ועדות אי-שחרורים

מקור: טלי חרותי סובר 18.9.16

 

בשנת 1990 שוחררו שני שליש מהאסירים בשחרור על תנאי ממאסר
בשנת 2010 שוחררו כשליש מהאסירים בשחרור על תנאי ממאסר
בשנת 2015 שוחררו כחמישית מהאסירים בשחרור על תנאי ממאסר

 

שחרור על תנאי ממאסר נעשה על ידי ועדת שחרורים המורכבת משופט מכהן או שופט בדימוס ומשני נציגי ציבור שהם בעלי ניסיון בתחום החינוך או הטיפול בעוברי חוק. לוועדות סמכות רחבה להתנות שחרור של אסיר במהלך השליש האחרון של מאסרו, בהשתלבות בתכנית טיפול, בתעסוקה או בהכפפתו לאמצעים שונים פיקוח על התנהלותו. בתקופה זו יש לאסירים מוטיבציה גבוהה למלא אחר הוראות הוועדה ולקיים את תנאי השחרור, כי הפרתם עלולה לגרור החזרתו לכלא לצורך ריצוי מלוא תקופת המאסר.

 

לוועדות יכול היה להיות תפקיד מרכזי בפיקוח על אסירים משוחררים ובליווים במהלך התקופה הרגישה של מעבר מכליאה לקהילה, אך המספרים מספרים שתפיסת התפקיד של הוועדות השתנתה במהלך השנים: מוועדות שראו את עיקר תפקידם כתומכות בסיכויי השיקום של אסירים לוועדות אשר מונעות מהחשש שההזדמנות לשיקום תנוצל לרעה וממשות את תפקידן השיקומי רק ביחס לחלק קטן מן האסירים.

 

קל למצוא נימוקים משפטיים או טיפוליים להיאחז בהם כדי לא לשחרר אסירים: משאבים דלים של הרשות לשיקום האסיר גורמים לכך שהיא מכינה תכניות שיקום רק לחלק מהאסירים שעשויים להפיק מהן תועלת - אך גם כאשר תכנית כזאת מוצעת קל לטעון שהיא אינה מספיקה ולפקפק ביעילותה; חלק מאסירים טוענים לחפותם או מודים רק באופן חלקי – ואחרים מודים בעבירות שיוחסו להם אך נטען כי הודאתם נעשית רק לצורך שחרור; רוב האסירים נשפטים לעונשי מאסר קצרים כך שלא הספיקו למצות את תכניות החינוך והשיקום בש"ס - ואחרים נשפטו למאסרים ארוכים אך העבירות חמורות והשליש ארוך; אין כמעט אסיר שלא צבר לחובתו עבירות משמעת שניתן להיאחז בהן כדי לטעון ששיתוף הפעולה שלו אינו מלא – ולגבי אחרים ניתן לטעון שהתנהגות טובה בכלא אינה ערובה להשתלבות טובה בקהילה; לחלק אין תמיכה חברתית מספיקה - ולאחרים יש אומנם תמיכה חברתית אך זו לא סייעה למנוע עבריינות בעבר; חלקם שולבו בעבר בתכניות שיקום אך כשלו – ואחרים אינם מבינים לעומק את משמעות הטיפול ואת ההתמודדות המצופה מהם; ולעולם ניתן לדחות את הבקשה לשחרור על תנאי בשל חסרונו של אבחון נוסף, חוות דעת או ציפייה שהאסיר ישתלב במסגרת טיפולית נוספת בתוך המאסר.

 

כל ההנמקות הללו נפרסות שוב ושוב בהחלטות הוועדות שלא אחת רואות את עיקר תפקידן להגן על החברה מפני כל חשש לביצוע עבירות עתידיות. עם זאת, כאשר חושבים על שחרור על תנאי ממאסר כאחד הכלים החברתיים החשובים לשיקום אסירים ולמניעת עבריינות חוזרת אזי הנתונים הגדולים של חוסר שחרור מצביעים על כישלון מערכתי צורב.