כתבתה של שרה ליבוביץ דר - themarker
כוח אדם זול ללא ועד עובדים: 1,700 אסירים מועסקים בשבעה בתי כלא; התשלום הממוצע לאסיר הוא 1,000 שקל בחודש
שירות בתי הסוהר מציע באתר האינטרנט שלו "כוח עבודה יציב בעלות נמוכה, ללא קשרי עובד-מעביד"; בג"ץ קבע שחוקי העבודה אינם חלים על האסירים; מעסיק: זו תרומה לחברה, הרווח הוא רק תוצר לוואי
שירות בתי הסוהר השתלב באווירת הכלכלה התחרותית, ומעמיד למכירה את כוח העבודה הזול של האסירים - בלי ועד עובדים ובלי בית דין לעבודה. אתר האינטרנט של השירות מזמין יזמים להעסיק אסירים ומפתה אותם בתנאים "אטרקטיוויים במיוחד" כמו "כוח עבודה יציב בעלות נמוכה, ללא קשרי עובד-מעביד". מהצד השני של השוק הלא-חופשי נראים הדברים אחרת לגמרי. "אני מרגיש כמו עבד בשוק עבדים", אומר האסיר יוסי כהן. "אני עובד ועובד ובסוף היום מקבל רק עשרים שקל. אמנם אני אסיר אבל בפנים נשארתי בן אדם. עשיתי פשע, אני צריך להיענש על זה, השאלה היא למה כחלק מהעונש אני גם מקבל מעט כסף עבור העבודה שלי".
יוסי כהן, אסיר פלילי, נידון לעשר שנות מאסר, לדבריו על "עבירה של אלימות במשפחה", וריצה כבר את מחציתן. בכלא איילון הוא עובד במפעל הקרטון: שמונה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, תמורת 1,200 שקל בחודש. "אני משלם את השכר המקסימלי שאני יכול לשלם", אומר עדי שרון, מנהל הייצור בחברת מטרו, שמייצרת את תיקי הקרטון בכלא. הוא רואה בהתקשרות העסקית הזאת תרומה לחברה, עזרה בשיקום אסירים, והרווח הנוסף הוא רק תוצר לוואי. "אם הייתי משלם לאסיר כמו לפועל ייצור מחוץ לכלא, למה לי לייצר בכלא? אני לא מכריח אף אחד. מי שלא רוצה שלא יעבוד".
"אנחנו ממשיכים לעבוד כי האלטרנטיווה איומה יותר, להישאר סגור בתא כל היום", אומר כהן. "אני אסיר, אומרים לי תעמוד אני עומד, אומרים לי נקשור אותך אני קשור. מנצלים את המצב שלי. אם היו משלמים לי יותר הייתי יכול לחסוך קצת כסף וכשאצא מהכלא יהיה לי עם מה להתחיל את החיים מחדש. היום אני מוציא את כל השכר שלי בקנטינה ולא מצליח לחסוך".
כהן הוא אחד מ-1,700 אסירים המועסקים בשבעה בתי כלא בישראל. כשליש מהם עובדים בתעשיית בתי הסוהר, שמייצרת בעיקר רהיטים הנמכרים למשרדי ממשלה ללא מכרז. האחרים עובדים בשביל 28 מפעלים וחברות, בהם רשות שדות התעופה והתעשייה האווירית. גם כמה חברות פרטיות, למשל מפעל הנעליים "טבע נאות" של קיבוץ נאות מרדכי, גילו את כוח העבודה הזול שמציע שירות בתי הסוהר (שב"ס). כמה בעלי מפעלים במחסום ארז, שהעבודה בהם שותקה בגלל החרפת העימות עם הפלשתינאים, התעניינו בשבועות האחרונים באפשרות להעביר את הייצור לבתי הכלא.
