תמלול מפליל

כתבתו של בועז סנג'רו כתב עיתון הארץ 28.10.2017 20:00 

יש תופעות שלא מדווחות בפסקי הדין, אך לעתים מבצבצות מבין השורות. חלקן נדמות כטעויות מקריות בתום לב, אך לאחר שהדברים חוזרים שוב ושוב מתברר שמדובר בשיטה. ברצוני להצביע על שיטה של תמלול מפליל של עדויות הנעשה על ידי המשטרה — עם או ללא מעורבות הפרקליטות. 

ב–15 באוקטובר ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בערעור פלילי. הנאשם הואשם בעבירות חמורות של מעשים מגונים בקטינה ובעילה אסורה בהסכמה, ובעבירת הדחה בחקירה. מן העבירות המשמעותיות זוכה, אך בעבירה הטפלה והתפלה, הדחה בחקירה, הורשע — אולי כדי "להצדיק" את תקופת מעצרו, שהרי נגזר עליו מאסר שמשכו בדיוק כמשך מעצרו. ההרשעה התבססה על כך ש"במהלך עימות שנערך בין המשיב למתלוננת בתחנת המשטרה הפציר בה לחזור בה מהטענות שהעלתה כלפיו". אם היה עובר את העבירות החמורות ומורשע בהן, היתה ההרשעה הנוספת בעבירת הדחה בחקירה טפלה ותפלה. משזוכה מהן, ההתעקשות להרשיעו בעבירה כלשהי — ולו רק בהדחה קלושה שכזו ("הפציר בה") נראית כחוסר נכונות של המערכת להסיר את שיניה מן הטרף.

חוקרי המשטרה הטעו את הנחקר לחשוב, שאם יחסי המין קוימו בהסכמה אין חשיבות לשאלה מה היה גיל הנערה כאשר החלו — מעל או מתחת ל–16 — דבר שהוא משמעותי ביותר מבחינת החוק. בית המשפט המחוזי, והעליון, השכילו למתוח ביקורת על התנהלות זו של החוקרים, ופסלו אמירה שנאמרה בעקבות ההטעיה. כאן מגיע דיון של בית המשפט העליון באמירה אחרת של הנחקר, ובו הדברים המרתקים הבאים (גם ההבהרות שבסוגריים מופיעות בפסק הדין): 

"...כיום המדינה אינה מכחישה עוד את טענת המשיב כי נפלו שגיאות בתמליל מטעמה ואינה טוענת עוד שהתמליל שהוגש מטעמו שגוי או בלתי מדויק. לפיכך, אתייחס מכאן ואילך לגרסת החקירה כפי שתומללה בתמליל מטעם המשיב. 

"חוקרת: באיזו כיתה היתה? 

משיב: לא יודע. 

חוקרת: מישהי אוהבת אותך לא יודע באיזה כיתה היא. 

משיב: לא יודע. 

חוקרת: 11 וחצי. 

משיב: לא. בכלל לא. לא. לא. 

חוקרת: אז 12 וחצי. 

משיב: לא. 

[שלוש השורות האחרונות אינן מופיעות בתמליל המדינה] 

משיב: 16 שנה. [...] 

חוקר: אז לפני שנתיים וחצי. 

משיב: אני כבר מודה בכל מה שקרה. [...] 

חוקר: בגלל שאני רוצה לרשום, מתי התחלת אתה ביחסי המין? 

משיב: שנתיים וחצי לפי החישוב שלה [שלוש המלים האחרונות אינן מופיעות בתמליל המדינה] [...] 

חוקר: כמה פעמים עשית אתה יחסי מין? 

משיב: 10–20 פעמים. 

חוקר: פעם ראשונה שעשית אתה יחסי מין מתי זה היה? 

משיב: פעם ראשונה? [משפט זה אינו מופיע בתמליל המדינה] 

חוקר: אמרנו לפני שנתיים וחצי [על פי תמליל המדינה משפט זה נאמר על ידי המשיב]". 

ובית המשפט מבהיר כך: "מהתמליל המובא לעיל עולה כי אף שהמשיב אישר תחילה כי חלפו שנתיים מאז שהחל לקיים יחסי מין עם המתלוננת, הוא ציין שהיא היתה אז כבת 16 שנים וכאשר הוטח בו כי מדובר בשנתיים וחצי השיב: שנתיים וחצי לפי החישוב שלה" (הכוונה לחוקרת המשטרה שהיתה עמו בחדר). 

עד כאן הציטוט. אלמלא גילה הסניגור את הטעות/הטעיה — ומאוד לא קל לגלות זאת — ואלמלא הגיש תמליל מדויק מטעמו ובית המשפט היה מכריע על בסיס התמליל המוטעה והמטעה של המשטרה, הנאשם היה כנראה מורשע בעבירות מין חמורות ונשלח למאסר ממושך. האם ההשמטה בדיוק של המלים הכל כך חשובות להגנת הנאשם ("לא. בכלל לא. לא. לא.") מקרית? האם ייחוס דברי החוקר "לפני שנתיים וחצי" לנאשם, בעוד שלמעשה נאמרו על ידי החוקר, הוא מקרי? והרי נוצרה כך אמירה מאוד מפלילה(!). 

אסתפק בדוגמה אחת, מהרשעת־השווא־להערכתי של סולימן אל־עביד ברצח חנית קיקוס. המתמלל מטעם המשטרה של הקלטות שיחותיו של הנאשם עם המדובב, שבית המשפט החשיב להודאה, העיד שחשב שאמירות כגון "אני חף מפשע" אינן רלוונטיות, ושאין צורך לתמללן, אלא יש לתמלל רק אמירות המתייחסות לרצח. 

הגיעה העת שהשופטים יפסיקו להניח שכל טעות של המשטרה נעשית בתום לב. חלקן משקפות זיוף ושיבוש מהלכי משפט. כפי שראינו, על הרבה פחות מזה הורשע אותו נאשם, שהפציר במתלוננת שלא להתלונן נגדו בעבירה של הדחה בחקירה. להערכתי, הרשעות לא מעטות של חפים מפשע מבוססות על "טעויות" של המשטרה. 

מחסור בכוח אדם בשירות המבחן: "עצורים נשארים במעצר מיותר"

מדוח הסנגוריה הציבורית עולה כי בשנת 2016 חלו עיכובים בהגשת תסקירי מעצר בידי שירות המבחן בשל מחסור בכוח אדם. הדבר מוביל בין השאר להארכות מעצר הפוגעות בזכויותיהם של העצורים

כתבתה של דנה ירקצי כתבת וואלה יום שני, 23 באוקטובר 2017, 13:49

מחסור בכוח אדם של שירות המבחן במשרד הרווחה מביא לעיכובים בהגשת תסקירי מעצר, באופן שמותיר עצורים רבים במעצר ממושך ולעתים מיותר, למרות שעומדת להם חזקת החפות – כך עולה מדוח של הסנגוריה הציבורית לסיכום שנת 2016. העיכוב במתן תסקירי המעצר שולח למעשה את העצורים לדיונים בהארכת מעצרם ולהחזקה בו שלא לצורך. 

עוד עולה מהדוח כי קיימת דחייה שגרתית של דיוני מעצר לצורך הגשת תסקיר שירות המבחן לבית המשפט. הדחייה, עלולה להימשך כשלושה עד ארבעה שבועות ולעיתים אף למעלה מכך. מצב זה גורם להארכת תקופת המעצר של נאשמים, שבדיעבד עשוי להתברר כי יש לשחררם, אולם בשל סיבות בירוקרטיות מוחזקים במעצר ארוך ומיותר.

"מדובר בפגיעה חמורה בזכות לחירות, שהיא זכות חוקתית ראשונה במעלה", נכתב בדוח על התנהלות שירות המבחן של משרד הרווחה. "כשמדובר במי שנעצרו לראשונה או בבעלי מוגבלות נפשיות או שכליות, ולא רק עבורם, חוויית המעצר עלולה ליצור מצוקה נפשית חריפה ואף בלתי הפיכה. לכך נלווית פגיעה בזכויות נוספות ובהן הזכות לכבוד, לחופש התנועה ולחופש העיסוק".

באופן זה נוצר מצב שהחלטות בתי המשפט המורות על הגשת תסקירי מעצר במועדים סבירים נקובים, אינן מתבצעות על ידי שירות המבחן. בשירות מבקשים פעמים רבות דחיות לצורך הגשת התסקירים. עומס העבודה שמוטל על הקצינים משפיע לעיתים גם על איכות התסקירים ופוגע ביכולתם לבדוק לעומק חלופות אפשריות, ולהביא בפני בית המשפט תמונה מלאה ויסודית אודות העצור. 

את ההשלכות של התנהלות שירות המבחן ניתן לראות בהחלטות בתי המשפט שאינם חוסכים בביקורת חריפה על העיכובים בתסקירים. מאותן החלטות משתקף מצב עגום של פגיעות חמורות בזכויות חוקתיות של עצורים.

כך למשל מתחה השופטת שלומית דותן בפברואר 2015 ביקורת חריפה על בקשת דחייה של שירות המבחן. "העובדה ששירות המבחן איננו מסוגל להגיש תסקירי מעצר בתוך פרק זמן סביר הופכת יותר ויותר לבלתי נסבלת", ציינה השופטת. "היא גם מביאה לכך, שבית המשפט יאלץ לקבל החלטות בלא תסקירים במקרים מתרבים והולכים. המתנה של שבועות לתסקיר מעצר היא בלתי סבירה בעליל. בהחלטות שהציג לעיוני בא כוחו של המשיב נכלל גם מקרה שבו תסקיר מעצר לא הוגש גם בחלוף כחודש ימים מיום שבית המשפט הורה על הגשת תסקיר מעצר".

ביקורת דומה עלתה גם מהחלטת השופטת קלמפנר-נבון בבית משפט השלום בחיפה בחודש נובמבר 2014: "שירות המבחן, על אף הוראות אשר ניתנו לו בידי בית המשפט, לא הגיש את התסקיר במועד אשר נקבע להיום והעמיד את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת לפיה לא יינתן התסקיר עד ליום 11.12.2014, שכן לטענתם מספר הפניות לשירות המבחן עולה בהרבה על כוח האדם העומד לרשותם ולפיכך, לא יוכלו להגיש את התסקיר במועד שנקבע בידי בית המשפט".

גם בבית משפט השלום עכו, דחה השופט בכר בקשת דחייה מצד שירות המבחן לאור הפגיעה הקשה בנאשם והורה על שחרורו בתנאים מגבילים. "אני סבור שאם בית המשפט ייעתר לבקשה, יהיה בכך משום פגיעה בזכויות היסוד של המשיב שההליך המשפטי בעניינו יישמע מוקדם ככל הניתן וביעילות הראויה", כתב השופט.

מהחלטות אלו והחלטות נוספות, עולה כי בהיעדר אפשרות לקבלת תסקיר מעצר תוך זמן סביר, בוחנים חלק מבתי המשפט חלופות מעצר גם בהעדר חוות הדעת המקצועית של שירות המבחן, אך הדבר נעשה רק לאחר פרק זמן בלתי סביר, ומביא לפגיעה בזכויות נאשמים. בסניגוריה הציבורית מסבירים כי במקרים רבים מסרבים בתי המשפט לבחון את החלופה המוצעת והם ממשיכים להיות במעצר. 

בסניגוריה הציבורית המייצגים רבים מהנפגעים טוענים כי "יש צורך דחוף למצוא פתרונות מערכתיים, שיספקו מענה לפגיעה המתמשכת בזכויות העצורים כתוצאה ממצב עגום זה. למשרד הרווחה ולשירות המבחן חייב להיות תפקיד מרכזי בפתרון הבעיה, ומחובתם לנקוט לאלתר צעדים העומדים לרשותם לשם צמצום זמן ההכנה של תסקירי המעצר ומניעת הפגיעה בזכויות העצורים. ככלל, כדי שלא תיפגע הזכות לחירות במידה העולה על הנדרש, סבורה הסניגוריה הציבורית שיש להגיש תסקירי מעצר בתוך פרק זמן שלא יעלה על שבוע מהחלטת בית המשפט".

בעקבות הטענות הללו, בינואר 2016 נשלח מכתב מפורט מנכ"ל משרד הרווחה והנהלת שירות המבחן למבוגרים, בתגובתם נמסר כי נעשים מאמצים מערכתיים רבים לקצר את משך הזמן להגשת תסקיר לשבועיים ימים, ואף הוסכם כי לגבי חלק מן העצורים ראוי לעשות מאמץ מיוחד להגשת תסקיר בפרק זמן קצר מכך. זאת, תוך מתן תיעדוף לאוכלוסיות מיוחדות כגון בעלי לקויות נפשיות, פיזיות ושכליות, עצורים ללא עבר פלילי, וכן לכאלה בעלי סיכויי שחרורם גבוהים. למרות השיחות עם משרד הרווחה, מדיווח עדכני של מנהלי מחלקות המעצרים בסניגוריה הציבורית, עולה כי משך הזמן להגשת תסקירי מעצר עומד עדיין על שלושה עד ארבעה שבועות.

בתי הכלא מתפקעים, העבריינים אינם משתקמים, ואת הקורבנות אף אחד לא סופר. המגמה השלטת כיום בארצות הברית ובסקנדינביה היא מציאת חלופות לכליאה. אילו תוכניות יחליפו את בתי הסוהר והאם אפשר לצפות למהפכה במדיניות הכליאה בישראל בעתיד הנראה לעין?

כתבתה של הילו גלזר כתבת עיתון הארץ 09.11.2017 09:30

זה קרה בערב ל"ג בעומר לפני כארבע שנים, במהלך מסיבה במבנה תעשייתי נטוש ליד מעלות. אור ריבק, 20, ורוסלן יעקובוביץ', 21, החברים הכי טובים, התנפלו על אחד המבלים במקום, נער בן 17, הכו אותו בידיהם וברגליהם, באגרופים ובבעיטות בראשו. הנער נזקק לפינוי באמבולנס ובבית החולים התברר שהוא סובל משברים בלסת. העילה לתקיפה האכזרית, הסבירו ריבק ויעקובוביץ' בפתח משפטם, היה חשדם שהנער מכר סמים לקטינים במסיבה. זאת לאחר שזיהו כמה נערים שרכשו ממנו דבר מה שכובים על הרצפה, מפרכסים ומקיאים. 

מנקודה זו והלאה התפצלו דרכיהם של ריבק ויעקובוביץ'. אביו של ריבק, ראובן, מנהל מוסך בקיבוץ כפר חרוב שברמת הגולן, הודיע שהוא מוכן להפקיד את הערבות הנדרשת על מנת לשחרר את בנו למעצר בית, והתחייב שבנו ישהה לצדו בזמן שהמשפט מתנהל. יעקובוביץ', לעומת זאת, מיאן לערב בסיפור את הוריו, שעלו מאוקראינה והתפרנסו בדוחק מעבודות כפיים — מתוך רצון שלא להכביד עליהם את הנטל. בהיעדר חלופת מעצר, קבע השופט שהוא יישאר במאסר עד תום ההליכים. 

כשמונה חודשים שהה יעקובוביץ' בבית סוהר שיטה, שמאכלס אסירים פליליים וביטחוניים בדרגת המסוכנות החמורה ביותר. תסקיר שירות המבחן שנערך לו קבע שמכיוון שמדובר באדם נורמטיבי ללא הרשעות קודמות, לא תצמח שום תועלת אם המדינה תיענה לבקשת הפרקליטות לגזור עליו (ועל חברו) עונש מאסר של שלוש עד חמש שנים. ואמנם, המלצה זו זכתה לקשב רב מצדו של השופט. על ריבק, שממילא לא נכלא, נגזרו עבודות שירות שאותן היה אמור להתחיל לאחר שחרורו מצה"ל. עונשו של יעקובוביץ' היה מאסר הזהה לתקופת מעצרו, מאסר על תנאי, תשלום פיצוי בסך 5,000 שקל והעמדה בצו פיקוח של שירות המבחן למשך שנתיים. 

האיחוד היה באביב 2014. ריבק, שהעביר את ימיו בעבודות ברפת של הקיבוץ, הזמין את חברו הטוב לפתוח פרק חדש לצדו, כשותפו לדירה. ערב אחד, לאחר שאכלו ארוחת ערב אצל אביו והמשיכו לבילוי בבר מקומי, התגלע ביניהם ויכוח. יעקובוביץ' שלף סכין מטבח, דקר את חברו ארבע פעמים, מתוכן שתיים בחזה, ואף צילם אותו במכשיר הסלולרי מתבוסס בדמו, עד שמת. "בזמן שאתה עצבני לא כל כך חושבים", אמר בבית המשפט לאחר שהודה בביצוע הרצח. הוא נידון למאסר עולם.

לשחף ריבק, אמו של אור, אין ספק מה גרם לפרץ החייתי שגדע את חייו של בנה. "כשהוצאנו את רוסלן מהמעצר אחרי שמונה חודשים, קיבלנו אדם אחר לגמרי מזה שנכנס לשם. מיד זיהינו שעברו עליו בכלא חוויות מאוד קשות. הוא היה מבוהל, כל הזמן הסתכל לצדדים מחשש שמישהו יתקוף אותו. זה מקרה קלאסי של בחור שמעד, נכלא עם עבריינים שביצעו עבירות חמורות בהרבה ונפלט לחברה כשהוא שרוט, במילים עדינות". 

ריבק, שעוסקת בחינוך מיוחד, איננה מוצפת תחושת נקם. להפך, אבלה וסבלה מנותבים כעת ליוזמה שהיא מקדמת, להקמת חלופת מעצר טיפולית עבור צעירים ללא רקע פלילי שנחשדו בביצוע עבירה ראשונה. "הרעיון הוא לבנות מודל של קהילה בתוך קיבוץ", היא מספרת. "זה יהיה מעצר לכל דבר, יוצמד להם אזיקון אלקטרוני, אבל יהיה להם חופש בתוך המקום שבו הם יימצאו. התוכנית תכלול ליווי של גורמי מקצוע כמו עובדים סוציאליים ותציע תרפיות שיקומיות מכמה סוגים, לאו דווקא קונבנציונליים. 

"אני מבחינה בין סוגי העבירות, וברור שמקום כזה לא מיועד למי שביצע רצח", היא מדגישה. "הרעיון הוא לתת מסגרת עם מרכיב שיקומי לכאלה שטעו ושיש סיכוי להחזיר אותם למוטב. ראינו מה גרם לרוסלן לשנות את דפוס ההתנהגות שלו. אם היינו לוקחים צעד אחורה, משלבים אותו בתהליך טיפולי, אולי הכל היה נראה אחרת". 

המגמה: חיפוש חלופות

ריבק, נחושה ואסרטיבית ככל שתהיה, יודעת שבלי החסות של רשויות אכיפת החוק, לפרויקט שלה אין שום סיכוי. ואמנם, באקלים הנוכחי, ייתכן שההצעה שלה תעורר עניין. שורה של תהליכים ורפורמות בשנים האחרונות מסמנים ראשיתו של שינוי: מעבר ממדיניות של החמרה בענישה ועלייה מתמדת בשיעורי הכליאה למדיניות רציונלית יותר, פחות מבוססת גמול, שמבקשת לייצר חלופות לכליאה. 

פרופ' אורן גזל־אייל, דיקן הפקולטה למשפטים וראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה, שכבר שנים פועל לצמצום הכליאה, פירסם לפני כחודשיים מאמר ב"הארץ" שכותרתו "ניצנים של מתינות". גזל־אייל ציין ש"כמעט כל הרשויות הרלוונטיות הצטרפו, במידה זו או אחרת, למגמה החדשה". הוא הדגיש ש"טרם הגענו אל המנוחה והנחלה שכן שיעורי הכליאה בישראל הם עדיין מהגבוהים בעולם המערבי", אך סיכם בכך ש"כיום מלבלבים בין עשבי הנקמנות והקשיחות גם ניצנים של מדיניות ענישה סבירה, מידתית ויעילה יותר". 

כבר למחרת קיבלו דבריו משנה תוקף, נוכח הפרסום שלפיו השר לביטחון פנים ארדן ושרת המשפטים שקד מקדמים מהלך לקיצור תקופת המאסר של כלואים בחצי במקום בשליש. היוזמה הזאת, שמצויה עדיין בשלבים ראשוניים, לא היתה מגיחה אלמלא עתירה שהגישו לבג"ץ האגודה לזכויות האזרח והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שבה נטען שכליאת אדם בשטח של פחות מארבעה מטרים (מלבד שירותים ומקלחת) סותרת הן את המשפט הבינלאומי והן את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השופט אליקים רובינשטיין קיבל את העתירה ובפסיקתו מיוני האחרון הורה למדינה להרחיב את שטח המחיה לארבעה מטרים בתוך שנה, ולארבעה וחצי בתוך חצי שנה נוספת. 

במשרד לביטחון הפנים ובשירות בתי הסוהר קיימו בחודשים האחרונים דיונים והתייעצויות נוכח הקשיים שיישום פסק הדין עשוי לעורר. לפי הערכות מצב, כדי לעמוד בתקן יהיה צורך לבנות ארבעה בתי כלא חדשים, אלא שהדבר אינו אפשרי במגבלות התקציב והזמן. לפיכך, יינקטו צעדים לצמצום מספר הכלואים באמצעות שימוש נרחב יותר בחלופות מאסר ומעצר. במילים אחרות, בעוד שבג"ץ התבונן בסוגיה "במשקפי זכויות אדם בסיסיות" — לשון הכרעת הדין — הרי שתגובת המדינה המסתמנת נובעת ממניעים כלכליים גרידא. 

ד"ר טלי גל מבית הספר לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה לא מוטרדת מהמוטיבציות. "אני פרגמטיסטית, וקובעי המדיניות מתבוננים על הדברים במונחים של עלויות", אמרה השבוע בראיון טלפוני. 

גל, שחלק עיקרי מעבודתה המחקרית עוסק באלטרנטיבות לכליאה, מוסיפה ש"בכל העולם קיימת מגמה של חיפוש אחר חלופות, מתוך הכרה בכך שזה יקר מדי לשלוח את כולם לכלא. אפילו בארצות הברית העונשית והמאסרית אנחנו רואים בשנתיים האחרונות לראשונה ירידה במספר האסירים. לצד זאת, בשיח הציבורי, גם בארץ, מתגברות הקריאות להחמרת הענישה ומקודמת חקיקה שמתבססת על המרכיב הגמולי. קורים שני תהליכים מקבילים, שלא אמורים להיפגש, אבל בסוף אחד מהם חייב להכריע". 

בשנים האחרונות מופיעים סימנים לכך שהכף נוטה לטובת המצדדים בחלופות. החל משנת 2013 פועל במחוז תל אביב והמרכז פרויקט ניסויי שכותרתו "תוכנית הטיה מהליך פלילי לבגירים". במסגרת הפיילוט, מופנים תיקים פליליים מתאימים לתוכנית, שבמסגרתה הם משתתפים בסדנה פסיכו־חינוכית ומבצעים עבודות שירות לתועלת הציבור. עמידה בתנאי התוכנית מביאה לסגירת התיק ללא רישום פלילי, בעוד שנשירה ממנה מובילה לחידוש ההליך הפלילי ולהגשת כתב אישום. 

פיילוט מהפכני בהרבה הושק ב–2014, עם הקמת בית המשפט הקהילתי הראשון בבאר שבע — פרויקט שעיקרו המרת עונשי המאסר בהתאמת תוכנית שיקום. לאחרונה החלו רשויות אכיפת החוק גם ביישום הסדר סגירת תיק בהסדר מותנה. מנגנון זה מאפשר להימנע מהגשת כתב אישום בעבירות מרף נמוך יחסית, אם לחשוד אין עבר פלילי משמעותי ואם הוא מסכים לקחת אחריות ולעמוד בהסדר המבטא את חומרת המעשה, כגון תשלום קנס, פיצוי, השתתפות בהליך שיקומי, שירות לתועלת הציבור ועוד. בחודש שעבר הודיע היועץ המשפטי לממשלה שמעתה אפשר יהיה לסגור בדרך זו גם תיקים בעבירות חמורות יחסית, כמו תקיפה וגניבה. בהסדרים מותנים טמון פוטנציאל רב בכל האמור להפחתת התיקים הפליליים המתנהלים ומניעת תיוג פלילי מאנשים נורמטיביים. רציונל דומה עומד מאחורי מדיניות אי־ההפללה כלפי השימוש בקנביס שהוכרזה בינואר האחרון. 

ברוב המקרים מהלכים מסוג זה נבטו הודות לפעילים חברתיים או סתם "משוגעים לדבר", שלא הרפו, ודי אם נזכיר בהקשר הזה את גיא לרר והקמפיין שהוביל בנוגע לקנביס. ברמה המערכתית יותר, המצדדים בחלופות למאסר שואבים עידוד רב מהוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר (ובקיצור, ועדת דורנר) שסיימה את עבודתה באוגוסט 2015. הוועדה, שהורכבה מנציגי מערכת אכיפת החוק, משרד האוצר, הסנגוריה הציבורית ואנשי אקדמיה, קבעה באופן נחרץ שיש לפעול לצמצום השימוש במאסרים — ובעיקר מאסרים קצרים — ולהמירם בעונשים חלופיים. "שיקום בקהילה באמצעות ענישה שנעה בין עבודות שירות לצווי מבחן ושירות למען הציבור צפוי להפיק תוצאות טובות יותר מאשר שימוש נרחב יותר במאסרים", נכתב בדוח המסכם שפירסמה הוועדה. 

