פסיכיאטרים חוששים לאשפז בכפייה, ופגועי נפש הופכים לעבריינים בעל כורחם.
כתבתה של עידו אפרתי מעיתון הארץ 26.04.2017 06:01
בשנים האחרונות מתרבים המקרים שבהם פגועי נפש נשפטים בגלל ביצוע עבירות קלות יחסית, בהן אמורים לטפל במערכת האזרחית ולא בפלילית. בתוך עשור חל זינוק של כ-60% במספר צווי בית משפט לאשפוז כפוי - ויש הסבורים כי לא זה הטיפול הנכון.
לפני כמה שבועות נקלעו ד', פגוע נפש בשנות ה–40 לחייו, ואמו לוויכוח קולני. הסיבה: הבן סירב לשתף פעולה עם הטיפול שלו. במהלך הוויכוח דחף הבן את אמו, שהחליטה בתגובה להזעיק משטרה. מכאן עבר הטיפול למישור הפלילי: מעצר והבאה בפני שופט, אולי בתקווה שבית המשפט ישלח אותו למסגרת טיפול, אם צריך - גם בכפייה. המקרה הזה רחוק מלהיות נדיר, כמו גם ההשלכות האפשריות. בשנים האחרונות מתגוללים באולמות בתי המשפט עוד ועוד סיפורים של פגועי נפש הניצבים מול שופט בגין ביצוע עבירות קלות יחסית על רקע מחלתם, ושנועדו להיות מטופלות במערכת הבריאות ולא במערכת הפלילית.
נתוני משרד הבריאות מגלים כי בעשור האחרון זינק בכ–60% מספר הצווים שנתנו בתי המשפט לאשפוז כפוי במחלקות פסיכיאטריות (זאת בשעה שאוכלוסיית ישראל צמחה ב–22% בלבד). אך הסיפור אינו רק המספרים, אלא הפרקטיקה שמאחוריהם. כיום, כאשר בן משפחה או שכן חווה אלימות מצד פגוע נפש, כלל לא בטוח שהאדם הראשון אליו יפנו יהיה פסיכיאטר.
במקרים רבים הם יעדיפו לחייג 100 ולהסיט את הטיפול באותם פגועי נפש נסערים למסלול הפלילי, המהיר יותר ויש שיאמרו האפקטיבי יותר.
אך השאלה האם זהו גם המסלול הנכון מורכבת יותר, וגם בבתי המשפט לא תמיד מסכימים שזהו הפתרון המתאים לפגועי נפש, שברגע אחד של זעם או תוקפנות נקטו אלימות שלא הביאה לפגיעה של ממש בנפש. כך היה כאשר הגיע המקרה של ד' לאולמו של אבי סתיו, שופט בית משפט השלום בראשון לציון שהחליט לשחררו. "המישור בו יש לטפל במקרה שלפנינו הוא המישור האזרחי", כתב בהחלטתו, "מעיון בחומר ספק בעיניי אם קיים חשד סביר לביצוע מעשה העולה כדי עבירה פלילית".
כמה חודשים קודם לכן הגיע מקרה אחר, בעל קווים מקבילים לזה של ד', לאולמו של שופט בית משפט השלום בפתח תקוה, עודד מורנו. נ', בחור בשנות ה–20 לחייו עם רקע של מחלה נפשית (שכבר הביא להפסקת הליכים אחרים נגדו בעבר), נעצר בחשד לאיומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, וגרימת נזק לרכוש במזיד. על פי התלונה, נ' זרק טוסטר על אחיו ופגע בו בצורה כלשהי (לא נמצא מסמך רפואי שתיאר את הפגיעה). חודש קודם לכן איים על אמו שיפגע בה. השופט מורנו קבע כי לא למשטרה היה צריך להפנות את הצעיר, אלא לבית חולים פסיכיאטרי. "יש לעשות שימוש זהיר בהליכים פליליים", כתב בהחלטתו והדגיש שהמשפט הפלילי מצויד באמצעים הדרסטיים ביותר, לרבות שלילת חירותו של אדם, ולכן יש להשתמש בו רק כאשר אמצעים אחרים אינם מועילים.
