2. ביקור אסיר בכלא זכות או טובת הנאה?
אחת השאלות הנדונות בסוגיית ביקורי אסירים היא אם ביקור הוא זכות המוקנית לאסיר בחוק, או שמא מדובר בטובת הנאה שרשויות הכלא רשאיות לתת לו על - פי שיקול דעתן. שאלה זו מועלית לנוכח העובדה שלאסירים יש זכויות המוקנות להם בחוק, ובהן זכויות הנגזרות מחוק - יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב - 1992 , כגון: קורת גג, כסות ואוכל, הזכות לעתירה, ביקור עורך - דין, קבלת טיפול רפואי ועוד, ונוסף עליהן אפשר לתת להם טובות הנאה, מעבר לזכויות המוקנות להם על פי חוק, כגון: ביקורים, מכתבים וחופשות.
על - פי סעיף 47 (ב) לפקודת בתי - הסוהר מותר לאשר לאסיר לקבל ביקורים של ידידים לאחר שלושה חודשים מכניסתו לכלא, ובלשון הפקודה:
"אחרי תום שלושת החודשים הראשונים של מאסרו, ולאחר מכן כל חודשיים, מותר להרשות ביקורי ידידים לעיני סוהר ובטווח שמיעתו...".
נוסף על כך, בתקנות בתי הסוהר, התשל"ח - 1978 , שהותקנו מכוחה של פקודת בתי -- הסוהר, נקבע כי מנהל בית - כלא רשאי לתת לאסירים טובות הנאה שונות מעבר לזכויות המוקנות להם בחוק, ובהן ביקורים. על - פי התקנות:
"מנהל בית - הסוהר רשאי... להעניק לכלל האסירים טובות הנאה מעבר לזכויות המוקנות שנקבעו בחיקוק, כגון: ביקורים, מכתבים, חופשות... המותנות בהתנהגותו הטובה של האסיר המסוים או בסוג בית הסוהר או האגף שבו הוא מוחזק או במצב בית הסוהר".
כלומר מתן טובות הנאה מותנה בהתנהגותו הטובה של האסיר, ומנהל הכלא רשאי לשלול אותן בתגובה על התנהגות בלתי תקינה של אסיר, בהתאם לשיקול דעתו. האפשרות שיש לשירות בתי - הסוהר לתת או לשלול מאסירים טובת הנאה משמשת בידיו תמריץ חיובי או שלילי שעשוי לסייע בשמירה על הסדר במתקני הכליאה. הסמכות לתת טובות הנאה קיימת הן כלפי אסירים פליליים והן כלפי אסירים ביטחוניים.
אשר לעצורים, בתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז – 1977, נקבע כי עצור שהוגש נגדו כתב אישום זכאי לביקורים, ובתקנות יש פירוט של תדירות הביקורים ומשך הביקור, ואילו עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום אינו זכאי לביקורים אלא באישור הממונה על החקירה. כלומר ביקורים אצל עצורים הם בבחינת זכות הקבועה בתקנות, ולא טובת הנאה.
דיון בשאלה אם ביקור הוא זכותו של אסיר או טובת הנאה הניתנת לו מידי רשויות הכלא נדון במסגרת עתירה לבג"ץ בנושא ביקורים של מי שאינם בני משפחה מדרגה ראשונה אצל אסירים ביטחוניים.
בעתירה זו דנו השופטים בין השאר בשאלה אם הביקורים בכלא הם זכות העומדת לאסיר או טובת הנאה, אולם יש לציין כי בפסק דין זה לא ניתנה פסיקה מחייבת בשאלה זו.