גם מסקנה זו מושתתת, בין השאר, על נימוקים כלכליים. "יש להתחשב בעלויות הכליאה הגבוהות שניתן היה להפנות לאמצעים אחרים לצמצום הפשיעה", נכתב. ואמנם, לפי הדוח, העלות הישירה של החזקת אסיר במתקן עומדת על כ–120,000 שקל בשנה — סכום גבוה בהרבה מהעלות של עונשים חלופיים. למשל, עלות שכרו של קצין מבחן שיכול לטפל בכל רגע נתון ב–25–35 עוברי־חוק במקביל זהה לעלות החזקת אסיר אחד בכלא. ואילו עלות הטיפול באסיר משוחרר ברשות לשיקום האסיר (רש"א) עומדת כעת על 9,642 שקל בלבד — נתון נוסף שאמור לדרבן את המדינה להרחיב את מעגל האסירים שזוכים לשחרור מוקדם. 

בניגוד לנטייתו המושרשת של הממסד לכנס ועדות ואז לשלוח את מסקנותיהן להעלות אבק במגירה, דוח דורנר דווקא אומץ כהחלטת ממשלה בשנה שעברה. הצלתו מכיליון ויישום חלקים עיקריים ממנו התאפשרו, איך לא, בזכות האסרטיביות של נערי האוצר.  

ייתכן שהצעדים הללו הם רק סנונית ראשונה לקראת רפורמה מקיפה בהרבה. בימים אלו שוקדת ועדה נוספת במשרד המשפטים, בראשות עו"ד עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לעניינים פליליים, על גיבוש מתווים שנועדו לפרוט את דוח דורנר, התיאורטי בעיקרו, לכדי מדיניות קונקרטית. באפשרויות שנמצאות על הפרק כחלופות מאסר נמצאת למשל הרחבת השימוש בקנסות. הקושי שטמון כיום בסנקציה הזאת נובע מאחידות הקנס, כך שעבריינים מאוכלוסיות מוחלשות אינם יכולים לעמוד בו בעוד שאת העשירים הוא כלל אינו מרתיע. אחד הרעיונות שנידונים בוועדה הוא פיתוח מודל תשלומים דיפרנציאלי, כמו "קנס יומי", שגובהו יהיה כגובה השתכרותו היומית של העבריין. 

חלופה נוספת היא ניסוח "צווי ענישה" (שם זמני). הרעיון הוא לתת פרשנות חדשה וגמישה יותר לפרקטיקה של שלילת חירות מאדם שפשע. צו כזה, למשל, עשוי לאפשר לו להמשיך לקיים אורח חיים נורמטיבי יחסית באמצעות היתר ללכת לעבודה מדי יום, לצד איסור לצאת מהבית בלילות ובסופי שבוע שייאכף באמצעים טכנולוגיים. בוועדת מררי דנים כעת גם בהקמת "בתי מעבר", שיאכלסו אסירים שריצו את תחילת מאסרם בכלא "רגיל" והפגינו התנהגות טובה ונכונות לשיקום. בישורת האחרונה הם יועברו לאותו בית מעבר, שיהיה הרמטי פחות, ונועד להקל על שילובם בחברה עם השחרור. לצד זאת, נידון בוועדה רעיון רדיקלי יותר של הקמת כלא פתוח ראשון בארץ. מדובר במתקן כליאה לכל דבר, אך ללא המנגנונים הביטחוניים שמקיפים אותו. באופן הזה, מאפשרים לאסירים סביבת מחיה צפופה פחות ואפשרויות יציאה מהמתקן, לשיקום תעסוקתי, למשל — הכל תחת פיקוח. מתקנים כאלה, שנפוצים בעיקר במדינות סקנדינביה, מיועדים לאסירים שהסבירות שינסו לברוח נמוכה או שהימלטותם לא אמורה להוות סכנה לציבור. 

הרוח הגבית שמגיעה מן הממסד עשויה להסביר מגמה נוספת שצומחת מן השטח, בעידודם של פעילים חברתיים ותיאורטיקנים, והיא התרחבות הפרקטיקה שכותרתה "צדק מאחה". הכוונה להליך של גישור בפלילים, שבו נעשה ניסיון לתווך בין הצדדים בקונפליקט — העבריין וקורבן העבירה — בפיקוח נציג הקהילה או המדינה. במסגרת זו, מתכנסים הצדדים המעורבים בניסיון להגיע להסכמה על התגובה הנאותה לפשע. ההליך נועד להסיט את מרכז הכובד לרצונו של הקורבן, שבהליך פלילי רגיל כמעט שאינו נלקח בחשבון. לפי תיאוריית הצדק המאחה (או הצדק המתקן), במקום להרחיק את מבצע העוול מהחברה, מוטב לגרום לו להכיר במעשיו ולשנות את אורח חייו. זאת, בין השאר, באמצעות חשיפה ישירה ומתמשכת לקורבן שלו. 

כמובן, הפוסק הסופי בהליך הוא השופט או סמכות אחרת מטעם הציבור, הדואגת לכך שגם האינטרס הציבורי יישמר ולא רק האינטרס של הצדדים. "הנציג של הריבון נמצא שם כדי לשמור על הקווים האדומים", מסבירה ד"ר טלי גל, "מצד אחד, אם הנפגע או מישהו מטעמו יגידו שהרצון שלהם זה לראות את הפוגע נסקל באבנים, קצין המבחן או הגורם הממונה יגידו שזה לא בא בחשבון, ומצד שני, אם הפוגע יציע לצאת לבירה ולסגור עניין ולנפגע אין את החוסן להתנגד להצעה, גם כאן תגיע התערבות". 

"אני לא טוענת שצדק מאחה צריך להחליף ענישה, בטח לא בעבירות החמורות", מוסיפה גל, "אבל אנחנו יודעים שהרוב המכריע של העבירות הן קלות ואז הקונפליקט פחות חמור. בעבירות רכוש למשל, מפגש של הפורץ עם הנפגע שבו הוא יסתכל לו בלבן של העיניים ויבין לאיזה טראומה הוא גרם, עשוי להיות אפקטיבי לאין ערוך מאשר לשלוח אותו לכלא לכמה חודשים. בכלא קרוב לוודאי שהוא יסגל עוד דפוסים עברייניים, בצאתו משם אף אחד לא ייתן לו עבודה, וכך גדלים הסיכויים שהוא יחזור לפשע". 

ואמנם, מושג מפתח בכל דיון שעוסק במדיניות ענישה הוא רצידיביזם, או "הדלת המסתובבת". הכוונה לתופעה שבה עבריינים שבים ומבצעים עבירות נוספות לאחר שחרורם ממאסר ואינם מצליחים להיחלץ ממעגל הפשיעה. בעניין זה היתה ועדת דורנר חד משמעית. "הסיכוי של אסיר לשעבר לחזור ולבצע עבירות גדול יותר מהסיכוי של עבריין שנידון לעונש מחוץ לכותלי הכלא", נכתב. הסבר אפשרי לכך הוא ש"בזמן השהות בכלא מאבדים אסירים חלק גדול מהכישורים והיכולות להתפרנס באופן חוקי, ולא אחת המאסר מחזק אצלם דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים". 

מבית כלא לבית מלון

חייו של מיכאל (מחפוד) פטישי, בן 64 מקרית עקרון, הם הגילום המוחשי ביותר של התופעה. הפעם הראשונה שלו מאחורי הסורגים היתה בגיל 17. "נשפטתי לשלוש שנים וחצי על עבירות של גניבת רכב וכמה פריצות — דברים מינוריים יחסית, שובבים, שנבעו בעיקר מהמצב החברתי והכלכלי הקשה שהייתי בו", הוא מספר. "בפנים חרב עלי עולמי, לא הצלחתי להתמודד עם הקשיים, עם הפשיעה שקורית בין כותלי הכלא — אז ברחתי. בפעם הראשונה הסגרתי את עצמי אחרי שלושה ימים. הבטיחו לי שהתנאים ישתפרו, אבל כמובן ששום דבר לא קוים. בפעם השנייה סגרו אותי יותר חזק, אבל בכל זאת הצלחתי לברוח. זו כבר היתה ליגה אחרת. מבחינת התקשורת והרשויות הייתי אסיר נמלט, מסוכן, אבל אני ראיתי את עצמי כנמלט מהסכנות שחוויתי בכלא. זה הביא אותי לחפש מוצא לשרוד. פתאום אני מוצא את עצמי שותה, שודד בנקים, עם הכסף הזה משלם שוחד לקצין באונייה שיבריח אותי לחו"ל, מסתבך גם שם. הגעתי למצב שאני חייב להיות בתנאים מחתרתיים, ושם רק הפשעים נותנים לך מענה. אחר כך תפסו אותי, שוב נכנסתי, יצאתי ונכנסתי. בהמשך היו עבירות מין, אישום באונס, כן היה, לא היה. גרמתי לאנשים לא מעט סבל. יש מעשים שביצעתי ולא נשפטתי עליהם ומעשים שהורשעתי בהם למרות שאני חף מפשע, ככה שהדברים מתקזזים. בסוף לקחתי אחריות ונאבקתי לתקן את החיים המקולקלים שלי. ישבתי במצטבר 26 שנה". 

פטישי, זמר ומלחין, שהתפרסם בלהיט "מאמי" שכתב בעת מאסרו, מספר ש"המוזיקה והשירים עזרו לי לצאת מהמעגל של החולי". מאז שחרורו ב–2006, רוב מרצו מוקדש לעמותה שהקים, א.ל.א (אסירים למען אסירים), שאחת ממטרותיה היא לקדם שיח על חלופות בדרכי ענישה. בניגוד למחוקקים, התיאורטיקנים וגורמי המקצוע, שמדברים על "שינוי מגמה" או "ניצנים של מתינות", פטישי הוא רדיקלי בהרבה ופועל "להפוך את כל השיטה". לדבריו, "כל יום בכלא הוא יום של התבזות והשפלה. מהות הכליאה היא להכאיב לאדם. ברגע שאתה מתאכזר למישהו, אונס אותו, מחזיק אותו בכוח, אתה מפעיל עליו כוח שהוא סוג של רוע נקי. אין פלא שהוא יוצא משם כועס, ממורמר ועוד יותר מזיק לחברה. הרצון לנקם הוא ההפך משיקום". 

גמול הוא חלק בלתי נפרד מכל צורת ענישה, מקלה או מחמירה. 

"אתה לא יכול להתעלל במישהו בנימוק שאתה חומל על מישהו אחר. מאיפה באה התפיסה שצריך להרתיע? להפחיד? המושגים האלה צריכים לצאת מהלקסיקון ולהתחלף בגישות ששמות את השיקום במרכז". 

יש עבריינים שלא מביעים שום רצון או נכונות להשתקם. 

"אל תיתן לקצוות להוביל, בסוף גם הם יתעגלו. יש מחלות שאי אפשר לנצח ונכויות שאי אפשר לפתור. גם לבן אדם כזה אתה מנסה לעזור, מארגן לו קביים, מאפשר לו נגישות יותר טובה. לא הכל פתיר וזה בסדר. העיקר לגשת לבעיה ממקום אנושי ואוהב". 

פטישי הוא הסמן הקיצוני של המתנגדים לכליאה, וכשנותנים במה לרעיונותיו יש לקחת בחשבון גם את העבירות החמורות שביצע — מאסרו הממושך האחרון היה בגין ביצוע עבירות מין בקטינות. ובכל זאת, החזון האוטופי שהוא משרטט לא צמח בחלל ריק, אלא מעוגן במחקרים עכשוויים ובשיח הציבורי על ענישה. נושאי הדגל בהקשר הזה הם האבוליסיוניסטים (דוגלים בביטול), שקוראים לחיסול בתי הסוהר, מתוך תפיסה שהענישה הפלילית בצורתה כיום רק מחריפה בעיות חברתיות במקום לפתור אותן.

לפי מאמר בנושא שחיבר השופט ד"ר אברהם טננבאום, מקור הגישה בשנות ה–60 במערב אירופה ובארצות סקנדינביה, ובבסיסה נמצאת קריאת התיגר על עצם המונח "פשע", שלפי האבוליסיוניסטים משמר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה, שבה מערכת הענישה רומסת את השכבות החלשות. תחת זאת, הם משתמשים בטרמינולוגיה של "אירועים מצערים", "מקרים בעייתיים" או "אירועים שיש למונעם". הם גם דוחים את המונח "עונש" ומכנים את ההליך "גרימת סבל", שיתרונותיו, אם קיימים, אינם מחפים על חסרונותיו. גרימת הסבל, לשיטתם, פוגעת גם בקורבן, משום שהיא שוללת ממנו את הזכות להיות צד בהליך כנגד מי שפגע בו. האבוליסיוניסטים מכירים בקיומה של תת־קבוצה המכונה "המסוכנים המעטים": רוצחים פסיכופתים, אלימים מופרעים נפשית, עברייני מין שאינם מסוגלים לכבוש את יצרם וכיו"ב. לגבי אלו, מסכימים האבוליסיוניסטים שלא יהיה מנוס מהפעלת תגובה כופה, כגון העברה למוסד או להוסטל. עם זאת, לטענתם מדובר בקבוצה זניחה, ששיעורה מבין האסירים כיום הוא כ–5%. באמצעות אותו "קומץ" מתרצת המערכת את כליאתם המזיקה של ה–95% האחרים — נזקים שהחברה כולה תסבול מהם מרגע שייצאו לחופשי. 

אף שתנועת אבולוסיוניזם נחשבת לקיצונית ושולית למדי, כמה מן הרעיונות שבבסיס התיאוריה הולכים ומשתלבים בשיח הציבורי הכללי על פשיעה וענישה. במדינות שבהן קיימת מערכת רווחה מפותחת ושרמת הפשיעה בהן נמוכה ממילא, רעיונות מהפכניים לצמצום הכליאה ואף ביטולה כבר היתרגמו למדיניות בשטח. כך למשל בהולנד, שעד לפני כעשור היתה אחת המדינות בעלות שיעור הכליאה הגבוה ביותר באירופה. שינוי דרסטי במדיניות אכיפת החוק וכוונונה מחדש כלפי חלופות שיקומיות הביא לכך שבשנים האחרונות סגרה המדינה 19 מתקני כליאה ומעצר (מתוך 60). בתי הכלא נורדנבלד וטילבורג מושכרים כעת לממשלות של נורבגיה ובלגיה בהתאמה, שמשכנות שם את אסיריהן. אחדים ממתקני הכלא השוממים הוסבו למתחמי מגורים זמניים עבור פליטים. החומות החיצוניות וגדרות התיל הוסרו, דלתות התאים נעקרו, ובשטחים הציבוריים שבין הדירות ניטעו גינות ציבוריות או הוקמו מגרשי ספורט. בית כלא אחד בדרום המדינה הוסב לבית מלון מפואר, שארבע הסוויטות היקרות ביותר בו נקראות "עורך הדין", "השופט", "המושל" ו"הסוהר". כלא נוסף, בעיר ברדה, נפתח השנה כקומפלקס חדרי בריחה מפואר, שיכול לאכלס 400 משתתפים בו בזמן ועדיין, כשליש מן התאים במדינה עומדים ריקים. 

אפילו בארצות הברית מתהפכת המגמה. אחרי שב–2009 הגיע מספר הכלואים לשיא של כ–1.6 מיליון, נרשמת שם ירידה עקבית, וב–2015 עמד מספרם על כ–1.4 מיליון. קליפורניה, למשל, נדרשה לחולל רפורמה מרחיקת לכת במדיניות הענישה שלה בהוראת בית המשפט, לאחר שמתקני הכליאה במדינה הגיעו לתפוסה של כ–200% והפכו בלתי אנושיים. במסגרת זו, עבירות סמים ורכוש מסוימות שהוגדרו כפשע סווגו מחדש כעוון מדרגת חומרה בינונית, הוגמשו הקריטריונים לשחרור מוקדם והושקעו משאבים בפיתוח תוכניות חיצוניות לטיפול בהתמכרויות. בתוך שלוש שנים נסגרו 15 מתקני כליאה במדינה ומספר האסירים צומצם בכ–30,000. מאז, במדינות נוספות עולה דרישה ליישם את המודל הקליפורני. ככלל, תנועות לצמצום הכליאה ואף ביטול בתי הכלא מגלמות תפקיד מרכזי במאבקים למען צדק חברתי בארצות הברית. הפעיל החברתי אופיר טובול מסביר ש"אם אתה גבר שחור, הסבירות שתיכנס לכלא היא מאוד מוחשית, כך שנושאים כמו כליאה ואלימות משטרתית הם מהבוערים ביותר מבחינת האקטיביסטים שם". 

טובול ושותפתו הקרימינולוגית אתי רחמים השיקו לפני כשנתיים את הקמפיין "כליאה זה לא פתרון" שפועל להעלות את הנושא למודעות באמצעות דף פייסבוק פעיל וקיום כנסים. טובול מספר שנחשף לנושא לראשונה בימיו כסנגור ציבורי, וכאשר ביקש להעמיק בתחום, הופתע מן הייצוג הדל שלו במחקר בעברית. "לא הבנתי איך אף אחד בארץ לא מתעסק בזה, למעט מאמר פה ושם, והחלטתי שאני מתלבש על זה". אחד הדוברים בכנס האחרון, שהתקיים ביולי שעבר בנמל תל אביב, היה ח"כ דב חנין (חד"ש), שאמר כי "לכליאה בישראל יש צבע כהה יותר, יוצאי אתיופיה ומזרחים נמצאים בשיעורים יותר גבוהים בכלא מאשר חלקם באוכלוסייה". טובול, ממייסדי התנועה המזרחית־אזרחית "תור הזהב", סיפר שבימיו בסנגוריה שוחח מדי יום עם אסירים ורק לאחר חצי שנה נתקל באסיר אשכנזי, עורך דין שהורשע במעילה. 

בעניין זה חשוב לציין שהמשתנה העדתי לא הוכח, וגם לא נבדק, כמנבא עבריינות, אבל טובול וחנין אינם טועים בהבחנה שלהם ביחס להומוגניות של אוכלוסיות הכלואים בישראל. בנאום שנשאה בכנס שדרות האחרון נקבה נציבת בתי הסוהר, רב גונדר עפרה קלינגר, בשורה של נתונים מהדהדים, שלפיהם 67% מהאסירים מגיעים מהיישובים החלשים ביותר בישראל, כ–92% מהאסירים בישראל זקוקים להשלמת ידע והשכלה, כ–70% מהאסירים סובלים מלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז ו–31% מהם אנאלפביתים. 

"זה לא סוד שהקבוצות המוחלשות הן אלה שמאכלסות את בתי הכלא, אבל לדבר על המרכיב העדתי במנותק מההקשר זה הפתרון הקל", מדגיש טובול. "לכן, במאבק שלנו, הדגש הוא על ערבות הדדית, סולידריות, חיזוק המוסדות הקהילתיים שאמורים לטפל באוכלוסיות שמועדות להגיע לכלא, כמו מכורים לסמים, מתמודדי נפש ונוער בסיכון. הרעיון הוא לקחת אחריות על האדם שפשע, לברר מה הוביל אותו לשם, להפגין כלפיו חמלה. 

"העולם המערבי נוהג לפי הקודים של 'אם פשעת תקבל בדיוק את העונש הנקוב בחוק' ויש בו פחות מקום לערכים כמו סליחה ותשובה, שאני כיהודי וכמזרחי מאוד מתחבר אליהם", הוא מוסיף. 

הכנסים שאירגנו טובול ושותפתו סוקרו רק במגזין האינטרנט העצמאי שיחה מקומית, ובאופן כללי זכו לתהודה בעיקר בשוליים השמאליים של השיח. אלא שלאחרונה נראה שהרעיונות שבבסיס הקמפיין מחלחלים למיינסטרים. לדברי טובול, "בזמן האחרון חברי כנסת, ובעיקר חברי ממשלה, פתוחים לרעיונות כאלה ומקדמים אותם. לא מזמן איילת שקד צייצה ש–75% מהקטינים שמשתחררים לאחר ריצוי שני שליש לכלא חוזרים לכלא, ולכן היא בוחנת את קיצור תקופת המאסר לחצי. אנחנו מרגישים שחל מהפך תפיסתי דרמטי". 

התובעת מוחאת כפיים

כשמדברים על מהפך, ולא רק תפיסתי, אלא כזה שמגובה בשינוי מציאות קונקרטי, בתי המשפט הקהילתיים הם ללא ספק הראיה החזקה ביותר לקיומו. מדובר במיזם בהובלת ארגון "אשלים — ג'וינט ישראל", שאליו חברו הנהלת בתי המשפט, הסנגוריה הציבורית, הפרקליטות, התביעה המשטרתית ושירות המבחן למבוגרים, שיוצר סינתזה בין ההליך הפלילי למעטפת השיקומית. הפרויקט נועד להתמודד עם תופעת העבריינות החוזרת מתוך התפיסה שהתופעה נובעת בעיקר מבעיות חברתיות וכלכליות. התוכנית עשויה לתת מענה למכלול של צרכים אפשריים כמו תעסוקה, דיור, ביטחון תזונתי, מיצוי זכויות, הסדרי חובות, מעמד אישי ומשפחתי, מצב נפשי וכיו"ב. ד"ר דניאלה ביניש, מייסדת הפרויקט ומנהלת תוכניות משפט וקהילה באשלים־ג'וינט, מסבירה את הרציונל: "מה זה אומר עלינו כחברה שמרבית האסירים שלנו שייכים לאוכלוסיות מוחלשות, שסובלות מעוני, הדרה והזנחה? האם לא מוטלת עלינו החובה למצוא פתרונות אחרים שישאירו את הכלא רק למי שבאמת צריך להיות שם?" 

יום שני שעבר, בית המשפט הקהילתי ברמלה. כחלק מן הניסיון לייצר אווירה פמיליארית, הנאשמים מכונים כאן "משתתפים". המשתתפת הראשונה היא ד', עולה מאתיופיה, שהגיעה לכאן לאחר שהודתה בשורה של עבירות הזנחה ואלימות קשה כלפי שלושת ילדיה הקטינים. כתוצאה מכך, הועברו ילדיה למוסדות שירותי הרווחה. מרגע שד' הביעה חרטה, הותאמה לה תוכנית טיפולית במסגרת קבוצת אמהות. במקביל, קצין המבחן שהוצמד לד' סייע לה במיצוי זכויותיה, לרבות קצבאות שהיא זכאית להן ומשום מה לא התקבלו. במשך שנה וחצי עברה תהליך שיקומי רציף ומאומץ, שבו נדרשה להוכיח מחדש את כשירותה לתפקד כאם. לדיון האחרון בעניינה הגיעה שבועות ספורים לאחר לידת בתה הרביעית. השופטת נירה דסקין מתעניינת במצבה, שואלת איך היה החג ו"מה שלום הגדולים", אבל ההפתעה הגדולה מגיעה מכיוונה של התובעת בתיק, שמאחלת לד' "אור ושמחה" לנוכח גרף השיפור שעולה מתסקירי המבחן שלה. בכך, אגב, מתמצים דבריה. בלי טיעונים לעונש, בלי להזכיר את סעיפי האישום. 

אחריה עולה ב', בחור צעיר בעל היסטוריה ארוכה של שימוש בסמים ועבירות פריצה. השופטת דסקין מסבירה שזוהי "ישיבת וולקאם", סוקרת את עיקרי ההליך הקהילתי שבו "כולם מושיטים לך ידיים ואתה צריך לדעת לקחת", ומסכמת בסלוגן שנלווה לעבודות חפירת הרכבת הקלה — "קשה עכשיו, הקלה אחר כך". 

עבור ח' בן ה–45, שהואשם כי כלא והכה את בתו הקטינה, המעמד הזה מרגש במיוחד, שכן לא מדובר בדיון מן המניין, אלא ב"טקס הסיום". השנתיים שבהן מתנהל עניינו בבית הדין הקהילתי היו עבורו רכבת הרים רגשית: הוא שולב בקבוצה של אלימות במשפחה, החל תהליך גמילה במכון פרטי, עבר לקבוצת התמכרויות מוסדית, ניסה לחדש קשר עם בתו, הבריז ממפגשים, שב להפגין בהם נוכחות סדירה, שקע שוב בהתמכרויותיו, ניתק מגע עם קצין המבחן שלו, חידש עמו קשר, הפגין מוטיבציית שיא ואז כמעט התייאש — עד שהשלים את תוכנית השיקום בהצלחה. כעת, כשדסקין מעודדת את הנוכחים למחוא לו כפיים, הוא דומע וכמעט נאלם. גם כאן, התובעת בתיק מצטרפת לסטנדינג אוביישן. "אנחנו כתביעה, שבדרך כלל עושים נו נו נו, רק רוצים להגיד שאנחנו מתרגשים פה איתך", אמרה. עונשו יסתכם בשלושה חודשי מאסר על תנאי והוא יידרש לעמוד תחת פיקוח שירות המבחן במשך שנה. 

במאי האחרון נפתח בתל אביב בית המשפט הקהילתי השלישי ובשנתיים הקרובות צפויים לקום שלושה סניפים נוספים במחוזות ירושלים, חיפה והצפון. הרחבת הפרויקט מעידה על האמון של המדינה כלפיו, אף כי הפיילוט צעיר מכדי שאפשר יהיה למדוד את יעילותו במונחים של צמצום עבריינות. ביניש מאמינה שבבוא היום האמון ישתקף גם בנתונים. "בתור התחלה, משום שלא המצאנו יש מאין, אלא נסמכנו על מודל קיים שהוכח כמוצלח", היא מסבירה, "שנית, אנחנו מקבלים אינדיקציות מהשטח: אנשים רבים שסיימו בהצלחה את התוכנית ושמצבם היום טוב בהרבה בכל המדדים המוכרים של מנבאי רצידיביזם כמו מצב תעסוקתי, גמילה מהתמכרויות והפחתת הניכור מהקהילה. ועדיין, אני לא יכולה להבטיח שכל האנשים האלה לעולם לא יפגשו ניידת משטרה". 

הרחבת המיזם מתבטאת גם בהרחבה הדרגתית של מנעד העבירות שנידונות בו, שכולל, בין השאר, עבירות רכוש, סחר בסמים ואלימות במשפחה. במרחב הזה, אגב, מתרחשת רוב הפעילות העבריינית בישראל. על פי נתונים שנמסרו משב"ס, כ–80% מהנשפטים למאסר ב–2016 נשפטו לתקופה של שנה וחצי או פחות. משך הזמן הממוצע בישראל עומד על כ–13 חודשים בלבד. במחקרים רבים שבחנו את השפעת סוג העונש על החזרה למעגל העבריינות בין נאשמים שנידונו לעונשים שונים בגין אותה עבירה, נמצא שאלו שנידונו לעונשי מאסר קצרים היו צפויים לחזור לבצע עבירות בהסתברות גבוהה יותר מאשר הנאשמים שנידונו לעונשים בקהילה. ההיסק, לפיכך, אמור להיות ברור, אולם בישראל הוא טרם חילחל. פרופ' גזל־אייל, שריכז את דיוני ועדת דורנר, סבור שהסיבה לכך נעוצה בוועדה אחרת, ותיקה בהרבה: הוועדה לבחינת דרכי הבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין שבראשה עמד שופט העליון אליעזר גולדברג (1997). ועדת גולדברג כונסה על רקע דיון ציבורי ער ביחס לשיקול הדעת של שופטים בבואם להטיל עונשים, נוכח מקרים שבהם נגזרו עונשים שונים בגין עבירות דומות. בבואה להתוות קווים מנחים לענישה, הציעה הוועדה שהעיקרון המרכזי בגזירת הדין יהיה "עקרון ההלימה". דהיינו, שהעונש יבטא בראש ובראשונה את המרכיב הגמולי ויהלום את חומרת העבירה הפלילית. 

לדברי גזל־אייל, "ועדת גולדברג הבהירה שאימוץ עקרון ההלימה לא נועד להביא להחמרה, אולם למרות זאת העיקרון פורש כשיקול להחמרה בפסיקה. שופטים קבעו פעמים רבות שעקרון ההלימה מחייב מאסר גם בעבירות קלות וכשהעבריין אינו מסוכן. אם אדם נורמטיבי דרס, לגמרי בטעות, והורשע בגרימת מוות ברשלנות, איזו תועלת תצמח מלשלוח אותו לתשעה חודשי מאסר? לדון אותו לעבודות שירות יהיה הולם יותר. גם עבירות שיש בהן פסול מוסרי מובהק יותר, כמו שיחוד או פריצה לבית, לא אמורות לחייב ענישה מחמירה". 

ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי, הגוף העקבי ביותר בארץ במלחמתו באינפלציית המאסרים, מדגישה ש"בעבירות חמורות כמו רצח, אונס ואפילו שוד קשישים, לכולנו פחות נוח לדבר על חלופות. הדיון צריך להתחיל בעבירות בדרגת חומרה בינונית, באותם מקרים שבהם פסק בית המשפט שהעונש ההולם הוא עד שנתיים. אנחנו מדברים על חלק הארי של המאסרים, אלה שמייצרים נזק אישי וחברתי מאוד גדול, ומבחינת התערבות שיקומית־טיפולית הם כמעט חסרי ערך. 

"המחשבה שכל נאשם יהיה מוכן לשיקום ויעשה הכל כדי שלא להיכנס לכלא היא מחשבה מוטעית", מסייגת לרנאו, "יש כאלה שאינם יכולים וכאלה שאינם רוצים. החוכמה היא לקחת את אלו שחשים מאוימים מההליך הפלילי, להשתמש במוטיבציה הנוצרת אצלם ברגע זה ולייצר עבורם התערבות אחרת שתהיה פחות פוגענית מכליאה. לפעמים כל מה שצריך כדי למנוע מאדם לשקוע עמוק בעבריינות זה להרחיק אותו ממאסר". 

אלא שלא כולם שותפים לאותה רוח מהפכנית. ד"ר דנה פוגץ' ממרכז נגה לזכויות נפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו, מביטה בדאגה בתהליכים שמתרחשים בעת האחרונה. "ישראל הולכת לפי אופנות, ואם האופנה עכשיו היא צדק מאחה והסדרים מותנים ובואו נעזור לנאשמים המסכנים, אז המאזניים מוטים לשם בלי לשים לב לכף השנייה, שבה נמצאים הנפגעים", אומרת פוגץ'. "המציאות היא שבמדינת ישראל יש הרבה יותר שירותי שיקום וסיוע לעבריינים מאשר לקורבנות. אני כמובן לא מתנגדת, חשוב לסייע לנאשמים כדי למנוע עבריינות עתידית, אבל צריך לזכור שהנפגע המיידי הוא הקורבן". 

מה מאפשר את האופנה הזאת? יש לה יד מכוונת? 

"בהחלט. היא נובעת מהעוצמה של הסנגוריה הציבורית בישראל, שרואה בעצמה גם גוף של לובינג. הנציגים שלה נמצאים בכל ועדות הכנסת, דוחפים תיקוני חקיקה. מנגד, הפרקליטות היא לא גוף לובינג של הנפגעים, כך שמול הסנגוריה אין אף כוח פוליטי נגדי. גם העובדה הידועה שהמערכת נאנקת תחת העומס משחקת תפקיד. הפתרונות האלה נועדו לשחרר מהלחץ. הסנגוריה אוהבת לנפנף בנתון של '90% הרשעות', אבל שוכחים שאחוז ההרשעות הגבוה הוא בעיקר משום שהרוב המוחלט של התיקים נסגר בלי כתבי אישום. התיקים שמגיעים לבית המשפט הם רק תיקי הקצה, התיקים הבטוחים. המציאות הזאת הופכת את הנפגעים, שוב, לחוליה החלשה ביותר בחברה". 

הזכרת קודם צדק מאחה, פרקטיקה שדווקא נותנת לקורבן מקום שלא היה לו בהליך פלילי רגיל. 

"אני כבר שנים נלחמת כדי שהקורבן יקבל משקל רב יותר במערכת הדין הפלילית. אין לי התנגדות עקרונית לצדק מאחה כשמדובר בעבירות קלות או בסכסוכי שכנים. השאלה מה בין הרעיון לבין הפרקטיקה. נושא הגישור בפלילים לא מוסדר בשום חוק ולמרות זאת המדינה שולחת אליו נאשמים, אפילו בתיקי רצח. קוראים לזה גישור בפלילים, אבל בפועל מדובר באמצעי חדש לקיצור הליכים כדי להגיע מהר להסדר טיעון. המקום של הנפגע בגישור הזה שולי לחלוטין, לפעמים אסור לו אפילו להיות נוכח בהליך. בהסדרים מותנים הקורבנות בכלל לא מקבלים הודעות על סגירת התיק, ולא רק בעבירות קלות. גם בבתי המשפט הקהילתיים, לצערי, הנאשם לא מקבל תפקיד מרכזי יותר, אלא נדחק עוד יותר לשוליים". 

במערכת יש יחסית קונסנזוס לגבי האפקטיביות של בתי המשפט הקהילתיים. 

"אני מחכה לראות את תוצאות המחקר המלווה שלהם, ובעיקר מה חושבים על זה הנפגעים". 

המצדדים בחלופות מדברים על כך שעם כל הכאב והאמפתיה, המערכת לא יכולה לעצב מדיניות בהתבסס על תחושת נקם. 

"זכויות נפגעים ונקמה בכלל לא נמצאים על אותו מישור. ברמה התיאורטית, מרגע שהמדינה הפקיעה את ההליך הפלילי מידי הנפגע כדי לעשות בשמו צדק, התפיסה הגמולית היא מרכיב חשוב בענישה. אנחנו לא חיים במערכת משפט שהיא רק תועלתנית, כזו שבוחנת איזו תועלת מפיקה החברה מהענישה, אלא במערכת ששואפת לצדק. כל מה שאנחנו מבקשים זה שלנפגעים יהיה מקום של כבוד במערכת. צר לי ששרת המשפטים פחות עוסקת בתיקונים לטובתם". 

לא בטוח שאפשר לייחס כוונות מוחלטות כאלה לאיילת שקד, זו שמיד עם כניסתה לתפקיד הובילה חקיקה להחמרת עונשם של מיידי אבנים; שמרבה להתבטא בעד הכבדת הסנקציות בשורה של נושאים נוספים — מאלימות במגרשי הכדורגל ועד פוליגמיה; שאיימה לכלוא ל–30 שנה את אלה שנחשדו ב"טרור ההצתות". עם זאת, רבים מהתהליכים שתוארו לעיל התרחשו במשמרת שלה, גם אם לא ביוזמתה. האם שקד, שמגלה עקביות בהטמעת אג'נדה שמרנית, דווקא מגלה גמישות כשמדובר בעיצוב מדיניות ענישה? קיווינו לברר זאת באמצעות השרה עצמה ופנינו בבקשה לראיינה בנושא, אך היא לא נעתרה.  

הסירוב של שקד לשטוח את משנתה בנושא מרמז שהרפורמות והתהליכים שתוארו לעיל הם לא יותר מאשר יוזמות מקומיות, ספורדיות, ואין לראות בהם ביטוי למדיניות מתואמת ומוצהרת. מכאן שמדובר במגמה פריכה למדי, שעלולה לשנות את כיוונה בכל רגע. "הרי בסופו של דבר, המדינה היא זו שצריכה להחליט באילו עבירות לא מפלילים, באילו מיישמים הליך מותנה, מתי משתמשים בענישה שיקומית ומתי, עם כל הצער, שולחים למאסר", מסבירה ביניש. "לא ייתכן שגורלו של אדם יהיה תלוי בכך שאיתרע מזלו ליפול על תובע נוקשה או שהתמזל מזלו ליפול על תובע נחמד שהסכים להפנות את ההליך שלו לבית משפט קהילתי. מוכרחים להתוות מדיניות". 

ואולי דווקא הולכת ומתגבשת מדיניות כזו, רק שהיא איננה מובלת על ידי פוליטיקאים, אלא על ידי הפקידות הבכירה. לדברי ביניש, "אנחנו מתחילים לזהות שינויים מערכתיים ואני מקווה שמתחילה הסתכלות על כל התהליכים האלה מלמעלה שמנסה לתאם ביניהם. אין ספק שקיימת מגמה, אבל היא צעירה מדי ושבירה מכדי שנוכל להכריז על מדיניות ענישה חדשה שבה רק המקרים המתאימים מגיעים לכלא והשאר מופנים לאפיקים אחרים. זו שאלה גדולה אם הרוח הזאת תיתרגם לפרקטיקה משמעותית. להגיד לך שאני חותמת על זה שהתשובה חיובית? עדיין לא. אבל אפשר לדבר על אופטימיות זהירה". 

שחרורים על תנאי – הפתרון המתבקש

כאשר מדברים על מציאת חלופות לכליאה, רבים מהרעיונות תלויים במהלכי חקיקה מרחיקי לכת או בהקמת מוסדות חדשים (בתי מעבר, כלא פתוח) שיחייבו הקצאת משאבים רבים. אלא שלצד היוזמות שמבקשות להסיט את הספינה ממסלולה, יש לא מעט מהלכים שכרוכים בהסטת חרטום מתונה בהם אפשר לנקוט בשלב ראשון. כך למשל ביחס לשימוש בשחרורים מוקדמים, שהם בעלי פוטנציאל בכמה היבטים: צמצום ההשפעה השלילית של השהות בכלא, קידום מוטיבציה להתנהגות חיובית ולהשתתפות בתוכניות שיקום, פינוי מקומות כליאה וחיסכון בעלויות והפחתת פשיעה חוזרת. להיבט האחרון יש אחיזה רבה במחקר והוא מעוגן גם בדוח שפרסמה הרשות לשיקום האסיר בשנה שעברה. לפי הדוח, אסירים המשתחררים בשחרור מוקדם, לרוב בליווי טיפול ופיקוח, מועדים לחזור למאסר בשיעורים נמוכים באופן משמעותי: כ-28% מהאסירים שזכו לשחרור מוקדם מועדים לחזרה לפשע בתוך חמש שנים, בהשוואה לכ-47% אחוז מאלה שריצו מאסר מלא. אף על פי כן, מהנתונים שהוצגו במסגרת דוח ועדת דורנר, עולה כי בעשורים האחרונים חלה ירידה עקבית בשיעור האסירים שזוכים לשחרור מוקדם. בעוד שבשנת 1990 שוחררו בשחרור על תנאי 63.4% מן האסירים שבאותה שנה עניינם נידון בוועדת השחרורים, הרי שעשרים שנה לאחר מכן, בשנים 2010-2012, רק 33% מתוך ההחלטות המהותיות בבקשות לשחרור מוקדם היו החלטות לשחרר. מדוח שהוציא לאחרונה מרכז המידע והמחקר של הכנסת עולה כי על פי נתוני שב"ס רק 13% מבין האסירים משתחררים לתכנית שיקום במסגרת שחרור על תנאי. התאמת תכנית שיקום, שעיקרה הקניית מיומנויות שיסייעו לאסיר המשוחרר להשתלב בסביבה נורמטיבית, היא חשובה מאין כמותה. בהקשר זה יש לציין כי מי שאינו משתחרר בשחרור מוקדם על תנאי, אלא מרצה את העונש המלא שנגזר עליו, חוזר לחיק החברה ללא כל ליווי ותכנית שיקומית, ועל כן הסיכוי שיחזור לבצע עבירות גדול בהרבה. 

ככל שהטיעונים הללו נשמעים מובנים מאליהם, נראה כי רק לאחרונה התחילה המדינה להכיר בחשיבות שביצירת רצף טיפולי וסיוע לאסיר בעת המעבר מכליאה להשתלבות בקהילה. במאי 2012 נוסף לפקודת בתי הסוהר תיקון אשר קבע לראשונה בחוק את חובתו של שב"ס לפעול לשיקום אסירים. במסגרת זו, הוקצו לשב"ס 66 מיליון שקלים ו-165 תקנים חדשים של עובדים סוציאליים, קציני חינוך ופסיכולוגים - בפריסה לשלוש שנים. לפי מידע שהתקבל משב"ס, עד כה נוצלו המשאבים האלה להוספת ארבע מחלקות טיפוליות (וארבע נוספות שייפתחו בקרוב), הקמת שלושה מרכזי חינוך חדשים, שיפוץ ארבעה מועדוני אסיר, פתיחת מדרשה חדשה בכלא צלמון, השקת פרויקט "רדיו פוקוס" שבמסגרתו אסירים משדרים לאסירים והגדלת מספר האסירים באגפי השיקום של מעשיהו, שרון וחרמון - אגפים המאפשרים לאסירים המוחזקים בהם יציאה לעבודה מחוץ לבית הסוהר מדי יום. 

אך למרות תוספת התקציב המרשימה הזו, דומה שעוד ארוכה הדרך להקמת מערך שיקומי מקצועי ונגיש. בדיון בוועדת הפנים של הכנסת שהתקיים באוגוסט האחרון העלו עורכי דין המתמחים בייצוג אסירים טענות על כך שאסירים המעוניינים להשתלב בתוכניות תיקון מסורבים בשל רשימות ההמתנה הארוכות, אף כי הם עומדים בקריטריונים. סירוב כזה עשוי לחסל את סיכוייו של האסיר להשתחרר על תנאי. זאת משום בהגיעו לוועדת השחרורים, העובדה שלא לקח חלק בהליך טיפולי תיחשב, שלא בצדק, כנקודה לחובתו. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד אמסלם (ליכוד), סיים את הדיון בכך ש"צריך לשבת על שב"ס עם זום רציני כדי שהם יכינו תכנית רצינית". 

ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי, מציינת ש"בשנתיים האחרונות שב"ס עושה עבודה שיקומית שהולכת ומשתפרת, אבל הפרויקטים האלה, שחלקם באמת יפהפיים, לא נותנים מענה בשלב שאחרי היציאה מהחומות. כאן טמון הקושי. מה גם ששב"ס זו מערכת שהדי.אן.איי שלה איננו טיפולי אלא פיקוחי, כך שאני סקפטית לגבי האפקטיביות של מערכי השיקום שם. השבר הגדול קורה אחרי, וכאן נכנסים לעניין הרשות לשיקום האסיר והמשאבים החסרים שלה". 

ואמנם, בשל מצבה הרעוע של רש"א, היא מתקשה למלא את תפקידה כבר תקופה ממושכת. בטווח של ארבע שנים, שניים ממנכ"לי הרשות התפטרו על רקע טענות לתת-תקצוב. בשנים האחרונות נאלצה הרשות לסגור חמישה מתוך שמונת ההוסטלים שהפעילה (והוסטל שישי עומד כיום בסכנת סגירה), והיא נותנת מענה רק לכ-2,500 מתוך כ-7,000 אסירים שמשתחררים מדי שנה. לאחרונה קיבלה הרשות תוספת של 5 מיליון שקלים לתקציבה עבור תכנית לשיקום נערים - סכום צנוע בהרבה בהשוואה לתקציבים שהורעפו על שב"ס. במכתב ששיגר בחודש שעבר מנכ"ל הרשות החדש, אריה ביבי, ליו"ר ועדת הפנים אמסלם, הוא מחה על הפערים הללו. "מצב אבסורדי זה מחמיר את המצב הקשה ממילא, שהרי אם עד כה לא היה באפשרותה של רש"א לקיים את הרצף הטיפולי במלואו, הרי שכעת - הופך הדבר לבלתי אפשרי לחלוטין", כתב ביבי, "כבר כיום ישנם אסירים רבים המסיימים את הטיפול במחלקות השיקומיות של שב"ס, מבלי שיש לרש"א כל יכולת לאפשר את המשך שיקומם. במקרים הללו, כל התשומות הנכבדות אשר הושקעו באסירים יורדים לטמיון – שהרי ללא קורת גג, תעסוקה, ליווי וטיפול בקהילה, גוברים עד מאוד סיכויי הרצידיביזם". 

הקרב על המשאבים, ככל שהוא עקרוני וחשוב, לא אמור למנוע מהמערכת לבצע תיקונים מבניים שאינם תלויי תקציב. ד"ר רותם אפודי, מפקחת ארצית ומ"מ מנכ"ל רש"א, מציינת כי "מטבע הדברים הפרקליטות נוטה להתנגד לשחרור מוקדם וגם ועדות השחרורים עדיין מחזיקות בעמדות נוקשות יחסית. לראיה, מספרם הנמוך יחסית של האסירים המשתחררים בשחרור מוקדם. קורה לא מעט שאנחנו מכינים תכנית שיקום והיא נדחית על ידי הוועדה. אני סבורה שאם גורמי השחרור המליצו על שחרור מוקדם תחת פיקוח ותכנית שיקום מוגדרת, דעתה של הוועדה יכולה להיות נוחה". 

חלופת לכליאה - צעדים שכבר ננקטו:

תכנית הטיה להליך פלילי 

תכנית הכוללת השתתפות בסדנה וביצוע עבודות שירות שהשלמתה מביאה לביטול ההליך 

הקמת שלושה בתי דין קהילתיים 

וההחלטה להרחיב את הפרויקט לשלוש ערים נוספות 

התרחבות הפרקטיקה של צדק מאחה 

הפניית הליכים לגישור בפלילים על ידי המדינה ו/או במעורבות עמותות חיצוניות 

סגירת תיקים בהסדר מותנה 

לקיחת אחריות ועמידה בהסדר תאפשר להימנע מהגשת כתב אישום 

אי הפללת משתמשי קנביס 

לא יינקטו הליכים פליליים כנגד מי שייתפס כשברשותו כמות קנביס שאינה עולה על 15 גרם בשלוש הפעמים הראשונות 

הקצאת משאבים ייעודיים לשב"ס לצורכי שיקום אסירים 

66 מיליון שקלים בפריסה לשלוש שנים 

אימוץ מסקנות ועדת דורנר 

שעיקרן הקריאה לצמצום המאסרים הקצרים 

חלופת לכליאה - צעדים שנידונים כעת:

הרחבת השימוש בקנסות 

ייתכן שבמודל דיפרנציאלי של "קנס יומי" 

ניסוח "צווי ענישה" חדשים 

כגון מעצר בית חלקי, שיאפשר לעבריין לצאת מביתו רק למטרות ספציפיות ובשעות שיוגדרו מראש 

הקמת בתי מעבר 

לאסירים שריצו את תחילת מאסרם בכלא רגיל, על מנת להקל על שילובם מחדש בחברה 

הקמת כלא פתוח 

מתקן ללא גדרות לאסירים ברמת מסוכנות נמוכה 

המרת עונשי מאסר שאורכם עד תשעה חודשים בעבודות שירות 

וייתכן שגם קיצור תקופות עבודות השירות לחצי שנה בכפוף להתנהגות טובה 

קיצור עונשי המאסר בחצי במקום בשליש 

כדי להתמודד עם פסיקת בג"צ שהורתה למדינה להרחיב את שטח המחיה של האסירים 

אסירים עניים אינם זוכים לשחרור מוקדם כי אין להם כסף לפצות את קורבנותיהם

אסירים עניים אינם זוכים לשחרור מוקדם כי אין להם כסף לפצות את קורבנותיהם

הם באו מרקע כלכלי בעייתי, הורשעו, נדונו למאסר ולתשלום פיצויים. לחלקם ועדת השחרורים אישרה לחזור לחברה ולקבל שיקום, אלא שאז בישרה הפרקליטות שאם לא ישלמו את הפיצויים - יישארו בכלא

כתבתו של לי ירון כתב עיתון הארץ 12.11.2017 05:55

לפני כשלושה שבועות קיבל רונן (שם בדוי) את הבשורה שלה ייחל: ועדת השחרורים החליטה להעניק לו שחרור מוקדם מהכלא, שנתיים לפני המועד המקורי. שש שנים יושב בן ה–26 מאחורי הסורגים, תולדה של הרשעה בארבעה סעיפי עבירה — שאחד מהם הוא חבלה חמורה, דקירה של אדם אחר בחזה. על כן, גזר דינו כלל לא רק מאסר, אלא גם תשלום פיצויים לקורבן הדקירה. הסכום שנקבע היה 30 אלף שקלים. 

לאחר שנשלח אל מאחורי הסורגים התגלה כי הוא סובל מסכיזופרניה והפרעת אישיות, גילוי שגרם לאנשי מקצוע להעריך כי לכך היתה תרומה מכרעת להתנהגותו האלימה. את הסיבה לאותה דקירה תיאר בשעתו כחשש שאותו אדם, בעל חנות כלשהי, יפגע באמו. מרגע האבחון הוא החל לקבל טיפול תרופתי וחל שינוי דרמטי בהתנהגותו; נבנתה לו תוכנית שיקום ונמצא לו הוסטל ייעודי לטיפול במחלה ובהתמכרותו בסמים, שם אמור היה להיות גם תחת מעקב הרשות לשיקום האסיר (רש"א). בחודש שעבר, כשהוחלט לשחררו לאותו הוסטל, חשב שנסגר מעגל. "הוא היה מאושר", סיפרה עורכת דינו מטעם הסנגוריה הציבורית, עביר בכר, "אחרי הדרך הארוכה שעבר בכלא סוף סוף הוא הרגיש שהמדינה מנסה לעזור לו". 

השמחה לא ארכה זמן רב. מיד בתום הדיון ביקש בא־כוח היועץ המשפטי לממשלה לערער על החלטת ועדת השחרורים. הנימוק המרכזי: רונן לא עמד בתשלום 30 אלף השקלים, הפיצוי לקורבן העבירה. כן נטען שהוא עודנו מסוכן לחברה. ועדת השחרורים פסלה את המסוכנות, והתייחסה בהחלטתה לפיצוי ולעובדת היותו של רונן דל אמצעים בהחלטתה. שיקומו והחזרתו לקהילה ולמעגל העבודה, קבעה, יאפשרו את התשלום, שלא יינתן כנראה בעודו ממשיך לרצות מאסר, קבעה. ואולם את נציג היועץ זה לא שכנע. "שגתה הוועדה שלא הביאה בחשבון במכלול שיקוליה כי הפיצוי הוא חלק אינטגרלי מהעונש", נכתב בערעור. "אי־תשלום הפיצוי או לכל הפחות הגעה להסדר עם המרכז לגביית קנסות מלמדים על זלזול וחוסר אמפתיה כלפי קורבן העבירה ואי לקיחת אחריות אמיתית על מעשיו". 

רונן הוא אחד מבין עשרות מקרים עליהם נודע ל"הארץ", של אסירים עניים שעמדו בקריטריונים לשחרור מוקדם, אך בשל אי תשלום הפיצוי לקורבן נותרו מאחורי הסורגים. לעתים מדובר בסובלים ממחלות נפש, בדרי רחוב לשעבר ובכאלה המגיעים ממשפחות שהתמוטטו כלכלית. רבים מהם גילו כי ה"וי" שסימנה ועדת השחרורים לא מספיק. ערעורי הפרקליטות, שבמקרים רבים מתקבלים בבית המשפט המחוזי, מותירים אותם בתאם. "בשנים האחרונות התחושה שלנו כסניגורים היא שבתי המשפט השונים זנחו את תפקידם העיקרי לברר שאלת סיכויי שיקומו של האסיר", אמרה עו"ד בכר, "והפכו עצמם לחברה גבייה". 

אף כי אין עוררין על ההכרח בתשלום הפיצויים, לרבות בקרב הפוגעים עצמם, עולה שאלה על הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. "אם רונן ישוחרר, ברשות לשיקום האסיר ימצאו לו עבודה עם מעסיקים שמעוניינים להעסיק אסירים עם קשיים נפשיים", אומרת בכר. "יהיה לו הרבה יותר קשה למצוא עבודה במצבו, ללא סיוע וליווי". בינתיים, עד שיתקיים דיון בערעור, נותר רונן מאחורי הסורגים. 

במקרה של רונן היו אלה רק 30 אלף שקלים, במקרים אחרים הסכומים גדולים יותר, משמעותיים יותר. למעשה, תשלום הפיצוי הוא חלק אינטגרלי מהעונש, חוב שצריך לשלם לא רק לחברה, גם לקורבן הישיר. הכתובת המתווכת בין המורשעים לקורבנותיהם (או משפחותיהם של אלו) היא המרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגבייה. אלא שכאן יש המזהים קשיחות שלא מועילה למי מהצדדים. עורכי דין וגורמים ברשות לשיקום האסיר, ששוחחו עם "הארץ", תיארו מצב אבסורדי בו השארת האסירים בכלא, בלא עבודה גם פוגעת בשיקומם וגם מקטינה את הסיכוי שישלמו את מלוא כספי הפיצויים שנגזרו עליהם.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאסירים שאינם זוכים לשחרור מוקדם גם אינם זוכים לתוכנית שיקום וליווי מטעם הרשות לשיקום האסיר (מחקרים רבים הוכיחו כי היא מצמצמת משמעותית את סיכויי החזרה של האסיר לפשיעה), במסגרתה האסיר משולב בעבודה אשר מאותרת לו מראש וסיכוייו לשלם את הפיצויים גדלים. יתר על כן, השחרור המוקדם הוא ברשיון ועל תנאי, כך שאם האסיר לא יעמוד בתשלום הפיצוי — ניתן לכלוא אותו שוב במהירות וללא קושי. לעומת זאת, עם תום תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין משוחררים האסירים, בין אם שילמו את הפיצוי ובין אם לא, כך שגם הקורבנות עשויים להיפגע מהמצב הקיים. 

אין תשובה

ולפעמים עולה התהייה האם מישהו מקשיב לרצון הקורבנות, כפי שיכול להעיד הסיפור של תמי (שם בדוי), בת 50, שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות של קטין עליו שמרה במסגרת עבודתה. על כך נדונה לשנת מאסר בפועל ולפיצויים בגובה 80 אלף שקלים למשפחת הקורבן. את אלה היה עליה לשלם במשך עשרה חודשים מהכלא — 8,000 שקלים בחודש. "לא היה לי כסף לקנטינה", אמרה תמי שגם כך נמצאת בחובות כבדים, "איך יהיו לי 8,000 שקלים?". 

כשהבינה שלא תצליח לעמוד בתשלומים למשפחת הקורבן היא פנתה למרכז לגביית קנסות בבקשה לפרוס את התשלום, אך עד למועד הדיון בוועדת השחרורים לא קיבלה תשובה. 

לאותו דיון, שנערך בקיץ האחרון, באה גם אמו של הקורבן — במטרה להתנגד לשחרור. אלא שלאחר ששמעה את תמי פורצת בבכי ומביעה צער עמוק על שעשתה, הודיעה האם כי אינה מתנגדת לשחרורה המוקדם, ואף ביקשה כי יותר לה לשוב לביתה ולבני משפחתה. בא־כוח היועץ המשפטי הציג קו נוקשה — בלי תשלום הפיצויים אין לשחרר, וזאת בשל "האינטרס הציבורי הרחב". 

עו"ד רונית ברוך אבישר מהסנגוריה הציבורית, שייצגה את תמי, טענה בפני הוועדה כי אם האסירה לא תשוחרר בשל אי תשלום הפיצוי — המסר עבור כלל האסירים חסרי האמצעים שעברו שיקום יהיה כי יש אפליה בינם לבין אסירים בעלי יכולת כלכלית. לבסוף נעתרה ועדת השחרורים לבקשה לשחרור מוקדם והכירה בכך שמצבה הכלכלי הקשה לא איפשר לה לשלם את החוב. 

סוף פסוק? לא בדיוק. שלושה חודשים אחרי השחרור חובותיה של תמי מגיעים כבר לכ–170 אלף שקלים, מצבה הנפשי קשה (גורמי הטיפול בכלא קבעו כי היא סובלת מפוסט טראומה כתוצאה מהמוות שגרמה והיא מקבלת טיפול), והיא עדיין מנסה לסייע בגידול שתי בנותיה. כל שהיא מבקשת מגורמי האכיפה הוא שיאפשרו לה לשלם את הפיצוי בפריסת תשלומים רחבה יותר. בינתיים הודיעה באחרונה הפרקליטות לעורכת דינה כי אם לא תעמוד בתשלום בקרוב היא תחזור לכלא לכמה חודשים נוספים. 

"שמו אותי במצב בלתי אפשרי", אומרת תמי ל"הארץ". "בפרקליטות ובמרכז לגביית קנסות הם מנותקים, הם לא חיים את החיים האמיתיים. אני דואגת כל יום אם יהיה לי כסף לשמפו או נייר טואלט, או אם יהיה לחם לילדים שלי בבית. אני בדיכאון, אשפוזים, המצב הנפשי שלי רע. אני לא מסוגלת ללכת לעבוד ולחייך לאנשים. אני רוצה לשלם את הפיצויים, אבל לא נותנים לי אפשרות. אין לי אפילו כרטיס אשראי". 

תמי פנתה למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת חוב אחרת. "אני מבקשת לשלם כל חודש 500 שקלים", אמרה, "סכום שאני יכולה לעמוד בו". במרכז אכן העבירו לתמי הסדר חדש, מופחת מזה המקורי, אך עדיין לא כזה שהיא יכולה לעמוד בו. במסגרתו היא נדרשת לשלם 20 אלף שקלים באופן מיידי ולאחר מכן 3,000 שקלים בכל חודש. "אני רוצה לשלם להורים כל שקל, אבל אין לי אפשרות", הוסיפה תמי. "המשפחה שלי מתביישת בי. כל יום אני אצטער על מה שקרה, אבל מה שעושים לי זה לא אנושי". 

בינתיים, כאשר תמי מתקשה לשלם את החוב, הוא הולך ותופח. ריבית פיגורים בתשלום הפיצויים היא 7.5% בשנה — ובשונה מחובות וקנסות אחרים, לא ניתנות הפחתות בריבית במקרים של פיצוי לנפגעי עבירה. במקרים רבים, במרכז לגביית קנסות דורשים מהאסירים לשלם אלפי שקלים בחודש ומסרבים לפרוס להם את התשלומים לזמן ארוך יותר, כך שיוכלו לעמוד בתשלום. מכאן, ברגע שאסיר לא עמד בהסדר שלו עם המרכז, הוא נחשב למי שלא שילם את הפיצויים ולא יכול להחזיר כסף נוסף ללא הסדר חדש מול המרכז — שבדרך כלל יהיה מחמיר יותר מההסדר הראשון שנקבע. 

"איך דר רחוב או פושט רגל יצליחו להביא עשרות אלפי שקלים בתשלום אחד כמו שדורשים מהם במרכז? איך ישלמו מהכלא אלפי שקלים בחודש?", תוהה עו"ד אריאלה גואטה מהסנגוריה הציבורית המייצגת אסירים רבים עם קשיים מסוג זה. "יש אסירים ששוקלים לקחת את הכסף מהשוק האפור". 

במרכז לגביית קנסות אמרו בתגובה כי פריסה רחבה מדי של התשלומים, תהווה תזכורת תמידית עבור משפחת הקורבן על האסון לאורך שנים, וכי איפשרו לאסירה פריסה רחבה יותר מזו שנקבעה בבית המשפט. באופן יוצא דופן, בשל הנסיבות הקשות במקרה של תמי, התחייב מנכ"ל המרכז לגביית קנסות, דורון תשתית, כי אם האסירה תפנה לנשיא המדינה בבקשת חנינה, הוא יתמוך בה ויקפיא את חובותיה. 

לא קובע מדיניות

ככלל, המרכז לגביית קנסות מתייחס לעצמו כגוף ביצועי בלבד, לבטח לא כזה שקובע מדיניות. "המרכז הינו הגוף שהוסמך על פי חוק לאכוף פסקי דין ולגבות חיובים המוטלים על ידי בתי המשפט ובכלל זה פיצוי לנפגעי עבירה", נמסר מטעמו. "הרשות רואה בגביית חוב הפיצוי לנפגעי עבירה ערך עליון. יש לזכור שלמול רצונם של האסירים להשתחרר ולהשתקם עומדת זכאותם של נפגעי העבירה לקבל פיצוי על סבלם, כפי שפסק בית המשפט". 

בסנגוריה וברש"א מעידים על שינויים ביחס לתשלום הפיצוי בפרקליטות, בוועדות השחרורים ובבית המשפט. בעבר נפסקו בפחות תיקים פיצויים בנוסף לעונש מאסר, ויתר על כן, לתחושתם היו ימים, לא מאוד מאוד רחוקים, בהם היה היחס לאי־תשלום הפיצויים נוקשה פחות. "העמדה הברורה של רש"א היא שתשלום הפיצוי לא צריך להיות תנאי סף לשחרור", אמרה ד"ר רותם אפודי מפקחת ארצית ומ"מ מנכ"ל ברשות לשיקום האסיר. "אם אין שחרור מוקדם אנחנו מונעים מאסיר חסר אמצעים שיקום וליווי — מה גם שהם אלה שבדרך כלל צריכים את הסיוע הכי הרבה. זו מגמה שלא ראינו אותה בעבר ואנחנו רואים אותה יותר ויותר". 

ולכך יש השפעה רחבה יותר, אומרת מנהלת מחלקת האסירים במחוז המרכז בסנגוריה הציבורית, עו"ד ענת יערי. "מה שקורה היום בפועל זה שמי שיש לו כסף משתחרר ומי שאין לו — לא", היא מסבירה. "נשאלת השאלה האם זה האינטרס הציבורי. האם עדיף שאסירים עניים ישארו בכלא ולא יעברו שיקום, מה שמוריד את הסיכויים שלהם למצוא עבודה ולהחזיר את הפיצוי? היום אנחנו יודעים שאסירים שלא שילמו פיצוי לא ישתחררו — זה לא החוק אבל זו המציאות בפועל". 

מה כן אומר החוק? על פי חוק השחרור המוקדם, רשימת השיקולים שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון כוללת בין השאר התייחסות לנסיבות ביצוע העבירה, כתבי אישום תלויים ועומדים נגד האסיר, התנהגותו בכלא, גמילה משימוש בסם, חוות דעת שונות ונתונים אישיים. רשימה זו אינה סגורה ולוועדה מותר לקחת בחשבון שיקולים נוספים על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה. בין יתר השיקולים מוזכר גם "קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חייב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם — הסיבות לכך". 

שיקול זה, הסיבות לאי תשלום הפיצוי, עומד עתה במרכזה של בקשת ערעור לבית המשפט העליון שהגישו באחרונה עורכות הדין יערי וגואטה. הליך זה עוסק בסיפורו של יונתן (שם בדוי), דר רחוב לשעבר שנדון ל–13 שנות מאסר בגין הריגה. לאחר שריצה 11 שנים וועדת השחרורים החליטה לשחררו, התברר כי בשל טעות ביורוקרטית הפיצויים ששילם לאם הקורבן הועברו בשוגג לתשלום דו"חות תעבורה. בשל הטעות, במרכז לגביית קנסות ביטלו את הסדר תשלום הפיצויים, הפרקליטות ערערה על החלטת ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי ביטל את השחרור. יונתן אף הועבר מאגף השיקום בו שהה עד כה, ובמסגרתו עבד על מנת לשלם את הפיצוי, לאגף רגיל בו אינו יכול לעבוד. 

בעתירה דרשו בסנגוריה מבית המשפט העליון להתייחס לשאלה העקרונית ממנה נובעת המחלוקת בתיקים אלה — האם אי תשלום הפיצוי בלבד יכול להוות סיבה שלא להיעתר לבקשה לשחרור על תנאי. בסנגוריה הציבורית טוענים כי האופן שבו בחלק מהמקרים החוק מפורש כיום בידי הפרקליטות, בתי המשפט ועדת השחרורים היא פרשנות מרחיבה של החוק הקיים ואינה כוונתו המקורית של המחוקק, שכן במקור נכתב שגם סיבה לאי תשלום צריכה להישקל. 

בפרקליטות אומרים מנגד כי עמדתה "מתגבשת בשים לב לכלל השיקולים הקבועים בחוק, ובניגוד לנטען, אינה נשענת על שקילת קריטריון אחד בלבד. גם היא שוקלת, בין היתר, את שאלת תשלום הקנס או הפיצוי, ואם לא שולם — מדוע לא שולם". כמו כן, הוסיפו, "במקרים בהם שאלת הקנס והפיצוי עומדים על הפרק, מוצגות, ככלל, גם החלטות של המרכז לגביית קנסות בדבר יכולת והסדרי התשלום שנקבעו לאותו אסיר. על בסיס כל אלה מגבשת גם הפרקליטות את עמדתה". 

המתווה על השולחן

פתרון אפשרי לבעיה הועלה כבר לפני כארבע שנים בידי גורמים ברשות לשיקום האסיר. אז הוצע למרכז לגביית קנסות מתווה לפיו חובותיהם של אסירים חסרי יכולת כלכלית יוקפאו עד שחרורם מהכלא או עד שימצאו עבודה. אולם ההצעה נותרה על השולחן, ובמרכז לגביית קנסות שבים ואומרים כי לא בסמכותם לשנות את הנהלים, רק ליישמם. "המרכז פועל בדרכים רבות לשכנע אסירים להיכנס להסדר תשלומים מוקדם ככל האפשר כדי להעביר כספים למפוצים הנזקקים להם לשם שיקום חייהם", נמסר עוד. "הרשות לא מסכימה למצב בו אסיר ישב שנים רבות בכלא בלי לנסות כלל לשלם את חובו, ויתעורר זמן קצר לפני ועדת השליש כדי להציע הסדר תשלומים ארוך טווח. מובן שלאחר שחרור האסיר קשה לעתים לרשות לגבות את התשלום ולכן אנחנו פועלים על מנת להגיע עם האסירים להסדרי תשלומים כל עוד האסיר בכלא, כך שכאשר מגיע השליש כבר שולם לנפגע כל הפיצוי או לפחות מרביתו". 

לאה (שם בדוי), בת 55, יכולה להעיד על הקושי בתשלום פיצויים מבית הכלא כאשר כאלה גדולים יחסית. עוד לפני שנכנסה לכלא היתה במצב כלכלי קשה. היא עבדה בניקיון והתקשתה לפרנס את שבעת ילדיה. היא החליטה לגנוב תכשיטים בשווי 15 אלף שקלים משני בתים בהם עבדה. לאחר שהורשעה נשלחה לשלוש שנות מאסר וחצי ובנוסף הושת עליה תשלום פיצויים בגובה 88 אלף שקלים — אך היא לא יכלה לעמוד בתשלום והוא התחיל לצבור ריבית. הקשיים בבית רק גדלו בינתיים, בעלה עבר תאונת עבודה ואינו יכול לעבוד עוד ושלושה מילדיה עדיין קטינים. היא מנגד עברה שיקום בכלא, השתתפה בתהליך טיפולי והשתלבה בקבוצות ייעודיות לעברייני מרמה. 

במרכז לגביית קנסות החליטו על הסדר חדש: 1,000 שקלים בחודש אך קודם כל תשלום ראשוני של כ–30 אלף שקלים. לאה גייסה את כל משפחתה כדי לעמוד בתשלום, עבדה בזמן שהותה בכלא — אך לא הצליחה לעמוד בשלושה מתוך תשעת התשלומים. כאשר החליטה ועדת השחרורים בסוף 2016 לתת לה ללכת הביתה, מתוך התחשבות במצבה, הפרקליטות עמדה מנגד והגישה ערעור — אותו קיבל בית המשפט המחוזי. בעוד כמה חודשים היא צפויה להשתחרר סופית, בלי תוכנית שיקום וגם לא בטוח שהפיצויים יגיעו ליעדם. 

מהפרקליטות נמסר עוד בתגובה כי "בחלק המקרים שהוזכרו התנגדות המדינה התבססה בעיקר על שיקולי המסוכנות של האסיר לשחרור על סמך חוות דעת מקצועיות שהוגשו לוועדה. נציין עוד, כי רכיב תשלום פיצוי לנפגע העבירה, הינו חלק בלתי נפרד מהעונש שנגזר על ידי בית המשפט וכן מצביע, בין היתר, על היחס של האסיר כלפי נפגע העבירה ונכונותו לשאת את העונש שהוטל עליו. לאסיר המבקש להסדיר את חובו מול הנפגע קיימת תמיד הזכות לפנות למרכז לגביית קנסות, ולבקש פריסה בה יוכל לעמוד".

נבחנת סגירת ההוסטלים לשיקום אסירים בשל מחסור בתקציבים

נבחנת סגירת ההוסטלים לשיקום אסירים בשל מחסור בתקציבים

מנכ"ל הרשות לשיקום האסיר שלח מכתב ליועמ"ש ולמשרדי האוצר והרווחה, שבו התריע מפני סגירת ארבעת ההוסטלים הנותרים. לדבריו, המצב שנוצר אבסורדי, המסגרות הקיימות הוכיחו את יעילותן

כתבתו של לי ירון כתב עיתון הארץ 30.10.2017 06:21

הרשות לשיקום האסיר (רש"א) הקימה לאחרונה צוות שבוחן סגירה של כלל ההוסטלים לשיקום אסירים הממומנים ומופעלים על ידה — ארבעה במספר — בשל מחסור בתקציבים. הצוות יתכנס לראשונה בשבוע הבא, ואם ימליץ על סגירה יצטרך לאשר זאת עם שר העבודה והרווחה חיים כץ. אם המהלך ייצא לפועל, מאות אסירים מסוכנים שאינם מתאימים לשיקום בקהילה יחזרו בכל שנה לחברה ללא הליך שיקומי, מה שמגביר את הסיכויים שלהם לשוב ולבצע עבירות. הרשות, הכפופה למשרד הרווחה, נמצאת בגירעון של יותר מ–12 מיליון שקלים, ובשנים האחרונות אף סגרה חמישה הוסטלים בשל בעיות תקציביות. 

במכתב דחוף ששלח מנכ"ל הרשות לשיקום האסיר, אריה ביבי, ליועץ המשפטי לממשלה ולמשרדי האוצר והרווחה, הוא כתב כי "מיום הקמתה מפעילה הרשות לשיקום האסיר הוסטלים לשיקום אסירים משוחררים. ההוסטלים מהווים בתי מעבר שיקומיים והדרגתיים מן הכלא אל הקהילה, ומיועדים לאסירים הקשים ביותר, המאופיינים ברמת רצדיביזם גבוהה". ביבי ציין במכתבו כי סגירת חמשת ההוסטלים בשנתיים האחרונות "מנעה מאסירים רבים את האפשרות להשתקם, היות ולא נמצאו עבורם עד היום חלופות שיקומיות ראויות". 

מנכ"ל הרשות כתב עוד כי "מצבה התקציבי הנוכחי של רש"א אינו מאפשר את המשך הפעלתם של ההוסטלים", ועל כן הורה להקים ועדת בדיקה מקצועית לבחינת המשך הפעלתם וביקש לקיים עמם דיון דחוף בנושא. 

ביבי התייחס במכתבו לפסיקת בית המשפט העליון מחודש יוני, שבה מתחו שופטי בג"ץ ביקורת על תנאי החזקתם של אסירים ועצורים במתקני הכליאה ברחבי הארץ, ופסקו כי על המדינה להרחיב את שטח המחיה שלהם משלושה ל–4.5 מ"ר לאדם בתוך שנה וחצי. השופט אליקים רובינשטיין כתב בפסק הדין כי דרך המלך היא שהמדינה תפעל לשיפוץ ולהרחבה של מתקני הכליאה הקיימים, ומנה חלופות נוספות שמטרתן צמצום מספר האסירים. בימים אלה מקיימים במשרד לביטחון הפנים ובשירות בתי הסוהר דיונים בהשלכות ההחלטה. "לא ייתכן כי מחד מתקיימים דיונים קדחתניים בנושא חלופות כליאה, ומאידך ארבע מסגרות קיימות אשר יעילותן הוכחה, עומדות על סף סגירה", כתב מנכ"ל רש"א. "אני סבור כי מצב אבסורדי זה מחייב מציאת פתרון ברמה המערכתית, ותקוותי כי כל הגורמים הרלוונטיים יתנו דעתם על כך".

לפי נתוני הרשות, בשנת 2016 היא הצליחה לשקם פחות משליש מהאסירים הפליליים תושבי ישראל. ביבי אמר ל"הארץ" כי הקים ארבעה צוותים שונים במטרה לבחון אפשרויות התייעלות ברש"א, והוסיף כי על מנת לסגור את ההוסטלים נדרש אישור של שר הרווחה. "כמו שאני מכיר אותו, אני לא מאמין שייתן יד לסגירה", הבהיר והוסיף כי "בהוסטלים מטופלים עברייני סמים רבים שצריכים להיות מטופלים על ידי הרשות למלחמה בסמים, שיכולה לסייע מבחינה תקציבית". 

כיום מפעילה רש"א שלושה הוסטלים, בהם מטופלים מאות אסירים משוחררים מדי שנה — הוסטל ירושלים למכורים, הוסטל "מפתחות" לגברים אלימים במשפחה ומרכז הוליסטי לאסירות משוחררות, שהוא ההוסטל היחיד לנשים שאינן יכולות להשתקם בקהילה. כמו כן, מתקצבת רש"א את הוסטל "בית החסד", המיועד לאסירים משוחררים מהחברה הערבית. 

ברש"א מתמודדים עם מצוקה תקציבית קשה כבר כמה שנים. בנובמבר אשתקד, במחאה על מחסור בתקציב, הודיע ראש הרשות הקודם, יצחק (ז'ק) דדון, על התפטרותו שנתיים לפני סיום כהונתו. בשנת 2012 התפטר ראש הרשות דאז, ד"ר חיים אילוז איילון, בשל אותן סיבות. 

הרשות מקבלת תקציב שנתי של כ–35 מיליון שקלים, למרות שלטענתה היא זקוקה ל–75 מיליון שקלים על מנת להפעיל מערך שיקום ראוי. בחישוב פנימי שערכו ברשות, התברר כי הגדלת התקציב יכולה לחסוך למדינה מאות מיליוני שקלים, שכן עלות הטיפול באסיר משוחרר עומדת על 28 אלף שקלים בשנה, ואילו עלות שהות של אסיר בכלא עומדת על כ–120 אלף שקלים. 

ממשרד האוצר נמסר בתגובה כי "במסגרת תקציב 2017–2018 גדל בסיס תקציב הרשות לשיקום האסיר בכ–5.5 מיליון שקלים. הרשות מתעדפת מסגרות שונות על פני מסגרות ההוסטלים הנמצאות תחת אחריותה בהתאם לשיקול דעתה. הרשות נמצאת תחת אחריות משרד הרווחה וניתן לתעדף את הרשות במסגרת תקציב המשרד. במסגרת מענה המדינה לבג"ץ תנאי המחיה, נבחנות על ידי המדינה חלופות רבות לפתרון — בין היתר, במסגרות ברשות לשיקום האסיר. חלופות אלו עדיין נמצאות בשלבי בחינה".