אסירים עניים אינם זוכים לשחרור מוקדם כי אין להם כסף לפצות את קורבנותיהם

אסירים עניים אינם זוכים לשחרור מוקדם כי אין להם כסף לפצות את קורבנותיהם

הם באו מרקע כלכלי בעייתי, הורשעו, נדונו למאסר ולתשלום פיצויים. לחלקם ועדת השחרורים אישרה לחזור לחברה ולקבל שיקום, אלא שאז בישרה הפרקליטות שאם לא ישלמו את הפיצויים - יישארו בכלא

כתבתו של לי ירון כתב עיתון הארץ 12.11.2017 05:55

לפני כשלושה שבועות קיבל רונן (שם בדוי) את הבשורה שלה ייחל: ועדת השחרורים החליטה להעניק לו שחרור מוקדם מהכלא, שנתיים לפני המועד המקורי. שש שנים יושב בן ה–26 מאחורי הסורגים, תולדה של הרשעה בארבעה סעיפי עבירה — שאחד מהם הוא חבלה חמורה, דקירה של אדם אחר בחזה. על כן, גזר דינו כלל לא רק מאסר, אלא גם תשלום פיצויים לקורבן הדקירה. הסכום שנקבע היה 30 אלף שקלים. 

לאחר שנשלח אל מאחורי הסורגים התגלה כי הוא סובל מסכיזופרניה והפרעת אישיות, גילוי שגרם לאנשי מקצוע להעריך כי לכך היתה תרומה מכרעת להתנהגותו האלימה. את הסיבה לאותה דקירה תיאר בשעתו כחשש שאותו אדם, בעל חנות כלשהי, יפגע באמו. מרגע האבחון הוא החל לקבל טיפול תרופתי וחל שינוי דרמטי בהתנהגותו; נבנתה לו תוכנית שיקום ונמצא לו הוסטל ייעודי לטיפול במחלה ובהתמכרותו בסמים, שם אמור היה להיות גם תחת מעקב הרשות לשיקום האסיר (רש"א). בחודש שעבר, כשהוחלט לשחררו לאותו הוסטל, חשב שנסגר מעגל. "הוא היה מאושר", סיפרה עורכת דינו מטעם הסנגוריה הציבורית, עביר בכר, "אחרי הדרך הארוכה שעבר בכלא סוף סוף הוא הרגיש שהמדינה מנסה לעזור לו". 

השמחה לא ארכה זמן רב. מיד בתום הדיון ביקש בא־כוח היועץ המשפטי לממשלה לערער על החלטת ועדת השחרורים. הנימוק המרכזי: רונן לא עמד בתשלום 30 אלף השקלים, הפיצוי לקורבן העבירה. כן נטען שהוא עודנו מסוכן לחברה. ועדת השחרורים פסלה את המסוכנות, והתייחסה בהחלטתה לפיצוי ולעובדת היותו של רונן דל אמצעים בהחלטתה. שיקומו והחזרתו לקהילה ולמעגל העבודה, קבעה, יאפשרו את התשלום, שלא יינתן כנראה בעודו ממשיך לרצות מאסר, קבעה. ואולם את נציג היועץ זה לא שכנע. "שגתה הוועדה שלא הביאה בחשבון במכלול שיקוליה כי הפיצוי הוא חלק אינטגרלי מהעונש", נכתב בערעור. "אי־תשלום הפיצוי או לכל הפחות הגעה להסדר עם המרכז לגביית קנסות מלמדים על זלזול וחוסר אמפתיה כלפי קורבן העבירה ואי לקיחת אחריות אמיתית על מעשיו". 

רונן הוא אחד מבין עשרות מקרים עליהם נודע ל"הארץ", של אסירים עניים שעמדו בקריטריונים לשחרור מוקדם, אך בשל אי תשלום הפיצוי לקורבן נותרו מאחורי הסורגים. לעתים מדובר בסובלים ממחלות נפש, בדרי רחוב לשעבר ובכאלה המגיעים ממשפחות שהתמוטטו כלכלית. רבים מהם גילו כי ה"וי" שסימנה ועדת השחרורים לא מספיק. ערעורי הפרקליטות, שבמקרים רבים מתקבלים בבית המשפט המחוזי, מותירים אותם בתאם. "בשנים האחרונות התחושה שלנו כסניגורים היא שבתי המשפט השונים זנחו את תפקידם העיקרי לברר שאלת סיכויי שיקומו של האסיר", אמרה עו"ד בכר, "והפכו עצמם לחברה גבייה". 