דעת השופט יורם דנציגר היתה כי הזכות לביקורים אצל אסירים היא בבחינת טובת הנאה שניתנת לשלילה בידי הרשות המוסמכת. לדבריו:
"...הגשמת חירותו של אדם, חופש בחירתו ופיתוח אישיותו מוצאים את ביטוים בין היתר באפשרות הקיימת לכל אדם... להיפגש עם מי שרק ירצה; ובאפשרות לקיים תקשורת מפגש, שיחה, מכתב, הודעת דואר אלקטרוני וכיוצא באלה עם בני אנוש אחרים... אין ספק אפוא כי נדבך בקיומם של חיי אנוש בסיסיים הנו התקשורת, הביטוי והאינטראקציה של האדם עם העולם סביבו...". עם זאת הביע השופט דנציגר את הסברה כי אין חובה לגזור מהזכויות האלה את הזכות לביקורים דווקא, שכן זכויות אלה ניתנות למימוש גם באמצעות מכתבים או קשר טלפוני, ולאו דווקא במפגש פנים מול פנים, אף שאין להפחית מחשיבותו ואיכותו של המפגש פנים מול פנים. לדבריו, "הדרכים באמצעותם ישמור האסיר על הקשר עם המשפחה והעולם שמחוץ לכלא נוגעת
למידתיות הפגיעה בזכויותיו, אך אין לומר כי לאסיר זכות מוקנית לביקורים... ואין לבחון מגבלות על אחד מן האמצעים בהם יתאפשר לאסיר לקיים קשר עם העולם שמחוץ לבית - הכלא בלי לבחון את האפשרויות האחרות שעומדות לרשותו לקיים את הקשר".
מנגד, עמדתה של השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה היתה כי:
"על פי דפוסי החשיבה החוקתית הנוהגת בישראל אכן ניתן להשקיף על חופשות וביקורים אצל אסירים גם כחלק מזכויות האדם השמורות להם גם בהימצאם בכלא, שאינן מתאיינות בהכרח מעצם שלילת החירות הנובעת מן המאסר, פרי הסנקציה העונשית. יציאה לחופשות וביקורים של בני משפחה הם חלק מנדבכי הקשר של האדם האסיר עם העולם ועם סביבתו הקרובה. הוא זקוק להם מעצם ברייתו. הם חלק מהווייתו כאדם; הם חלק מכבודו כאדם. הם תורמים תרומה חשובה לרווחתו ולשיקומו במהלך מאסרו. אלא שזכויות אלה של אסיר בכלא נתונות בדרך הטבע להגבלות במידות חומרה שונות, לצורך השגת תכליות שונות, ובהן הגנה על הסדר והמשמעת בכלא, הגנה על ביטחון המדינה, מניעת אפשרות הימלטות )לעניין חופשות( וכיוצא באלה שיקולים. על - פי תפיסה זו, ההגבלות על זכויות החופשה והביקורים ומידת חומרתן צריכות לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. תפיסת חופשות וביקורי אסירים כזכויות הנתונות לאסיר, הכפופות להגבלות, להבדיל מפריבילגיות הניתנות כמעשה חסד למי שעומדים בתנאים מוקדמים מסוימים, משנה באופן מהותי את נקודת האיזון בין אופי ה"הטבה" הניתנת לאסיר לבין האינטרס הציבורי הנוגד.
ראיית החופשות והביקורים כפריבילגיה בלבד אינה מחייבת כי ההגבלות המושמות עליהם יעמדו במבחן פסקת ההגבלה, שכן אין מדובר בזכויות האסיר אלא בהטבות הניתנות כחסד; לעומת זאת, הכרה בחופשות ובביקורים כחלק מזכויות האדם הנתונות לאסיר מחייבת שההגבלות המושמות עליהם תעמודנה בעקרונות האיזון והמידתיות השאובים מפסקת ההגבלה החוקתית.
כפיפות זו לפסקת ההגבלה מבטיחה שההגבלות המוטלות על יציאת אסירים לחופשות ועל קבלת ביקורים תהיינה מבוקרות ומדודות ולא תפגענה באסיר מעבר למידה הנדרשת וההכרחית לצורך הגנה על אינטרס ציבורי חיוני".
נשוב ונדגיש כי בפסק הדין לא ניתנה פסיקה מחייבת בשאלה אם ביקורים הם זכות המוקנית לאסיר או טובת הנאה, וכאמור, על - פי תקנות בתי - הסוהר ביקורים בכלא הם בבחינת טובת הנאה הניתנת לשלילה בידי רשויות הכלא.
בעתירה זו קבע בית המשפט כי ההוראות שהוציא נציב שירות בתי - הסוהר לביקורים אצל אסירים ביטחוניים הן סבירות, אולם הוא הורה לשירות בתי - הסוהר לבחון מחדש את הערעור שהגישו העותרים על החלטתו שלא לאשר ביקור של בני משפחה שאינם מדרגה ראשונה אצל אסיר ביטחוני.