ככלל, אשפוז אדם פגוע נפש, המצוי במצב של מצוקה או סערה נפשית, בניגוד לרצונו, הוא אקט קשה ואלים שעצם השימוש בו ונחיצותו נמצאים, וראוי שיהיו, בוויכוח תמידי (שלא יידון כאן) . הלכה למעשה אשפוז פסיכיאטרי כפוי בישראל מתרחש מדי יום - בין אם באמצעות הוראת אשפוז של פסיכיאטר מחוזי (מסלול אזרחי) ובין אם מתוקף צו אשפוז שניתן על ידי בית משפט (מסלול פלילי).
כפי שמלמדת הסטטיסטיקה, המקרים של ד' ונ' אינם חריגים ולמעשה הפכו נורמה בעשור האחרון. אולם בעוד שכאן היתה ביקורת של שופטים שקצו בהפיכת הטיפול לכתב אישום, רבים מהמקרים שהובאו בפני שופטים אכן הסתיימו מאחורי דלת המחלקה הסגורה.
הן במערכת הבריאות והן במערכת המשפט לא מקבלים את המגמה הזו בברכה, ויש שם מי שמשתמשים במונחים כמו "קרימינליזציה", "משפטיזציה" ו"פליליזציה" לתיאור האופן שבו מערכות השפיטה והאכיפה, ולמעשה החברה הישראלית כולה, החליפה את מסדרונות בתי החולים במסדרונות בתי המשפט, בכל האמור בטיפול בפגועי נפש.
לדברי עו"ד דורית נחמני־אלבק, סנגורית מחוז מרכז ואחראית על תחום הפסיכיאטריה בסנגוריה הציבורית, חלק ניכר מהמקרים שמגיעים לבית המשפט אמורים ויכולים להיות מטופלים במסלול האזרחי, הטיפולי ולא בעברייני. "במקרים של תקיפה או פציעה המשטרה ממילא מגיעה", אמרה ל"הארץ". "אך במקרים רבים לא מדובר בתקיפות של ממש אלא בשחרור קיטור או זריקת חפץ". לדבריה, "המקרים הללו יכולים להיות מטופלים באמצעות פנייה למיון פסיכיאטרי או לפסיכיאטר המחוזי. התוצאה היא שאותו פגוע נפש נעצר, מה שמדרדר עוד יותר את מצבו הנפשי, וחלקם מוצאים את עצמם לראשונה במעצר באבו כביר, לעתים עם עבריינים אחרים".
למעצר מסוג זה יש השלכות נוספות. עם תחילת הליך זה, בנוסף לתיוגו כחולה נפש הוא מתויג כעבריין וזוכה ליחס בהתאם: הוא נעצר, נאזק ומובל בניידת, שוהה במעצר לילה אחד או יותר לפני שהוא מובא בפני שופט, לעתים עם עבריינים עצורים. אם בית המשפט מחליט לאשפזו בכפייה (בהתאם לחוות דעת פסיכיאטרית מתאימה), יהיה זה לתקופה ארוכה יחסית ורק ועדה פסיכיאטרית בראשות משפטן תוכל לאשר את שחרורו. זאת בשונה מ"אשפוז רגיל", בהוראת פסיכיאטר מחוזי, אז יש צורך בהוראת רופא בלבד.
שינוי כיוון
העדפת המסלול הפלילי על הטיפול האזרחי של הפסיכיאטר המחוזי לא הופיעה יש מאין, היא מתפתחת זה שני עשורים. בעבר נטתה המטוטלת לצד השני: פסיכיאטרים מחוזיים ניצלו את סמכותם לאשפז חולים בכפייה באופן בלתי מוצדק לעתים, דבר שגרר ביקורת של חולים, בני משפחה, ארגונים חברתיים ואף מערכת המשפט. "הביקורת היתה אז שבמקרים רבים מדי האצבע היתה קלה על ההדק, קולם של החולים לא נשמע וחלקם אושפזו בכפייה ללא הצדקה", אומרת נחמני־אלבק. "בתקופה מסוימת בית המשפט המחוזי אף נזף בפסיכיאטרים המחוזיים. הם ספגו ביקורת מאוד קשה ועברו לסוג של מגננה".
על פניו, חוק טיפול בחולי נפש (1991) קובע כי פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות על אשפוז בכפייה כאשר כתוצאה ממחלתו נפגע כושר השיפוט וביקורת המציאות של אדם, והוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי. אף כי גם כיום עושים הפסיכיאטרים המחוזיים שימוש בסמכותם לפי חוק, הם נעשו זהירים יותר, יש הטוענים זהירים מדי.
כיום טוענים בסנגוריה הציבורית כי יותר ויותר פסיכיאטרים מחוזיים, או מי מטעמם, מהססים לעשות שימוש בסמכותם, גם במקרים מוצדקים — בשל חשש מביקורת שיפוטית על החלטתם, לאור הביקורת שהטיחו בתי המשפט במהלך השנים. "כתוצאה מכך, בני משפחה הפונים לפסיכיאטר המחוזי לקבלת סיוע נתקלים לא אחת בסירוב - ובהפנייתם למשטרה להמשך טיפול", טוענת נחמני־אלבק. "זאת, גם במקרים שבעבר היתה מעורבת המערכת האזרחית". על כן טוענים בסנגוריה כי הם נדרשים לייצג עוד ועוד חשודים פגועי נפש בהליכים משפטיים, שלא היו אמורים להגיע כלל אל בית המשפט. "אנחנו רואים הרבה מאוד מקרים של חולי נפש, שבגלל מעשים מינוריים, חסרי ערך כמעט, שפעם טופלו במערכת האזרחית, מוצאים את עצמם במערכת הפלילית", הוסיפה.
חוסר האונים של בני המשפחה הוא לפעמים כה גדול, שלעתים מוגשת תלונה גם במקום שבו לא בוצעה עבירה. "נתקלנו כבר במקרים של הפרזות או אפילו תלונות מומצאות כדי שהמשטרה תתערב", אומרת נחמני־אלבק.
תזכורת לכך ניתנה לפני כמה שבועות בבית משפט השלום בכפר סבא. על הספסל הנאשמים ישב אדם בשנות ה–30 לחייו, הסובל מבעיות נפשיות. הוגש נגדו כתב אישום על תקיפת אשתו. אבל בדיון התברר שהאשה לא מעוניינת לדור אתו תחת קורת גג אחת, אך תקיפה לא ממש היתה שם. "אני רוצה שירחיקו אותו מהבית", הסבירה בבית המשפט. "אני לא רוצה כל הזמן ויכוחים. הוא מעשן כל הזמן. כל הזמן צעקות. כל הזמן לא בראש שלו. הוא חולה. אני לא מחזיקה מעמד שיהיה אצלי בבית".
אבל גם כאשר מתבצעת עבירה, לא תמיד ברור מהי הדרך הנכונה לטפל במי שעשה אותה. כך, בין התיקים הרבים של פגועי נפש שהגיעו לבתי המשפט בישראל בשנים האחרונות אפשר למצוא גם את זה של א' - פגוע נפש ונכה בשנות ה–20 לחייו, שבחג הפסח תקף את אמו ומשך בחוזקה בשיערה. היא הזעיקה את המשטרה, שעצרה אותו והביאה אותו לפני שופט. "הוא פגע בי פיזית מאוד קשה, הוא קרקף אותי", סיפרה האם. כאשר שאל אותה השופט האם לדעתה יש לשחררו, השיבה: "לא יודעת. אתם רוצים לראות אותי מקורקפת לגמרי? אנחנו לא מסוגלים. אני לא עומדת בזה, אני ובעלי. אנחנו זקוקים שמישהו יעשה את העבודה בשבילנו, מטפל. בעלי יתמוטט, אני אתמוטט". לבסוף, ובהסכמת הצדדים, שוחרר א' וחזר לבית הוריו.
חשים בעלייה
"בעבר יכלה המשטרה להגיע ולפנות את החולה לבית חולים לאבחון או אשפוז", אומר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה, ד"ר צבי פישל. "אבל בשלב מסוים בית המשפט החליט, ובמידה של צדק, שהיא לא יכולה — על סמך תלונה של בן משפחה או שכן - לקחת אדם לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי". לכן, לדבריו, במקרים של ביצוע עבירה החולים הללו נעצרים, מובאים לפני שופט שיכול להפנות אותו להסתכלות ובמידת הצורך לאשפוז כפוי באמצעות צו אשפוז. במסגרת הזו האשפוז ארוך יותר, והוא מסביר זאת בכך "שהוא תלוי בוועדה פסיכיאטרית שבראשה משפטן ולא בהחלטה של רופא בלבד".
פישל אומר כי הוא ועמיתיו חשים בעלייה במספר האשפוזים תחת צו אשפוז פלילי בתמהיל החולים. "זה לכאורה אותם חולים, אבל המסגרת של צו אשפוז גדלה ביחס לעבר, והיום יש יותר חולים שהם למעשה עבריינים", הוא אומר. "יש כאן גם עניין חברתי שעוסק בשאלה: עד כמה דומיננטי מרכיב המחלה בביצוע העבירה ועד כמה אישיותו של אדם. בשני המקרים הוא יכול להגיע לבית חולים, השאלה היא האם כעבריין או כאדם חולה".
מחלקות מעורבות
לתיוג של פגוע נפש כחולה או עבריין משמעות כבירה, כמו גם לערבוב שנעשה במחלקות בין שתי האוכלוסיות, באופן העלול לפגוע במטופלים עצמם ובטיפול הרפואי שהם מקבלים. עוד קודם למחלוקת בסוגיית האשפוז הממושך, צוותים רפואיים במחלקות הפסיכיאטריה מתלוננים זה שנים, כמו גם בני משפחות של מאושפזים, על תהליך פליליזציה מזיק שמתרחב במחלקות. הוא נובע מכך שבתי המשפט מפנים חשודים ועבריינים להסתכלות במחלקות הפסיכיאטריה כאילו היו בתי כלא. זאת, לדברי גורמי מקצוע, פוגע בטיפול בחולים ומרתיע מטופלים מלהגיע למחלקות הללו. לפי נתונים שהגיעו ל"הארץ", בשנת 2015 בלבד נשלחו 1,511 חשודים להסתכלות במחלקות פסיכיאטריות בישראל, לעומת 1,039 חשודים ב–2006 - עלייה של 45%.
"האנשים שמגיעים להסתכלות הם בעיקרון כאלה שביצעו עבירות, חלקן עבירות קשות", אומר מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, פרופ' זאב קפלן. "הם נמצאים בהליך משפטי שבמסגרתו הוגשה בקשה להסתכלות והם נשלחו בצו שופט. כיוון שהם לא הוגדרו כחולים לא נהוג לתת להם תרופות בהסתכלות, שנמשכת בין כמה ימים עד שבועיים. בסופו של דבר יותר מ–60% אינם מאובחנים כחולים".
לדברי קפלן, לתהליך ההסתכלות השפעה דרמטית על המחלקה ועל המטופלים בה. "בזמן זה נמצאים במחלקות עבריינים כבדים, חלקם מאוד מניפולטיביים, עם אישיות א־סוציאלית, שנוהגים לנצל חולים חסרי ישע לצרכים שלהם באיומים ובדרכים שונות. בין היתר הם מנחים אותם שיבקשו מבני משפחתם של החולים כל מיני דברים", הוא אומר. "מדובר בחולים שהם לעתים חסרי יכולת שיפוט ובמצבים של חרדה ותחושת רדיפה. לכן, ההסתכלות מביאה אתה למחלקות אינטראקציה מאוד מאיימת וקשה - גם לצוות וגם למטופלים".
הדרישה של השופטים בחלק מהמקרים, כי ההסתכלות תיעשה בתנאי מעצר - תנאים שאינם קיימים במחלקה רפואית בשגרה - יוצרת בעיה נוספת: נוכחות כמעט תמידית של מאבטחי שירות בתי הסוהר במחלקות. "הם צמודים כל הזמן לעבריינים שנמצאים בהסתכלות", אומר קפלן. "הם לבושים מדים, יש להם אזיקים. נאלצנו להפעיל לחץ כדי שיסכימו לוותר על נשק ולהשאיר אותו מחוץ למחלקה".
לדברי קפלן, הנוכחות שלהם אינה מאפשרת הסתכלות מקצועית כראוי, אבל מעבר לכך היא יוצרת במחלקה תחושה ודימוי של בית סוהר ולא של בית חולים. "זה פוגע באווירה הטיפולית במחלקות ויוצר מתח בין המאבטחים והצוות", הוא מסביר. "בנוסף, נוכחות המאבטחים במשך כל כך הרבה שעות מחמירה את מצבם של המאבטחים עצמם ומלווה גם מצדם בתלונות על קושי בשינה, על אי שקט ופחדים. בסופו של דבר יש כאן ניצול של המערכת הרפואית על ידי המערכת המשפטית ועל ידי החברה בכלל, שמשתמשת לעתים באשפוז פסיכיאטרי כדי לבודד אדם בשל מעשיו, ללא קשר למצבו הנפשי ולהזדקקותו לאשפוזו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה