קמפיין חדש מנסה לערער על השימוש של המדינה בבתי כלא,
לחשוף את הבעיות בשיטה ולחפש דרכים אחרות להתמודד עם פגיעות של אדם בחברו. עדויות של אסירים ונתונים של מומחים מסמנים את הדרך לעולם ללא כליאה.
"כליאה זה לא פתרון. היא מתיימרת לפתור פשיעה, אבל היא לא באמת עושה את זה, ויש מחקרים שמראים שהיא רק מגבירה את הבעיה", כך פתח אופיר טובול את המפגש בנושא כליאה שהתקיים 15.1.2015 בבית העיר בתל אביב, ביוזמת האתרים קפה גיברלטר והעוקץ.
"אנשים בטוחים שבתי כלא זה משהו שנברא ביום השני לבריאת העולם או משהו כזה, ולא יכולים לדמיין עולם בלי בתי כלא", המשיך טובול, ממארגני הערב. "אבל העובדה היא שיש חלופות. העובדה היא שבאיסלנד יושבים בכלא מאתיים אנשים, שזה חלקי שלושים מישראל מבחינת היחס בין מספר האסירים לגודל האוכלוסייה. פה כלא הוא ברירת מחדל. צריך להתחיל לדבר על זה".
האמת היא שחיכיתי המון זמן לקמפיין בסגנון "כליאה זה לא פתרון". כשישבתי במעשיהו ב-2004 על סירובי להתגייס נהיה לי ברור שכלא זה לא מקום לבני אדם, שאין בו שום דבר טוב. ראיתי סביבי אנשים שנכלאו על עבירות קלות, על חובות כספיים, על טעויות קטנות, ומצאו את עצמם במאבק הישרדות, בתנאים קשים, חווים ניתוק מוחלט מהעולם שלהם ומתחושת הזהות שלהם, מושפלים עד עפר ומנסים רק לעבור את התקופה הזאת, בין היתר על ידי חיבורים לעולם התחתון ומאבקי כוח האחד נגד השני. לא פלא שאחוזי החזרה לכלא בארץ הם גבוהים ביותר. לכן ביקורת על כליאה היא עניין חברתי.
ראיתי בכלא גם את האופי המעמדי והגזעני של הכליאה. בכלא יושבים ערבים, רוסים, אתיופים ומזרחים. רובם מרקע סוציו-אקונומי נמוך. כמו שאמר טובול בפתיחת הערב, אין נתונים סטטיסטיים לגבי מוצאם של כ-20 אלף האסירים בישראל (למעט העובדה שכ-40 אחוז מהנערים הכלואים בכלא "אופק" הם אתיופים), אבל כל מי שמבקר באולם הארכות מעצרים בבית המשפט או במתקני הכליאה רואה בבירור את הצבעים של הפוקדים אותם. ביקורת על כליאה היא עניין אתני ומעמדי.
"תקציב השב"ס הוא 2.9 מיליארד שקל בשנה", אמר טובול. "ותקציב הרשות לשיקום האסיר? 14 מיליון בשנה. העלות של החזקת אסיר אחד בכלא לשנה שווה לעלות של החזקת מטפלים ועובדים סוציאליים שילוו 70 אנשים בשנה בתהליכי שיקום בחוץ". וזה עוד לפני שדיברנו על המפעלים בבתי הכלא, שמנצלים את האסירים בשכר נמוך משמעתית משכר המינימום, שהם זקוקים לו כדי לשרוד את הכלא מבלי להיות מעמסה על משפחותיהם. ביקורת על כליאה היא עניין כלכלי.
במהלך הערב בבית העיר סיפרו מספר דוברים על חיי הכלא. מהפנט מכולם היה חיים וייצמן, אסיר לשעבר שריצה עונש מאסר על עבירות תנועה. "בכלא יכולים לשרוד שני סוגי אנשים", אמר וייצמן. "או אדם חזק, או אדם בעל אמצעים. רק הם יכולים לשרוד את מלחמת ההישרדות הזאת". וייצמן תיאר את הצרכים הבסיסיים, היום-יומיים, שבכלא הופכים לנושאים למאבקי שליטה: גישה לטלפון, סיגריות, אוכל ברמה טובה מהאוכל הנחות והבלתי מספק מבחינה תזונתית שהשב"ס נותן. או במקרה שלו – מישהו שיוכל לקחת אותו במדרגות עם כיסא הגלגלים מקומת הקרקע בה היה התא שלו לקומה השנייה, של חדר האוכל. אם לא היה משלם לאסירים אחרים – לא היה מי שיעזור לו. וזה עוד לפני שמדברים על הצורך בכסף כדי להגיש עתירות כדי לזכות בביקורים, חופשות, או אפילו ניתוח הכרחי, שסגל הכלא שולל מאסירים על ימין ועל שמאל.
וייצמן השתתף בתוכנית "אור ירוק" לשיקום לנהגים בתוך הכלא, ולדבריו רק התוכנית הזאת, ולא שום דבר אחד בכלא, הייתה שעזרה לו להבין איפה טעה בחייו קודם לכן. במסגרת התוכנית הופגשו נהגים שהורשעו בעבירות תנועה עם משפחות של קורבנות תאונות דרכים, שתיארו להם את סבלן. "כל זמן המאסר למעט התוכנית הזאת היה מיותר", תיאר וייצמן.
"אם הייתי עובר את התוכנית בחוץ הייתי יכול להפנים הרבה יותר מאשר במצב שבו אני צריך לחשוב כל רגע איך אני שורד. אנשים מקבלים מכות רצח, נדקרים ונפצעים על הדברים הכי קטנים, ואם אין לך את האמצעים להגן על עצמך מזה – שום דבר חוץ מההישרדות לא מעסיק אותך. מי שאין לו את הכוח או את הכסף בשביל לשרוד נעשה מיואש יותר, זועם יותר, תוקף יותר, ומצבו רק מדרדר. כשהוא יוצא הוא כבר כל כך שונא את העולם ולא מאמין באף אחד – שהדרך חזרה לכלא נעשית קצרה ביותר".
על כל מילה של וייצמן אני יכול לחתום בעצמי. את אותם דברים ראיתי בכלא, ואני רואה עד היום דרך הקשר עם חבריי האסירים שעדיין מרצים עונשי מאסר. אחד מחברי מימי המאסר מת בכלא כי נמנע ממנו טיפול רפואי ראוי, וזאת לאחר שוועדת שחרורים מצאה שהוא זכאי להפחתת שליש – אבל לא נמצאה מסגרת סיעודית בחוץ שתקלוט אותו. אנשים אחרים שחלקתי איתם תאים, חלקם ישבו על חובות של מאות שקלים בודדים, נאלצו להפוך את עצמם למשרתים של אסירים אחרים בתמורה לגישה לטלפון או לארוחה משביעה. אותם אסירים משתחררים לאותו עולם שהם עזבו, לאותם חובות, כשהם עניים יותר, מושפלים וכואבים יותר, ונושאים עמם את הכתם של אסיר משוחרר. איזה עתיד מחכה להם בחוץ?
"אם הייתי עובר את התוכנית בחוץ הייתי יכול להפנים הרבה יותר מאשר במצב שבו אני צריך לחשוב כל רגע איך אני שורד. אנשים מקבלים מכות רצח, נדקרים ונפצעים על הדברים הכי קטנים, ואם אין לך את האמצעים להגן על עצמך מזה – שום דבר חוץ מההישרדות לא מעסיק אותך. מי שאין לו את הכוח או את הכסף בשביל לשרוד נעשה מיואש יותר, זועם יותר, תוקף יותר, ומצבו רק מדרדר. כשהוא יוצא הוא כבר כל כך שונא את העולם ולא מאמין באף אחד – שהדרך חזרה לכלא נעשית קצרה ביותר".
על כל מילה של וייצמן אני יכול לחתום בעצמי. את אותם דברים ראיתי בכלא, ואני רואה עד היום דרך הקשר עם חבריי האסירים שעדיין מרצים עונשי מאסר. אחד מחברי מימי המאסר מת בכלא כי נמנע ממנו טיפול רפואי ראוי, וזאת לאחר שוועדת שחרורים מצאה שהוא זכאי להפחתת שליש – אבל לא נמצאה מסגרת סיעודית בחוץ שתקלוט אותו. אנשים אחרים שחלקתי איתם תאים, חלקם ישבו על חובות של מאות שקלים בודדים, נאלצו להפוך את עצמם למשרתים של אסירים אחרים בתמורה לגישה לטלפון או לארוחה משביעה. אותם אסירים משתחררים לאותו עולם שהם עזבו, לאותם חובות, כשהם עניים יותר, מושפלים וכואבים יותר, ונושאים עמם את הכתם של אסיר משוחרר. איזה עתיד מחכה להם בחוץ?
לראות פוגעים כבני אדם
כל פעם שעולה שאלת ביטול (או צמצום דרמטי של) בתי הכלא מיד עולה השאלה מה החלופה. התשובה הראשונה שלי היא שאין חלופה אחת, שביטול בתי הכלא הוא תהליך שמחייב שינוי חברתי וכלכלי עמוק, שיבטל ממילא חלק ניכר מסוגי העבירות שבגינם אסירים מגיעים לכלא מלכתחילה. תשובה נוספת נתנה בערב אתי רחמים, קרימינולוגית שעוסקת בצדק מאחה ובשיקום – לא רק של הפוגעים, אלא של החברה כולה שסביב הפוגעים והנפגעים.
"בצדק מאחה במקום להתמקד בעבירה אנחנו מתמקדים בפגיעה", הסבירה רחמים, שהתמחותה ועבודתה היא בתהליכי צדק מאחה לעברייני מין. "כשפוגעים בי או באח שלי, אנחנו אנשים שונים והפגיעה שלנו היא שונה, וכך גם הצרכים שלנו. אבל מבחינת המדינה הצורך של הנפגע הוא בכלל לא השאלה.
"צדק מאחה מנסה ליצור תהליך של דיאלוג בין האדם שפגע – אם הוא מוכן לקחת אחריות, להודות במעשה שלו ולהכיר במה שרע במעשה – לבין הנפגע. ברור שלא כל אדם מתאים לתהליך, אבל זה עקרון שמבוסס על ההכרה בכך שגם הנפגעים וגם הפוגעים הם בני אדם עם צרכים ואינטרסים. אם לא אתן לפוגעים כבוד בסיסי, אם אעדיף להקיא אותם מהחברה, לא יהיה מקום לתיקון. כשאני מחבקת את האדם ומוקיעה את המעשה – כאן יש מקום לתיקון".
במהלך הערב גם הוקרן קטע מהסרט "סגורות" על אסירות בנווה תרצה, דיבר האדריכל מיכאל יעקובסון על התכנון של כלא הנשים החדש, ואנטון קוצ'ר הציג ושר שירי בתי כלא מתרבות שאנסוני האסירים בברה"מ לשעבר.
היה משהו גולמי וראשוני ונכון מאוד בערב הזה. עדיין בלי כל התשובות, אבל עם כל השאלות הנכונות. הקהל הקטן שהתאסף בבית העיר הצטרף להתחלת הניסיון של קמפיין "כליאה זה לא פתרון" לחשוב מחדש על בתי כלא, אסירים, ענישה והאינטרס החברתי.
בארצות הברית, המדינה עם מספר ואחוז האסירים הגדול ביותר בעולם, תנועות לביטול בתי הכלא הן חלק מרכזי מהמאבקים לצדק חברתי, ובמדינות רבות במערב תנועות כאלה צומחות בעשורים האחרונים. בישראל, לעומת זאת, עד היום לא היה דיון רציני על התופעה הזו, שכולנו לוקחים כמובנת מאליה, למרות שהיא כל כך לא. הכינוס אמש נתן יריית פתיחה לתהליך מחשבתי, חברתי ומאבקי שיוכל אולי לשנות את הצורה שבה גם בישראל חושבים על בתי כלא, בתקווה שיחד נוכל למצוא חלופות אנושיות יותר. זו תהיה דרך ארוכה, אבל ראויה מאין כמותה.
קרדיט לחגי מטר על הסכמתו לפרסום הנושא
כניסה לאתר - שיחה מקומית
http://mekomit.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה