עד לתחילת שנות החמישים, ידעו מדענים על קיומם של גנים, המעבירים תכונות תורשתיות, אך סברו כי החלבונים, שהם מולקולות מורכבות ביותר, הם אלה הנושאים את המידע התורשתי. ה-DNA היה נחשב לחומר פשוט ומשעמם המשמש כמרכיב מבני של הכרומוזומים וזאת מפני שטעו לחשוב שארבע האותיות של ה-DNA מופיעות בו בסדר מחזורי קבוע. הבקטריולוג א.ת. אוורי ממכון רוקפלר בניו יורק הראה כי אפשר להעביר תכונות מתא אחד לשני באמצעות DNA. ניסויו של אוורי רמזו על כך שהגנים מורכבים מ-DNA.
התפנית הייתה כאשר רוזלינד פרנקלין הצליחה ליצור הדמיה דו-ממדית של סליל ה-DNA על ידי שימוש בקרני רנטגן. התמונה הטובה ביותר שלה נקראה "תצלום 51". ווטסון וקריק השיגו את התצלום בלא ידיעתה, בעזרתו של מוריס וילקינס, עמיתהּ של פרנקלין בקינס קולג' והצליחו בעזרתו לפענח את המבנה התלת-ממדי של מולקולת ה-DNA. הם הבינו שמדובר במבנה סלילי, חישבו את מספר הבסיסים בכל סיבוב של הסליל ובנו דגם תלת ממדי של ה-DNA מלוחות מתכת.
פענוח המבנה הפריך את ההנחה בדבר סדר מחזורי של בסיסים במולקולת ה-DNA. האותיות יכולות להופיע בכל סדר שהוא בתוך הסליל הכפול, בלי שהמבנה עצמו יושפע כלל (כל עוד עיקרון זיווג האותיות של שתי השרשרות נשמר). בעקבות זאת, ניתן היה מיד להציע כי סדר האותיות בכל מולקולת DNA הוא למעשה המידע התורשתי. גדולתו של דגם המבנה של ה-DNA שהוצג על ידי ווטסון וקריק היא בכך שמבנה זה מתאים את המולקולה למילוי תפקידה כמולקולת התורשה, הוא מציע הסבר למנגנון השכפול העצמי של המולקולה, לאופן שבו המידע הגנטי אצור בה ואף לדרך שבה שינויים במידע מועברים בתורשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה