הדו"ח השנתי של הסנגוריה מגלה פרטים מטרידים על אכיפת החוק בישראל: מעצרי שווא, התנכלות למיעוטים, הרשעת חפים מפשע, אלימות שוטרים וריבוי כתבי אישום על מעשים פחותי ערך.
מאת כתב כלכליסט משה גורלי - 04.09.16, 07:07
השנה מלאו 20 שנה להקמתה של הסנגוריה הציבורית, וצודק הסנגור הציבורי הארצי ד"ר יואב ספיר ש"מאז הוקמה, היא שינתה את אופיו של ההליך הפלילי בישראל ללא הכר". ולא מדובר רק בהגברת והשבחת הייצוג של חלכאים ונדכאים בבתי המשפט, אלא גם ובעיקר בהצבעה אמיצה על חולייה של מערכת המשפט בכל הקשור להפעלת הגרזן הפלילי, שהוא הנשק הקטלני ביותר שקיים בארגז הכלים של המדינה.
דו"ח הסנגוריה הציבורית לסיכום 2015 שמתפרסם היום (א') מצביע על כמה מהחוליים האלה. רובם נגזרים משימוש היתר במשפט הפלילי בניגוד לעיקרון הקובע כי ראוי להשתמש במשפט הפלילי ככלי להגנה על ערכים חברתיים רק כאשר אין תגובה חברתית הולמת אחרת.
כך מצביע הדו"ח על "מספר לא מבוטל של כתבי אישום העוסקים במעשים פחותי ערך, ואינם מצדיקים את השימוש בכלי הפוגעני והחריג של הגשת כתב אישום". למשל, העמדה לדין של נער על כך שזרק ביצים ושפך חלב על הרצפה. בעקבות טיעוני הסנגוריה חזרה בה המדינה מן האישום בתיק זה. למשל, העמדה לדין של אשה שהזמינה משטרה לביתה לאחר שספגה איומים. אחד השוטרים ננשך על ידי כלב הפינצ'ר שלה, והיא הואשמה בעבירה של אי־נקיטת אמצעי זהירות בחיה.
שימוש יתר בהליך הפלילי נסבל עוד פחות כשמדובר בהפעלתו נגד אוכלוסיות המצויות בשולי החברה: עניים, קבוצות מיעוט, מהגרי עבודה ואנשים עם לקויות. מדובר לא פעם בכתבי אישום על רקע של מצוקה כלכלית ברורה כמו גניבת מוצרי מזון, גניבת חשמל או מים, קיבוץ נדבות ופלישה לדיור ציבורי. עם זאת, נכתב בדו"ח, מספר כתבי האישום בנסיבות אלה פחת.
מדיניות של הפשטה
מנתוני משטרת ישראל עולה כי בשנת 1998 היו בישראל כ־38 אלף מעצרים. ב־2015 מספרם הגיע לכמעט 62 אלף. מספרם של המעצרים עד תום ההליכים גדל באופן ניכר, ובעקביות: מכ־6,000 ב־1998 לכ־20 אלף ב־2015. גם מספר המעצרים לצורכי חקירה ("מעצרי ימים") גדל משמעותית בעשור האחרון. ברוב הגדול של מעצרי הימים, בין כמחצית לשני שלישים, כלל לא מוגש כתב אישום.
הגידול במעצרים קיבל רוח גבית מיעדי המשטרה שעליהם הכריז המפכ"ל הקודם יוחנן דנינו באמצעות "תוכנית מפנה". תוכנית זו הגבירה מעצרים לצורך הרתעה בניגוד לעיקרון שהתוו החוק ובתי המשפט שלפיו המעצר מתחייב רק במקומות שצפויים בהם מסוכנות או שיבוש החקירה מצדו של החשוד. "ריבוי המעצרים הוא מהתופעות המטרידות ביותר כיום במערכת המשפט הפלילי, ולדעת הסנגוריה יש לו השלכות מדאיגות על משטר זכויות האדם בישראל ועל היחס שבין הפרט לשלטון", נכתב בדו"ח.
משטרת ישראל אינה מקפידה ליידע את כל העצורים כראוי על זכותם להיוועץ בסנגור בכלל, ובסנגור ציבורי בפרט, טרם חקירתם. על פי הדו"ח, חלק מהחשודים מוותרים על זכותם להיוועץ בסנגור בנסיבות המעלות חשש שלא הובהרה להם זכותם כראוי, כך שלא מדובר בוויתור מדעת. המשמעות היא שהזכות להיעזר בעורך דין נותרת שמורה בעיקר לנחקרים מיוחסים שדבר חקירתם נודע להם מראש והם לא מעוכבים ולא נעצרים, או לנחקרים מנוסים המודעים לזכויותיהם. אחרים אינם זוכים לממש את זכויותיהם במקרים רבים.
בשנת 2015 ותחילת שנת 2016 נתקלה הסנגוריה הציבורית במקרים חוזרים ונשנים של הפשטת קטינים ואנשים ללא עבר פלילי במהלך חקירתם בתחנות המשטרה. "נראה כי החיפושים המשפילים נערכו בניגוד לחוק, ותוך הפרה חמורה של זכותם החוקתית של העצורים לכבוד ולפרטיות", נכתב בדו"ח.
לקטינים מקדיש הדו"ח כמה פרקים מדאיגים. למשל, הנטייה שלא להשתמש בהליך חלופי שיקומי. המחוקק מעדיף את הכלי הזה גם כשיש בסיס ראייתי להעמדה לדין של קטין, ועל המדינה לבדוק את השימוש בו כדי שלא להכתים את הקטין ברישום פלילי. "ואולם, למרבה הצער", נכתב בדו"ח, "גם כמה שנים לאחר חקיקת הסעיף, ואף על פי שתוקן בשנת 2014 באופן שיחייב באופן מפורש גם את התביעה המשטרתית והפרקליטות, נראה כי השימוש בו טרם צבר תאוצה, והוא אינו מהווה כלי מרכזי בתגובה החברתית לקטינים עוברי חוק, כפי שביקש המחוקק לקבוע".
הדו"ח מצביע על תלונות רבות ומטרידות על אלימות סוהרים בכלא כנגד קטינים, כשבמקרים כאלה ישנה בעיה שהקטינים חוששים להתלונן.
"התלונות החוזרות ונשנות, לצד מרקם היחסים הרגיש הקיים בכלא הנובע בין היתר מהתלות המוחלטת של הקטינים בסגל וגילם הצעיר של הקטינים, מחייב לטעמנו חשיבה מחודשת על האופן שבו יש לחקור תלונות אלו - גם בהיעדר מתלונן", ממליץ הדו"ח.
פרקליטות בניגוד עניינים
הסנגוריה הציבורית מתריעה על קשיים שמקשים ואף מונעים חשיפה ותיקון של הרשעות שווא. למשל, ביעור מוצגים ואובדנם או הימצאותה של פרקליטות המדינה בניגוד עניינים מובנה בהתנגדותה לבקשות למשפט חוזר.
"על רקע קשיים אלה, סביר להניח שקיימת בישראל תופעה, שאינה זניחה ואינה שולית, של חפים מפשע המרצים מאסרים כבדים", נכתב בדו"ח.
428 נידונים שהורשעו בפסק דין סופי וטוענים להרשעת שווא, פנו מאז 2001 אל הסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצג אותם בבקשה למשפט חוזר. כ־386 מהפניות נדחו, לאחר שנמצא שאין אפשרות להגיש עבור הפונה בקשה למשפט חוזר. 42 מהפניות הנותרות מצויות בשלבי בדיקה שונים. עד היום הגישה הסנגוריה הציבורית 16 בקשות למשפט חוזר, מתוכן ארבע התקבלו ו־11 נדחו. בקשה אחת למשפט חוזר תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון.
במהלך השנה החולפת הגישה המחלקה למשפטים חוזרים בקשה למשפט חוזר בעניינו של עובדיה שלום, שהורשע ברציחתו של עו"ד שמואל לוינסון ז"ל, ונכון לכתיבת שורות אלו מרצה 22 שנות מאסר.
נושא נוסף הוא אלימות שוטרים. ב־2015 העבירה הסנגוריה הציבורית למחלקה לחקירות שוטרים 304 תלונות על אלימות שוטרים. 182 נגנזו מעילות שונות, מרביתן מבלי שהתקיימה כלל חקירה, ורק בשש תלונות בלבד התקיימה חקירה שבסיומה הוחלט להעמיד את השוטרים המעורבים לדין פלילי או משמעתי. הדו"ח מצטט בעניין זה מפסיקת בתי המשפט: "לציבור עניין רב כי תלונות הדדיות של שוטר מול אזרח בעקבות אירוע נתון ייחקרו ויבוררו שתיהן עד תום מתוך גישה שוויונית ובלתי מפלה".
טרם הקמתה של הסנגוריה הציבורית נשפטו רוב רובם של העצורים והנאשמים בישראל ללא ייצוג וללא ייעוץ משפטי. לאורך השנים הפכה הסנגוריה הציבורית לשחקן מרכזי ביותר בהליך הפלילי. היא מייצגת כ־57% מהנאשמים בבתי משפט השלום וכ־33% מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים והיא שותפה לגיבוש כמה הלכות חשובות ביותר שניתנו בבית המשפט העליון בנוגע למעמדן של עדויות וראיות בהליך הפלילי. היא תרמה לתהליכי חקיקה ומדיניות ולשיפור תנאי המחיה במתקני הכליאה. במהלך השנה, נכתב בדו"ח, זוכו מאות נאשמים שהסנגוריה ייצגה.
את הדו"ח ניתן לסכם בדבריה של שרת המשפטים איילת שקד המובאים בפתחו. שקד מצטטת מדברי השופט בדימוס, המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון, "שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה".
ואומרת שקד: "יותר מכל, הסנגוריה הציבורית מוסיפה את אותו נופך של נשמה יתרה, שעליה דיבר השופט אלון, למערכת המשפט".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה