי בטעות, והורשע בגרימת מוות ברשלנות, איזו תועלת תצמח מלשלוח אותו לתשעה חודשי מאסר? לדון אותו לעבודות שירות יהיה הולם יותר. גם עבירות שיש בהן פסול מוסרי מובהק יותר, כמו שיחוד או פריצה לבית, לא אמורות לחייב ענישה מחמירה". 

ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי, הגוף העקבי ביותר בארץ במלחמתו באינפלציית המאסרים, מדגישה ש"בעבירות חמורות כמו רצח, אונס ואפילו שוד קשישים, לכולנו פחות נוח לדבר על חלופות. הדיון צריך להתחיל בעבירות בדרגת חומרה בינונית, באותם מקרים שבהם פסק בית המשפט שהעונש ההולם הוא עד שנתיים. אנחנו מדברים על חלק הארי של המאסרים, אלה שמייצרים נזק אישי וחברתי מאוד גדול, ומבחינת התערבות שיקומית־טיפולית הם כמעט חסרי ערך. 

"המחשבה שכל נאשם יהיה מוכן לשיקום ויעשה הכל כדי שלא להיכנס לכלא היא מחשבה מוטעית", מסייגת לרנאו, "יש כאלה שאינם יכולים וכאלה שאינם רוצים. החוכמה היא לקחת את אלו שחשים מאוימים מההליך הפלילי, להשתמש במוטיבציה הנוצרת אצלם ברגע זה ולייצר עבורם התערבות אחרת שתהיה פחות פוגענית מכליאה. לפעמים כל מה שצריך כדי למנוע מאדם לשקוע עמוק בעבריינות זה להרחיק אותו ממאסר". 

אלא שלא כולם שותפים לאותה רוח מהפכנית. ד"ר דנה פוגץ' ממרכז נגה לזכויות נפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו, מביטה בדאגה בתהליכים שמתרחשים בעת האחרונה. "ישראל הולכת לפי אופנות, ואם האופנה עכשיו היא צדק מאחה והסדרים מותנים ובואו נעזור לנאשמים המסכנים, אז המאזניים מוטים לשם בלי לשים לב לכף השנייה, שבה נמצאים הנפגעים", אומרת פוגץ'. "המציאות היא שבמדינת ישראל יש הרבה יותר שירותי שיקום וסיוע לעבריינים מאשר לקורבנות. אני כמובן לא מתנגדת, חשוב לסייע לנאשמים כדי למנוע עבריינות עתידית, אבל צריך לזכור שהנפגע המיידי הוא הקורבן". 

מה מאפשר את האופנה הזאת? יש לה יד מכוונת? 

"בהחלט. היא נובעת מהעוצמה של הסנגוריה הציבורית בישראל, שרואה בעצמה גם גוף של לובינג. הנציגים שלה נמצאים בכל ועדות הכנסת, דוחפים תיקוני חקיקה. מנגד, הפרקליטות היא לא גוף לובינג של הנפגעים, כך שמול הסנגוריה אין אף כוח פוליטי נגדי. גם העובדה הידועה שהמערכת נאנקת תחת העומס משחקת תפקיד. הפתרונות האלה נועדו לשחרר מהלחץ. הסנגוריה אוהבת לנפנף בנתון של '90% הרשעות', אבל שוכחים שאחוז ההרשעות הגבוה הוא בעיקר משום שהרוב המוחלט של התיקים נסגר בלי כתבי אישום. התיקים שמגיעים לבית המשפט הם רק תיקי הקצה, התיקים הבטוחים. המציאות הזאת הופכת את הנפגעים, שוב, לחוליה החלשה ביותר בחברה". 

הזכרת קודם צדק מאחה, פרקטיקה שדווקא נותנת לקורבן מקום שלא היה לו בהליך פלילי רגיל. 

"אני כבר שנים נלחמת כדי שהקורבן יקבל משקל רב יותר במערכת הדין הפלילית. אין לי התנגדות עקרונית לצדק מאחה כשמדובר בעבירות קלות או בסכסוכי שכנים. השאלה מה בין הרעיון לבין הפרקטיקה. נושא הגישור בפלילים לא מוסדר בשום חוק ולמרות זאת המדינה שולחת אליו נאשמים, אפילו בתיקי רצח. קוראים לזה גישור בפלילים, אבל בפועל מדובר באמצעי חדש לקיצור הליכים כדי להגיע מהר להסדר טיעון. המקום של הנפגע בגישור הזה שולי לחלוטין, לפעמים אסור לו אפילו להיות נוכח בהליך. בהסדרים מותנים הקורבנות בכלל לא מקבלים הודעות על סגירת התיק, ולא רק בעבירות קלות. גם בבתי המשפט הקהילתיים, לצערי, הנאשם לא מקבל תפקיד מרכזי יותר, אלא נדחק עוד יותר לשוליים". 

במערכת יש יחסית קונסנזוס לגבי האפקטיביות של בתי המשפט הקהילתיים. 

"אני מחכה לראות את תוצאות המחקר המלווה שלהם, ובעיקר מה חושבים על זה הנפגעים". 

המצדדים בחלופות מדברים על כך שעם כל הכאב והאמפתיה, המערכת לא יכולה לעצב מדיניות בהתבסס על תחושת נקם. 

"זכויות נפגעים ונקמה בכלל לא נמצאים על אותו מישור. ברמה התיאורטית, מרגע שהמדינה הפקיעה את ההליך הפלילי מידי הנפגע כדי לעשות בשמו צדק, התפיסה הגמולית היא מרכיב חשוב בענישה. אנחנו לא חיים במערכת משפט שהיא רק תועלתנית, כזו שבוחנת איזו תועלת מפיקה החברה מהענישה, אלא במערכת ששואפת לצדק. כל מה שאנחנו מבקשים זה שלנפגעים יהיה מקום של כבוד במערכת. צר לי ששרת המשפטים פחות עוסקת בתיקונים לטובתם". 

לא בטוח שאפשר לייחס כוונות מוחלטות כאלה לאיילת שקד, זו שמיד עם כניסתה לתפקיד הובילה חקיקה להחמרת עונשם של מיידי אבנים; שמרבה להתבטא בעד הכבדת הסנקציות בשורה של נושאים נוספים — מאלימות במגרשי הכדורגל ועד פוליגמיה; שאיימה לכלוא ל–30 שנה את אלה שנחשדו ב"טרור ההצתות". עם זאת, רבים מהתהליכים שתוארו לעיל התרחשו במשמרת שלה, גם אם לא ביוזמתה. האם שקד, שמגלה עקביות בהטמעת אג'נדה שמרנית, דווקא מגלה גמישות כשמדובר בעיצוב מדיניות ענישה? קיווינו לברר זאת באמצעות השרה עצמה ופנינו בבקשה לראיינה בנושא, אך היא לא נעתרה.  

הסירוב של שקד לשטוח את משנתה בנושא מרמז שהרפורמות והתהליכים שתוארו לעיל הם לא יותר מאשר יוזמות מקומיות, ספורדיות, ואין לראות בהם ביטוי למדיניות מתואמת ומוצהרת. מכאן שמדובר במגמה פריכה למדי, שעלולה לשנות את כיוונה בכל רגע. "הרי בסופו של דבר, המדינה היא זו שצריכה להחליט באילו עבירות לא מפלילים, באילו מיישמים הליך מותנה, מתי משתמשים בענישה שיקומית ומתי, עם כל הצער, שולחים למאסר", מסבירה ביניש. "לא ייתכן שגורלו של אדם יהיה תלוי בכך שאיתרע מזלו ליפול על תובע נוקשה או שהתמזל מזלו ליפול על תובע נחמד שהסכים להפנות את ההליך שלו לבית משפט קהילתי. מוכרחים להתוות מדיניות". 

ואולי דווקא הולכת ומתגבשת מדיניות כזו, רק שהיא איננה מובלת על ידי פוליטיקאים, אלא על ידי הפקידות הבכירה. לדברי ביניש, "אנחנו מתחילים לזהות שינויים מערכתיים ואני מקווה שמתחילה הסתכלות על כל התהליכים האלה מלמעלה שמנסה לתאם ביניהם. אין ספק שקיימת מגמה, אבל היא צעירה מדי ושבירה מכדי שנוכל להכריז על מדיניות ענישה חדשה שבה רק המקרים המתאימים מגיעים לכלא והשאר מופנים לאפיקים אחרים. זו שאלה גדולה אם הרוח הזאת תיתרגם לפרקטיקה משמעותית. להגיד לך שאני חותמת על זה שהתשובה חיובית? עדיין לא. אבל אפשר לדבר על אופטימיות זהירה". 

שחרורים על תנאי – הפתרון המתבקש

כאשר מדברים על מציאת חלופות לכליאה, רבים מהרעיונות תלויים במהלכי חקיקה מרחיקי לכת או בהקמת מוסדות חדשים (בתי מעבר, כלא פתוח) שיחייבו הקצאת משאבים רבים. אלא שלצד היוזמות שמבקשות להסיט את הספינה ממסלולה, יש לא מעט מהלכים שכרוכים בהסטת חרטום מתונה בהם אפשר לנקוט בשלב ראשון. כך למשל ביחס לשימוש בשחרורים מוקדמים, שהם בעלי פוטנציאל בכמה היבטים: צמצום ההשפעה השלילית של השהות בכלא, קידום מוטיבציה להתנהגות חיובית ולהשתתפות בתוכניות שיקום, פינוי מקומות כליאה וחיסכון בעלויות והפחתת פשיעה חוזרת. להיבט האחרון יש אחיזה רבה במחקר והוא מעוגן גם בדוח שפרסמה הרשות לשיקום האסיר בשנה שעברה. לפי הדוח, אסירים המשתחררים בשחרור מוקדם, לרוב בליווי טיפול ופיקוח, מועדים לחזור למאסר בשיעורים נמוכים באופן משמעותי: כ-28% מהאסירים שזכו לשחרור מוקדם מועדים לחזרה לפשע בתוך חמש שנים, בהשוואה לכ-47% אחוז מאלה שריצו מאסר מלא. אף על פי כן, מהנתונים שהוצגו במסגרת דוח ועדת דורנר, עולה כי בעשורים האחרונים חלה ירידה עקבית בשיעור האסירים שזוכים לשחרור מוקדם. בעוד שבשנת 1990 שוחררו בשחרור על תנאי 63.4% מן האסירים שבאותה שנה עניינם נידון בוועדת השחרורים, הרי שעשרים שנה לאחר מכן, בשנים 2010-2012, רק 33% מתוך ההחלטות המהותיות בבקשות לשחרור מוקדם היו החלטות לשחרר. מדוח שהוציא לאחרונה מרכז המידע והמחקר של הכנסת עולה כי על פי נתוני שב"ס רק 13% מבין האסירים משתחררים לתכנית שיקום במסגרת שחרור על תנאי. התאמת תכנית שיקום, שעיקרה הקניית מיומנויות שיסייעו לאסיר המשוחרר להשתלב בסביבה נורמטיבית, היא חשובה מאין כמותה. בהקשר זה יש לציין כי מי שאינו משתחרר בשחרור מוקדם על תנאי, אלא מרצה את העונש המלא שנגזר עליו, חוזר לחיק החברה ללא כל ליווי ותכנית שיקומית, ועל כן הסיכוי שיחזור לבצע עבירות גדול בהרבה. 

ככל שהטיעונים הללו נשמעים מובנים מאליהם, נראה כי רק לאחרונה התחילה המדינה להכיר בחשיבות שביצירת רצף טיפולי וסיוע לאסיר בעת המעבר מכליאה להשתלבות בקהילה. במאי 2012 נוסף לפקודת בתי הסוהר תיקון אשר קבע לראשונה בחוק את חובתו של שב"ס לפעול לשיקום אסירים. במסגרת זו, הוקצו לשב"ס 66 מיליון שקלים ו-165 תקנים חדשים של עובדים סוציאליים, קציני חינוך ופסיכולוגים - בפריסה לשלוש שנים. לפי מידע שהתקבל משב"ס, עד כה נוצלו המשאבים האלה להוספת ארבע מחלקות טיפוליות (וארבע נוספות שייפתחו בקרוב), הקמת שלושה מרכזי חינוך חדשים, שיפוץ ארבעה מועדוני אסיר, פתיחת מדרשה חדשה בכלא צלמון, השקת פרויקט "רדיו פוקוס" שבמסגרתו אסירים משדרים לאסירים והגדלת מספר האסירים באגפי השיקום של מעשיהו, שרון וחרמון - אגפים המאפשרים לאסירים המוחזקים בהם יציאה לעבודה מחוץ לבית הסוהר מדי יום. 

אך למרות תוספת התקציב המרשימה הזו, דומה שעוד ארוכה הדרך להקמת מערך שיקומי מקצועי ונגיש. בדיון בוועדת הפנים של הכנסת שהתקיים באוגוסט האחרון העלו עורכי דין המתמחים בייצוג אסירים טענות על כך שאסירים המעוניינים להשתלב בתוכניות תיקון מסורבים בשל רשימות ההמתנה הארוכות, אף כי הם עומדים בקריטריונים. סירוב כזה עשוי לחסל את סיכוייו של האסיר להשתחרר על תנאי. זאת משום בהגיעו לוועדת השחרורים, העובדה שלא לקח חלק בהליך טיפולי תיחשב, שלא בצדק, כנקודה לחובתו. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד אמסלם (ליכוד), סיים את הדיון בכך ש"צריך לשבת על שב"ס עם זום רציני כדי שהם יכינו תכנית רצינית". 

ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי, מציינת ש"בשנתיים האחרונות שב"ס עושה עבודה שיקומית שהולכת ומשתפרת, אבל הפרויקטים האלה, שחלקם באמת יפהפיים, לא נותנים מענה בשלב שאחרי היציאה מהחומות. כאן טמון הקושי. מה גם ששב"ס זו מערכת שהדי.אן.איי שלה איננו טיפולי אלא פיקוחי, כך שאני סקפטית לגבי האפקטיביות של מערכי השיקום שם. השבר הגדול קורה אחרי, וכאן נכנסים לעניין הרשות לשיקום האסיר והמשאבים החסרים שלה". 

ואמנם, בשל מצבה הרעוע של רש"א, היא מתקשה למלא את תפקידה כבר תקופה ממושכת. בטווח של ארבע שנים, שניים ממנכ"לי הרשות התפטרו על רקע טענות לתת-תקצוב. בשנים האחרונות נאלצה הרשות לסגור חמישה מתוך שמונת ההוסטלים שהפעילה (והוסטל שישי עומד כיום בסכנת סגירה), והיא נותנת מענה רק לכ-2,500 מתוך כ-7,000 אסירים שמשתחררים מדי שנה. לאחרונה קיבלה הרשות תוספת של 5 מיליון שקלים לתקציבה עבור תכנית לשיקום נערים - סכום צנוע בהרבה בהשוואה לתקציבים שהורעפו על שב"ס. במכתב ששיגר בחודש שעבר מנכ"ל הרשות החדש, אריה ביבי, ליו"ר ועדת הפנים אמסלם, הוא מחה על הפערים הללו. "מצב אבסורדי זה מחמיר את המצב הקשה ממילא, שהרי אם עד כה לא היה באפשרותה של רש"א לקיים את הרצף הטיפולי במלואו, הרי שכעת - הופך הדבר לבלתי אפשרי לחלוטין", כתב ביבי, "כבר כיום ישנם אסירים רבים המסיימים את הטיפול במחלקות השיקומיות של שב"ס, מבלי שיש לרש"א כל יכולת לאפשר את המשך שיקומם. במקרים הללו, כל התשומות הנכבדות אשר הושקעו באסירים יורדים לטמיון – שהרי ללא קורת גג, תעסוקה, ליווי וטיפול בקהילה, גוברים עד מאוד סיכויי הרצידיביזם". 

הקרב על המשאבים, ככל שהוא עקרוני וחשוב, לא אמור למנוע מהמערכת לבצע תיקונים מבניים שאינם תלויי תקציב. ד"ר רותם אפודי, מפקחת ארצית ומ"מ מנכ"ל רש"א, מציינת כי "מטבע הדברים הפרקליטות נוטה להתנגד לשחרור מוקדם וגם ועדות השחרורים עדיין מחזיקות בעמדות נוקשות יחסית. לראיה, מספרם הנמוך יחסית של האסירים המשתחררים בשחרור מוקדם. קורה לא מעט שאנחנו מכינים תכנית שיקום והיא נדחית על ידי הוועדה. אני סבורה שאם גורמי השחרור המליצו על שחרור מוקדם תחת פיקוח ותכנית שיקום מוגדרת, דעתה של הוועדה יכולה להיות נוחה". 

חלופת לכליאה - צעדים שכבר ננקטו:

תכנית הטיה להליך פלילי 

תכנית הכוללת השתתפות בסדנה וביצוע עבודות שירות שהשלמתה מביאה לביטול ההליך 

הקמת שלושה בתי דין קהילתיים 

וההחלטה להרחיב את הפרויקט לשלוש ערים נוספות 

התרחבות הפרקטיקה של צדק מאחה 

הפניית הליכים לגישור בפלילים על ידי המדינה ו/או במעורבות עמותות חיצוניות 

סגירת תיקים בהסדר מותנה 

לקיחת אחריות ועמידה בהסדר תאפשר להימנע מהגשת כתב אישום 

אי הפללת משתמשי קנביס 

לא יינקטו הליכים פליליים כנגד מי שייתפס כשברשותו כמות קנביס שאינה עולה על 15 גרם בשלוש הפעמים הראשונות 

הקצאת משאבים ייעודיים לשב"ס לצורכי שיקום אסירים 

66 מיליון שקלים בפריסה לשלוש שנים 

אימוץ מסקנות ועדת דורנר 

שעיקרן הקריאה לצמצום המאסרים הקצרים 

חלופת לכליאה - צעדים שנידונים כעת:

הרחבת השימוש בקנסות 

ייתכן שבמודל דיפרנציאלי של "קנס יומי" 

ניסוח "צווי ענישה" חדשים 

כגון מעצר בית חלקי, שיאפשר לעבריין לצאת מביתו רק למטרות ספציפיות ובשעות שיוגדרו מראש 

הקמת בתי מעבר 

לאסירים שריצו את תחילת מאסרם בכלא רגיל, על מנת להקל על שילובם מחדש בחברה 

הקמת כלא פתוח 

מתקן ללא גדרות לאסירים ברמת מסוכנות נמוכה 

המרת עונשי מאסר שאורכם עד תשעה חודשים בעבודות שירות 

וייתכן שגם קיצור תקופות עבודות השירות לחצי שנה בכפוף להתנהגות טובה 

קיצור עונשי המאסר בחצי במקום בשליש 

כדי להתמודד עם פסיקת בג"צ שהורתה למדינה להרחיב את שטח המחיה של האסירים