השופט בדימוס דנציגר: "צריך להניח שיש בישראל הרשעות שווא"
כשופט עליון הוא ביקש לזכות את רומן זדורוב. כעת, עם מינויו לראש ועדה לצמצום עיוותי הדין, מסביר יורם דנציגר בראיון ל"הארץ" מה גורם לאדם להודות בפשע שלא ביצע ולמה אין כמעט זיכויים בישראל, ומגלה מה הוא חושב על המהפכה של שקד בבית המשפט
רויטל חובל - 01.06.2018 05:13 / עודכן ב: 02.06.2018 19:56
בפברואר השנה, באירוע סגור לרגל פרישתו מבית המשפט העליון, התייחס יורם דנציגר לשינויים העוברים על בית המשפט. "אכן אפשר להצביע על מהפך", אמר. "לראשונה רוב השופטים בבית המשפט הם בוגרי אוניברסיטת תל אביב ולא האוניברסיטה העברית". בימים האחרונים לכהונתו בעליון, כחבר בוועדה לבחירת שופטים, דחף דנציגר למינוי השופט עופר גרוסקופף כמחליפו ותמך במועמד מטעם שרת המשפטים איילת שקד, פרופ' אלכס שטיין. אחרי המינויים הללו ועוד ארבעה מינויים לעליון בשנה שעברה, שקד משוכנעת שהצליחה במשימתה, לשנות את פניו של בית המשפט ולהפוך אותו לשמרני יותר. "בית המשפט העליון של היום הוא לא בית המשפט העליון של לפני שלוש שנים", הצהירה בשבוע שעבר.
כעת, בראיון ל"הארץ", אומר דנציגר: "כל מינוי גורם לכך שהתמונה האנושית בבית המשפט משתנה. האם בית המשפט שינה את פניו בצורה שהשרה מתכוונת אליה? אני לא חושב. אני חושב שכל השופטים שמתמנים מבינים בסופו של דבר את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם ואת חשיבות התפקיד. הם לא שליחים של אף אחד ולא שפוטים של אף אחד".
ההודעה של דנציגר על פרישתו בשנה שעברה לא הפתיעה את מקורביו, ששמעו ממנו שמיצה את התפקיד הסיזיפי. בגיל 64, אחרי יותר מעשר שנים בבית המשפט העליון, הוא רצה להמשיך הלאה. השבוע מינתה אותו שקד לעמוד בראש ועדה שתבחן דרכים לצמצום מספר הרשעות השווא בישראל, הוא מלמד באוניברסיטת תל אביב ומשמש בורר בסכסוכים עסקיים. יום לאחר שפשט סופית את הגלימה, הוא עדיין נזהר בלשונו. את הראיון הגביל מראש לענייני הוועדה בלבד, ולנושאים שעל סדר היום הוא מסרב להתייחס.
בלשכת שקד דחפו לכינון הוועדה כבר זמן רב, אך רק כעת, בשנה הרביעית לכהונתה, הכריזה השרה על הקמתה. עדיין לא ברור מי יכהן בה, מלבד פרופ' אורן גזל אייל ושר המשפטים לשעבר דוד ליבאי, כמה זמן תפעל ואיך בדיוק. לדברי דנציגר, "המטרה היא לתקן את מה ששקד הגדירה כתופעת הודאות השווא, שגורמות להרשעות שווא. גבולות הגזרה של הוועדה עדיין לא ברורים, אך הדבר המרכזי שנצטרך לדון בו הוא כיצד מונעים מצב שבו חשודים יודו במשהו שהם לא עשו. נצטרך לבחון אם יש בתהליך, בעיקר בשלב המעצר והחקירה, משהו שגורם לאנשים לעתים להודות במשהו שהם לא עשו, כשהרצון החופשי שלהם נשלל והם נשברים".
לפני כ-25 שנה, בעקבות פרשת כנופיית מע"צ (קבוצת צעירים שהורשעו לפי הודאותיהם בסדרת מעשי הצתה, ריצו מאסרים ולבסוף זוכו), הוקמה ועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג שבחנה דרכים למנוע הודאות שווא. המלצות הוועדה, ובהן נוכחות של עורך דין לצד חשודים בחדר החקירות, נותרו על הנייר. "טבען של ועדות הוא שיושבים בהן אנשים רציניים ועושים עבודה טובה, ולא תמיד יוצא מהמלצותיהן משהו", אומר דנציגר. "אולי השקפת העולם שלי קצת תמימה, אבל אם הייתי חושב שתוצר העבודה של כל ועדה הוא התעלמות מהמלצותיה, לא הייתי מסכים לקחת על עצמי את התפקיד הזה. אני מאמין ששינויים כן קורים".
לשאלה מה מטריד אותו באופן שבו מתנהל כיום ההליך הפלילי בישראל, הוא משיב: "אני לא קם בבוקר מוטרד. אני לא חושב ששיטת המשפט שלנו רקובה או פסולה, בסך הכל היא שיטה לא רעה. ועדיין, ההנחה צריכה להיות שגם בישראל יש הרשעות שווא וצריך לנסות לצמצם אותן למינימום האפשרי". למרות זאת, ניתן להבין שיש לו הסתייגויות מהאופן שבו מתנהלות חקירות בישראל. "חלק מהביקורת שואלת אם יש צורך לעצור בכל מקרה, אם יש צורך לעצור אנשים בדרך שבה הם נעצרים, אם צריך לחקור בדרך שבה חוקרים".
אולם חרף הביקורת המדודה הזו ולמרות ניסיונו כנחקר, על רקע קשריו עם שלומי לחיאני (התיק נסגר מחוסר אשמה), דנציגר נוטה חסד למערכת אכיפת החוק: "אני מאמין באמת ובתמים שברוב המוחלט של המקרים, המשטרה והפרקליטות לא עסוקות בתפירת תיקים. הן רואות את המלחמה בפשיעה כשליחות בעלת חשיבות עליונה ולעתים, בתוך התהליך הלא קל הזה, אני מניח שנוקטים צעדים שנראים הגיוניים ברגע מסוים, אבל הם לא סבירים או לא ראויים. זה לא מגיע מתוך מדיניות שרוצה להוציא מהנחקר הודאה בכל מחיר, או שואפת להכניס לכלא אנשים שלא עשו כלום. המסקנה היא שחייבים לתקן את הליקויים, להפוך את תהליכי החקירה והבירור לראויים יותר ולהבטיח שגם שם הכבוד והצלם האנושי של החשוד יישמרו".
אחת הסיבות להרשעות שווא, אומר דנציגר, "היא שאנשים מודים לא מתוך רצון חופשי בביצוע דברים שהם לא ביצעו. חקירה, מעצם טבעה, היא סיטואציה מלחיצה. הנחקר מנותק מביתו, מסביבת העבודה שלו וממשפחתו. החקירה מתנהלת לפעמים בשעות מוקדמות מאוד בבוקר, או באמצע הלילה, או על פני יום שלם, אז בוודאי שהחשוד נמצא בלחץ והרבה פעמים הוא עלה נידף. האם הסיטואציה הזאת אומרת שההודאה שלו פסולה? לא בהכרח. השאלה שצריכה להישאל היא אם ההודאה הוצאה כשנשללה ממנו היכולת לקבל החלטה מושכלת, ואם הודה במיוחס לו רק כדי להפסיק את החקירה".
"כשופט קראתי הרבה מאוד טענות של אנשים שהודו בחקירה משטרתית או בפני מדובב בביצוע העבירה, וטענו אחר כך שההודאה נגבתה מהם תחת לחץ ושלא מרצון חופשי", מוסיף דנציגר. "כיוון שלא כיהנתי כשופט בערכאה דיונית לא יכולתי להסתכל בעיניו של נאשם ולמצוא בהן אותות אמת או אותות שקר. האם קרה שהשתכנעתי מעל לכל ספק סביר שאדם הודה במשהו שהוא לא עשה? זאת שאלה קשה".
דנציגר נזכר במקרה של ראתב אבו עצא, שהועמד לדין על גרימת מותו של שוטר: "הוא הודה במסגרת חקירה מאוד קשה, של חוקרת מאוד מנוסה, שבמשך שעות ארוכות חזרה באופן מונוטוני על משפטים כמו 'אתה עשית את זה ואתה יודע שעשית את זה'. החקירה כללה גם איום שבני משפחתו ייעצרו אם לא יודה. בפסק הדין מצאתי פגמים משמעותיים בחקירה, אבל היו ראיות אחרות נגדו. במקרה הזה קבעתי שאף אם החקירה התנהלה בצורה פסולה, זה עדיין לא אומר שאותו אדם לא ביצע את העבירה. נתקלתי, כשופט, בחקירות שחשבתי שהן בלתי ראויות ובלתי סבירות ושחוקרים הפעילו בהן טכניקות שאסור להפעיל, אבל ודאי שזה לא הכלל".
דנציגר היה חריג בנוף העליון: עורך דין פרטי שייצג את החברות הגדולות במשק, איש האגודה לזכויות האזרח, שנתפס כמי שהולך נגד הזרם ובניגוד לאחרים לא מיהר לקבל את טענות המדינה. מראשית כהונתו בלט בגישתו הסנגוריאלית, ומבחינה זו הבחירה בו לראשות הוועדה נראית מתבקשת. הוא עצמו מסתייג מההגדרה הזו: "אם להיות רגיש ולהקפיד על זכויות של נחקרים וחשודים זה סנגוריאלי, אז כן, יש לי גישה סנגוריאלית. אני לא בטוח שזאת הגדרה נכונה, ואני לא בטוח שצריך לסווג ככה שופטים. יכול להיות שאני נוטה להיות יותר 'רך' או מתחשב משופטים אחרים, אבל אני לא בטוח שזה נכון". בין היתר פסק שלשוטר אין סמכות לחפש על גופו של חשוד גם אם הסכים לכך, ופסל הודאה שמסר נאשם ברצח בפני מדובבים בשל לחץ שהופעל עליו ומניעת מפגש עם עורך דין.
הפסיקה המוכרת ביותר של דנציגר היא כנראה זו שבה קבע בדעת מיעוט שיש לזכות את רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה מחמת הספק. בהרצאה בשנה שעברה אמר דנציגר כי בתיק זדורוב "היו תהיות שלא נתנו לי לישון בשקט". מנגד, הוא הכשיר את שקרי החוקרים, שאמרו לזדורוב כי דמה של ראדה נמצא על בגדיו וכלי עבודתו, וקבע כי לא הם הביאו להודאה שלו. בעקבות הפרשה פרסמו דנציגר והעוזרת המשפטית שלו, רונה תימנה, מאמר שבו המליצו לשנות את החוק כך שבעבירות שהעונש עליהן חייב להיות מאסר עולם, הרשעה צריכה להיקבע פה אחד: "סברנו כי אם יש דעת מיעוט מזכה, היא כשלעצמה יוצרת ספק סביר". שלוש הצעות חוק ברוח זו הונחו על שולחן הכנסת, אבל לא אושרו.
"לא ישבתי בתיק של סלימאן אל-עביד (שהורשע ברצח חנית קיקוס) וגם לא בתיק של רוצחי דני כץ, כך שאני לא יכול להתייחס לשאלה אם הם אשמים", אומר דנציגר על מקרים אחרים שבהם נשמעו טענות לעיוות דין. "באשר לעמוס ברנס (שהורשע ברצח רחל הלר ונוקה מאשמה), ההבדל הגדול בין המקרה שלו לאחרים, וזה מתקשר לעבודת הוועדה, הוא שלא היה ספק שהחקירה והשחזור היו נגועים ופסולים. היום כל שופט היה אומר שעל דבר כזה אי אפשר לשלוח אדם לבית סוהר לכל חייו. חיים כהן (שופט העליון לשעבר שפעל לזיכויו של ברנס) הרגיש עד יומו האחרון שברנס לא ביצע את העבירה. ישנם שופטי עליון בדימוס שמשוכנעים שכן ביצע את העבירה. אני לא יכול להגיד מי צודק. אני רק יכול להגיד שאם אני הייתי שופט, והיה מתברר לי שאדם נתן הודאה תחת לחץ, איומים, אלימות פיזית או נפשית ששוללים את רצונו החופשי, לא הייתי נותן יד להרשעתו".
דנציגר תומך בהקמת גרסה ישראלית של פרויקט החפות, שבו מומחים בוחנים מחדש ראיות פורנזיות. "גם באנגליה וגם בארה"ב מצאו שאנשים ישבו בכלא שעה שהם לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם", הוא מסביר. "היום, הודות להתפתחויות הטכנולוגיות, קיימת אפשרות לבחון בדיעבד אם אדם היה מעורב בביצוע פשע. אם אפשר להוכיח כעבור זמן שהדנ"א של מי שהורשע לא תואם את ממצאי הזירה, זאת הוכחה ניצחת". עם זאת, הוא מבהיר שהוועדה בראשותו אינה מוסמכת להקים גוף כזה, אלא רק להמליץ על כך.
ב-2016, רק שלושה אחוזים מהנאשמים שנגדם הגישה הפרקליטות כתבי אישום זוכו זיכוי מלא. בשנים 2016-2015 התקבלו 33% מהערעורים של נאשמים לעליון, לעומת 62% מהערעורים שהגישה המדינה. דנציגר סבור שההסבר נעוץ בשיטת המשפט הישראלית, "שאומרת שערכאת ערעור לא מתערבת בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של עדים, למעט במקרים חריגים. אצלנו בניגוד לגרמניה, למשל, שופטים שיושבים בערעור לא שומעים את העדים מחדש ולא בוחנים ראיות באופן בלתי אמצעי, ומכאן ההצדקה לעקרון אי-ההתערבות. הסיכוי שיהיו הרבה מקרים שבהם הערכאה הדיונית טעתה טעות משפטית שמאפשרת לערכאת הערעור להתערב קטן".
דנציגר דוחה הסבר אפשרי אחר, שלפיו שופטים בישראל נוטים לסמוך על התביעה ולאמץ בקלות יתרה את התזה שגיבשה. לדבריו, "נכון שחלק לא מבוטל מהשופטים שמרבים לעסוק במשפט פלילי מגיעים לתפקידי שיפוט לאחר ששימשו פרקליטים, אבל אני לא חושב שאפשר להגיד ששופט שהיה בעבר פרקליט הוא קטגוריאלי בגישתו, 'מרשיע סדרתי', וכל מי שהגיע מהשוק הפרטי הוא 'מזכה סדרתי'. ברגע שאדם מתמנה לשיפוט, הוא צריך לשכוח את העבר שלו ולעשות את העבודה שלו נאמנה".
נושא נוסף שצפוי להיות מונח על שולחנה של ועדת דנציגר הוא הביקורת ההולכת וגוברת על ריבוי הסדרי הטיעון, שבהם נקבעות כיום מרבית ההרשעות. לדברי דנציגר, "הסדרי טיעון זו טכניקה שבלעדיה עולם המשפט הפלילי הישראלי לא היה יכול להחזיק מעמד. הנחת העבודה שלי היא שברוב רובם של המקרים, אדם לא מודה בהסדר טיעון אם הוא לא ביצע את העבירות המיוחסות לו. עם זאת, יש מקרים שבהם נאשמים, בדרך כלל עם עבר פלילי כבד, מעדיפים להודות בחלק מהעבירות משום שהם היו מעורבים בצורה חלקית או אחרת באירוע העברייני, מאשר לנהל הליך שבסופו 'יחטפו' עונש כבד יותר, כי לא יאמינו להם או בגלל העבר שלהם".
אם בעבר הסדרי טיעון היו מתגבשים בעקבות משא ומתן בין הצדדים, בשנים האחרונות אלה השופטים שדוחפים אליהם ומפצירים בתביעה ובהגנה להגיע להסכמות. לניר סומך, שהורשע בהריגה, הציעו שופטי העליון להסכים להפחתה של העונש מ-14 שנות מאסר לחמש. הפרקליטות התנגדה להסדר, ובסופו של דבר זיכו השופטים את סומך אחרי שריצה שלוש שנות מאסר. לדברי דנציגר, "לשופטים מותר להביע את דעתם שיש מקום בנסיבות להגיע להסדר טיעון. אם שופטים אומרים שהם חושבים שהתיק בשל להסדר, זה לגיטימי. אם שופט אומר 'אם תנהל את התיק הוא ייגמר בחמש שנות מאסר' לפני ששמע את הראיות, זה רע מאוד. אני חושב שלפעמים מפרשים יותר מדי לחומרה אמירות של שופטים שמנסים לשכנע את הצדדים להידבר, כאילו הם נעולים בדעתם, וזה לא כך".
אבל מה קורה כשאנשים מרגישים שהמשפט שלהם הוא רולטה, ומחליטים לקנות את הסיכון ולחתום על הסדר טיעון מתוך פחד?
"אם אדם מודה במה שהוא לא עשה רק מתוך חשש שטענותיו לא יתקבלו, יש בזה טעם לפגם. אני חושב שתופעה כזאת צריכה להדאיג את כולנו. עם זאת, אני חושב שזה התפקיד של סנגורים, שהם אנשי מקצוע שאמונים על האינטרסים של הנאשמים, להבהיר לשולחיהם שאל להם להודות בביצוע עבירה שהם לא ביצעו".
החלטה נוספת של דנציגר שנתפסה כסנגוריאלית היתה עיכוב ביצוע עונש המאסר של הנשיא לשעבר משה קצב עד להכרעה בערעורו. "האידיאל בעיני הוא שכל עוד לאדם יש זכות ערעור, כלומר סיכוי להוכיח שהוא לא אשם, הוא לא צריך להתחיל לרצות את העונש שנגזר עליו. בעניין קצב החלטתי לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע, כי דברים מסוימים בהכרעת הדין הטרידו אותי". על הביקורת שספג בשל כך הוא אומר: "ביקרו אותי על הרבה החלטות, אז מה? זה שמבקרים זה לגיטימי. בחלק מהמקרים המבקרים צודקים. זה מה שיפה בבית המשפט העליון, גם היום. לא רק שמותר לך להגיד דברים שלא מקובלים על הקולגות שלך ולהיות בדעת מיעוט, זה לגיטימי לחלוטין. השיח פתוח מאוד, דמוקרטי, וכל שופט כותב ואומר מה שהוא רוצה. זאת האחריות שלו, בשביל זה הוא מקבל משכורת. אם דעתו מקובלת על אחרים, מה טוב, ואם דעתו לא מקובלת, לא קרה שום אסון".
לאורך שנותיו בעליון, דנציגר היה לא אחת בדעת מיעוט. עם זאת, הוא מבהיר, "לא היו מקרים שבהם חשבתי שההתנהלות של הקולגות שלי היתה לא סבירה או מקוממת". באחרונה סיפר בהרצאה ששופטי העליון לא ניסו לשכנע זה את זה בצדקתם בפרשת זדורוב. "סיפרו לי שבימים שקדמו למינוי שלי היתה התנהלות קצת שונה, שופטים ניסו לשכנע את חבריהם לשנות את עמדתם, והיו שסיפרו על כעסים ומריבות בין שופטים שלא ראו עין בעין במקרה כזה או אחר", הוא אומר כעת. "בעשר השנים שאני ישבתי בעליון, לשמחתי, התופעות האלה לא היו קיימות. אנחנו מקיימים התייעצויות, ושופט יכול להגיד לעמיתים שלו שלדעתו הם שוגים, אבל בלי כעס ובלי היעלבויות. אדם שלא יכול לחיות עם מצב שבו דעותיו לא מקובלות, עדיף שלא יהיה שופט. אי אפשר אחרת".