אף כי אין עוררין על ההכרח בתשלום הפיצויים, לרבות בקרב הפוגעים עצמם, עולה שאלה על הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. "אם רונן ישוחרר, ברשות לשיקום האסיר ימצאו לו עבודה עם מעסיקים שמעוניינים להעסיק אסירים עם קשיים נפשיים", אומרת בכר. "יהיה לו הרבה יותר קשה למצוא עבודה במצבו, ללא סיוע וליווי". בינתיים, עד שיתקיים דיון בערעור, נותר רונן מאחורי הסורגים. 

במקרה של רונן היו אלה רק 30 אלף שקלים, במקרים אחרים הסכומים גדולים יותר, משמעותיים יותר. למעשה, תשלום הפיצוי הוא חלק אינטגרלי מהעונש, חוב שצריך לשלם לא רק לחברה, גם לקורבן הישיר. הכתובת המתווכת בין המורשעים לקורבנותיהם (או משפחותיהם של אלו) היא המרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגבייה. אלא שכאן יש המזהים קשיחות שלא מועילה למי מהצדדים. עורכי דין וגורמים ברשות לשיקום האסיר, ששוחחו עם "הארץ", תיארו מצב אבסורדי בו השארת האסירים בכלא, בלא עבודה גם פוגעת בשיקומם וגם מקטינה את הסיכוי שישלמו את מלוא כספי הפיצויים שנגזרו עליהם.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאסירים שאינם זוכים לשחרור מוקדם גם אינם זוכים לתוכנית שיקום וליווי מטעם הרשות לשיקום האסיר (מחקרים רבים הוכיחו כי היא מצמצמת משמעותית את סיכויי החזרה של האסיר לפשיעה), במסגרתה האסיר משולב בעבודה אשר מאותרת לו מראש וסיכוייו לשלם את הפיצויים גדלים. יתר על כן, השחרור המוקדם הוא ברשיון ועל תנאי, כך שאם האסיר לא יעמוד בתשלום הפיצוי — ניתן לכלוא אותו שוב במהירות וללא קושי. לעומת זאת, עם תום תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין משוחררים האסירים, בין אם שילמו את הפיצוי ובין אם לא, כך שגם הקורבנות עשויים להיפגע מהמצב הקיים. 

אין תשובה

ולפעמים עולה התהייה האם מישהו מקשיב לרצון הקורבנות, כפי שיכול להעיד הסיפור של תמי (שם בדוי), בת 50, שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות של קטין עליו שמרה במסגרת עבודתה. על כך נדונה לשנת מאסר בפועל ולפיצויים בגובה 80 אלף שקלים למשפחת הקורבן. את אלה היה עליה לשלם במשך עשרה חודשים מהכלא — 8,000 שקלים בחודש. "לא היה לי כסף לקנטינה", אמרה תמי שגם כך נמצאת בחובות כבדים, "איך יהיו לי 8,000 שקלים?". 

כשהבינה שלא תצליח לעמוד בתשלומים למשפחת הקורבן היא פנתה למרכז לגביית קנסות בבקשה לפרוס את התשלום, אך עד למועד הדיון בוועדת השחרורים לא קיבלה תשובה. 

לאותו דיון, שנערך בקיץ האחרון, באה גם אמו של הקורבן — במטרה להתנגד לשחרור. אלא שלאחר ששמעה את תמי פורצת בבכי ומביעה צער עמוק על שעשתה, הודיעה האם כי אינה מתנגדת לשחרורה המוקדם, ואף ביקשה כי יותר לה לשוב לביתה ולבני משפחתה. בא־כוח היועץ המשפטי הציג קו נוקשה — בלי תשלום הפיצויים אין לשחרר, וזאת בשל "האינטרס הציבורי הרחב". 

עו"ד רונית ברוך אבישר מהסנגוריה הציבורית, שייצגה את תמי, טענה בפני הוועדה כי אם האסירה לא תשוחרר בשל אי תשלום הפיצוי — המסר עבור כלל האסירים חסרי האמצעים שעברו שיקום יהיה כי יש אפליה בינם לבין אסירים בעלי יכולת כלכלית. לבסוף נעתרה ועדת השחרורים לבקשה לשחרור מוקדם והכירה בכך שמצבה הכלכלי הקשה לא איפשר לה לשלם את החוב. 

סוף פסוק? לא בדיוק. שלושה חודשים אחרי השחרור חובותיה של תמי מגיעים כבר לכ–170 אלף שקלים, מצבה הנפשי קשה (גורמי הטיפול בכלא קבעו כי היא סובלת מפוסט טראומה כתוצאה מהמוות שגרמה והיא מקבלת טיפול), והיא עדיין מנסה לסייע בגידול שתי בנותיה. כל שהיא מבקשת מגורמי האכיפה הוא שיאפשרו לה לשלם את הפיצוי בפריסת תשלומים רחבה יותר. בינתיים הודיעה באחרונה הפרקליטות לעורכת דינה כי אם לא תעמוד בתשלום בקרוב היא תחזור לכלא לכמה חודשים נוספים. 

"שמו אותי במצב בלתי אפשרי", אומרת תמי ל"הארץ". "בפרקליטות ובמרכז לגביית קנסות הם מנותקים, הם לא חיים את החיים האמיתיים. אני דואגת כל יום אם יהיה לי כסף לשמפו או נייר טואלט, או אם יהיה לחם לילדים שלי בבית. אני בדיכאון, אשפוזים, המצב הנפשי שלי רע. אני לא מסוגלת ללכת לעבוד ולחייך לאנשים. אני רוצה לשלם את הפיצויים, אבל לא נותנים לי אפשרות. אין לי אפילו כרטיס אשראי". 

תמי פנתה למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת חוב אחרת. "אני מבקשת לשלם כל חודש 500 שקלים", אמרה, "סכום שאני יכולה לעמוד בו". במרכז אכן העבירו לתמי הסדר חדש, מופחת מזה המקורי, אך עדיין לא כזה שהיא יכולה לעמוד בו. במסגרתו היא נדרשת לשלם 20 אלף שקלים באופן מיידי ולאחר מכן 3,000 שקלים בכל חודש. "אני רוצה לשלם להורים כל שקל, אבל אין לי אפשרות", הוסיפה תמי. "המשפחה שלי מתביישת בי. כל יום אני אצטער על מה שקרה, אבל מה שעושים לי זה לא אנושי". 

בינתיים, כאשר תמי מתקשה לשלם את החוב, הוא הולך ותופח. ריבית פיגורים בתשלום הפיצויים היא 7.5% בשנה — ובשונה מחובות וקנסות אחרים, לא ניתנות הפחתות בריבית במקרים של פיצוי לנפגעי עבירה. במקרים רבים, במרכז לגביית קנסות דורשים מהאסירים לשלם אלפי שקלים בחודש ומסרבים לפרוס להם את התשלומים לזמן ארוך יותר, כך שיוכלו לעמוד בתשלום. מכאן, ברגע שאסיר לא עמד בהסדר שלו עם המרכז, הוא נחשב למי שלא שילם את הפיצויים ולא יכול להחזיר כסף נוסף ללא הסדר חדש מול המרכז — שבדרך כלל יהיה מחמיר יותר מההסדר הראשון שנקבע. 

"איך דר רחוב או פושט רגל יצליחו להביא עשרות אלפי שקלים בתשלום אחד כמו שדורשים מהם במרכז? איך ישלמו מהכלא אלפי שקלים בחודש?", תוהה עו"ד אריאלה גואטה מהסנגוריה הציבורית המייצגת אסירים רבים עם קשיים מסוג זה. "יש אסירים ששוקלים לקחת את הכסף מהשוק האפור". 

במרכז לגביית קנסות אמרו בתגובה כי פריסה רחבה מדי של התשלומים, תהווה תזכורת תמידית עבור משפחת הקורבן על האסון לאורך שנים, וכי איפשרו לאסירה פריסה רחבה יותר מזו שנקבעה בבית המשפט. באופן יוצא דופן, בשל הנסיבות הקשות במקרה של תמי, התחייב מנכ"ל המרכז לגביית קנסות, דורון תשתית, כי אם האסירה תפנה לנשיא המדינה בבקשת חנינה, הוא יתמוך בה ויקפיא את חובותיה. 

לא קובע מדיניות

ככלל, המרכז לגביית קנסות מתייחס לעצמו כגוף ביצועי בלבד, לבטח לא כזה שקובע מדיניות. "המרכז הינו הגוף שהוסמך על פי חוק לאכוף פסקי דין ולגבות חיובים המוטלים על ידי בתי המשפט ובכלל זה פיצוי לנפגעי עבירה", נמסר מטעמו. "הרשות רואה בגביית חוב הפיצוי לנפגעי עבירה ערך עליון. יש לזכור שלמול רצונם של האסירים להשתחרר ולהשתקם עומדת זכאותם של נפגעי העבירה לקבל פיצוי על סבלם, כפי שפסק בית המשפט". 

בסנגוריה וברש"א מעידים על שינויים ביחס לתשלום הפיצוי בפרקליטות, בוועדות השחרורים ובבית המשפט. בעבר נפסקו בפחות תיקים פיצויים בנוסף לעונש מאסר, ויתר על כן, לתחושתם היו ימים, לא מאוד מאוד רחוקים, בהם היה היחס לאי־תשלום הפיצויים נוקשה פחות. "העמדה הברורה של רש"א היא שתשלום הפיצוי לא צריך להיות תנאי סף לשחרור", אמרה ד"ר רותם אפודי מפקחת ארצית ומ"מ מנכ"ל ברשות לשיקום האסיר. "אם אין שחרור מוקדם אנחנו מונעים מאסיר חסר אמצעים שיקום וליווי — מה גם שהם אלה שבדרך כלל צריכים את הסיוע הכי הרבה. זו מגמה שלא ראינו אותה בעבר ואנחנו רואים אותה יותר ויותר". 

ולכך יש השפעה רחבה יותר, אומרת מנהלת מחלקת האסירים במחוז המרכז בסנגוריה הציבורית, עו"ד ענת יערי. "מה שקורה היום בפועל זה שמי שיש לו כסף משתחרר ומי שאין לו — לא", היא מסבירה. "נשאלת השאלה האם זה האינטרס הציבורי. האם עדיף שאסירים עניים ישארו בכלא ולא יעברו שיקום, מה שמוריד את הסיכויים שלהם למצוא עבודה ולהחזיר את הפיצוי? היום אנחנו יודעים שאסירים שלא שילמו פיצוי לא ישתחררו — זה לא החוק אבל זו המציאות בפועל". 

מה כן אומר החוק? על פי חוק השחרור המוקדם, רשימת השיקולים שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון כוללת בין השאר התייחסות לנסיבות ביצוע העבירה, כתבי אישום תלויים ועומדים נגד האסיר, התנהגותו בכלא, גמילה משימוש בסם, חוות דעת שונות ונתונים אישיים. רשימה זו אינה סגורה ולוועדה מותר לקחת בחשבון שיקולים נוספים על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה. בין יתר השיקולים מוזכר גם "קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חייב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם — הסיבות לכך". 

שיקול זה, הסיבות לאי תשלום הפיצוי, עומד עתה במרכזה של בקשת ערעור לבית המשפט העליון שהגישו באחרונה עורכות הדין יערי וגואטה. הליך זה עוסק בסיפורו של יונתן (שם בדוי), דר רחוב לשעבר שנדון ל–13 שנות מאסר בגין הריגה. לאחר שריצה 11 שנים וועדת השחרורים החליטה לשחררו, התברר כי בשל טעות ביורוקרטית הפיצויים ששילם לאם הקורבן הועברו בשוגג לתשלום דו"חות תעבורה. בשל הטעות, במרכז לגביית קנסות ביטלו את הסדר תשלום הפיצויים, הפרקליטות ערערה על החלטת ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי ביטל את השחרור. יונתן אף הועבר מאגף השיקום בו שהה עד כה, ובמסגרתו עבד על מנת לשלם את הפיצוי, לאגף רגיל בו אינו יכול לעבוד. 

בעתירה דרשו בסנגוריה מבית המשפט העליון להתייחס לשאלה העקרונית ממנה נובעת המחלוקת בתיקים אלה — האם אי תשלום הפיצוי בלבד יכול להוות סיבה שלא להיעתר לבקשה לשחרור על תנאי. בסנגוריה הציבורית טוענים כי האופן שבו בחלק מהמקרים החוק מפורש כיום בידי הפרקליטות, בתי המשפט ועדת השחרורים היא פרשנות מרחיבה של החוק הקיים ואינה כוונתו המקורית של המחוקק, שכן במקור נכתב שגם סיבה לאי תשלום צריכה להישקל. 

בפרקליטות אומרים מנגד כי עמדתה "מתגבשת בשים לב לכלל השיקולים הקבועים בחוק, ובניגוד לנטען, אינה נשענת על שקילת קריטריון אחד בלבד. גם היא שוקלת, בין היתר, את שאלת תשלום הקנס או הפיצוי, ואם לא שולם — מדוע לא שולם". כמו כן, הוסיפו, "במקרים בהם שאלת הקנס והפיצוי עומדים על הפרק, מוצגות, ככלל, גם החלטות של המרכז לגביית קנסות בדבר יכולת והסדרי התשלום שנקבעו לאותו אסיר. על בסיס כל אלה מגבשת גם הפרקליטות את עמדתה". 

המתווה על השולחן

פתרון אפשרי לבעיה הועלה כבר לפני כארבע שנים בידי גורמים ברשות לשיקום האסיר. אז הוצע למרכז לגביית קנסות מתווה לפיו חובותיהם של אסירים חסרי יכולת כלכלית יוקפאו עד שחרורם מהכלא או עד שימצאו עבודה. אולם ההצעה נותרה על השולחן, ובמרכז לגביית קנסות שבים ואומרים כי לא בסמכותם לשנות את הנהלים, רק ליישמם. "המרכז פועל בדרכים רבות לשכנע אסירים להיכנס להסדר תשלומים מוקדם ככל האפשר כדי להעביר כספים למפוצים הנזקקים להם לשם שיקום חייהם", נמסר עוד. "הרשות לא מסכימה למצב בו אסיר ישב שנים רבות בכלא בלי לנסות כלל לשלם את חובו, ויתעורר זמן קצר לפני ועדת השליש כדי להציע הסדר תשלומים ארוך טווח. מובן שלאחר שחרור האסיר קשה לעתים לרשות לגבות את התשלום ולכן אנחנו פועלים על מנת להגיע עם האסירים להסדרי תשלומים כל עוד האסיר בכלא, כך שכאשר מגיע השליש כבר שולם לנפגע כל הפיצוי או לפחות מרביתו". 

לאה (שם בדוי), בת 55, יכולה להעיד על הקושי בתשלום פיצויים מבית הכלא כאשר כאלה גדולים יחסית. עוד לפני שנכנסה לכלא היתה במצב כלכלי קשה. היא עבדה בניקיון והתקשתה לפרנס את שבעת ילדיה. היא החליטה לגנוב תכשיטים בשווי 15 אלף שקלים משני בתים בהם עבדה. לאחר שהורשעה נשלחה לשלוש שנות מאסר וחצי ובנוסף הושת עליה תשלום פיצויים בגובה 88 אלף שקלים — אך היא לא יכלה לעמוד בתשלום והוא התחיל לצבור ריבית. הקשיים בבית רק גדלו בינתיים, בעלה עבר תאונת עבודה ואינו יכול לעבוד עוד ושלושה מילדיה עדיין קטינים. היא מנגד עברה שיקום בכלא, השתתפה בתהליך טיפולי והשתלבה בקבוצות ייעודיות לעברייני מרמה. 

במרכז לגביית קנסות החליטו על הסדר חדש: 1,000 שקלים בחודש אך קודם כל תשלום ראשוני של כ–30 אלף שקלים. לאה גייסה את כל משפחתה כדי לעמוד בתשלום, עבדה בזמן שהותה בכלא — אך לא הצליחה לעמוד בשלושה מתוך תשעת התשלומים. כאשר החליטה ועדת השחרורים בסוף 2016 לתת לה ללכת הביתה, מתוך התחשבות במצבה, הפרקליטות עמדה מנגד והגישה ערעור — אותו קיבל בית המשפט המחוזי. בעוד כמה חודשים היא צפויה להשתחרר סופית, בלי תוכנית שיקום וגם לא בטוח שהפיצויים יגיעו ליעדם. 

מהפרקליטות נמסר עוד בתגובה כי "בחלק המקרים שהוזכרו התנגדות המדינה התבססה בעיקר על שיקולי המסוכנות של האסיר לשחרור על סמך חוות דעת מקצועיות שהוגשו לוועדה. נציין עוד, כי רכיב תשלום פיצוי לנפגע העבירה, הינו חלק בלתי נפרד מהעונש שנגזר על ידי בית המשפט וכן מצביע, בין היתר, על היחס של האסיר כלפי נפגע העבירה ונכונותו לשאת את העונש שהוטל עליו. לאסיר המבקש להסדיר את חובו מול הנפגע קיימת תמיד הזכות לפנות למרכז לגביית קנסות, ולבקש פריסה בה יוכל לעמוד".