לפעמים המוצרים מיועדים לחברות ולמוסדות שאינם יודעים מה מקורם. רופאי קופת חולים כללית, המתייקים את תוצאותיהן של בדיקות המעבדה ב"תיק מתרפא", אינם יודעים שאת התיק קיפל האסיר יוסי כהן, תמורת ארבע אגורות. לקוח שקונה ברשת ניו פארם, למשל, או תיק אצל דניאלה להבי, יוצא מן החנות עם שקית נייר שבתוכה נארזו המוצרים, בלי לדעת שהדביקו אותה אסירים בכלא איילון.
רוב האסירים עובדים בקבלנות, תמורת תשלום ממוצע של אלף שקלים בחודש, כשבעה שקלים לשעת עבודה. רק מעטים נהנים מתשלום לפי שעות, על פי תעריף של 12.90 שקל לשעת עבודה. שכר המינימום החוקי, לשם השוואה, הוא 17.93 שקלים בשעה, 3,335 שקל בחודש. אבל עבודת האסירים זולה למעסיק הרבה יותר: על שני חודשי העבודה הראשונים שלהם מקבלים האסירים רק 80% מהתעריף, אין להם תנאים סוציאליים, לא ימי חופשה ולא ימי מחלה בתשלום, לא פיצויי פיטורים ולא קרן פנסיה. וכשאיכות המוצר אינה עומדת בתקן של המעסיק, האסירים אינם מקבלים תשלום על עבודתם.
לא רק המעסיקים נהנים מהעבודה הזולה. גם שב"ס גובה את חלקו, ומשכרם הזעום ממילא של האסירים הוא מנכה 10% לתחזוקה של המפעלים. רווחי שב"ס מעבודת האסירים הצטברו בשנת 2003 לשני מיליון שקל. "עוד עשר אגורות ועוד עשר אגורות הגיעו לסכום הזה", אומר נסים קשי, מנהל תעשיות שב"ס. אם האסירים הגברים מצליחים להגיע להכנסה של כאלף שקלים בחודש, מצבן של האסירות, אומר קשי, קשה יותר. מתוך 153 אסירות רק 52 עובדות, רובן בעבודות קרטון פשוטות תמורת כמה מאות שקלים בחודש.
"זה מצער מאוד, זה ניצול שלא צריך היה להיות במדינה מתוקנת", אומר הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר, שבשנת 84' הכין עם עמיתו זלמן שניאור פלר הצעה לשינוי החוק שהוגשה למשרד המשפטים. בהצעה הם כתבו שאסיר יהיה חייב לעבוד, אבל שכר העבודה ישולם בהתאם למקובל לאדם חופשי, תוך התחשבות באופיה המיוחד של עבודת אסיר. על פי הצעתם, אסיר שעובד אף ירכוש זכות לחופשה שנתית. ההצעה לא התקבלה.
משה טלגם, יו"ר האגודה לקרימינולוגיה, אינו מבין מדוע האסירים מקבלים תשלום קטן כל כך על עבודתם. "זה כסף שהם מרוויחים ביושר ובעמל", הוא אומר. "ראוי ששב"ס ישים קץ למדיניות הפסולה הזאת", אומרת פרופ' פרנסיס רדאי, מומחית לדיני עבודה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. "אסור שלמעסיקים פרטיים ייצא רווח מעבודה זולה של אסירים. מבחינת המעסיק הפרטי זה שימוש בכוח עבודה בתנאי עבדות. אם חשוב שהאסירים יעבדו, על בית הסוהר להעסיק אותם בעבודות לתועלת הציבור, או לצדקה, או לשיפור תנאי חייהם של האסירים בבתי הסוהר, אבל לא למען רווח של מעסיקים פרטיים. בעיה נוספת היא הפגיעה בעובדים שאינם אסירים: העובדה שמשלמים לאסירים שכר שהוא הרבה יותר נמוך משכר המינימום חותרת תחת רמת השכר והעבודה של שאר העובדים".
עבודה לשם עבודה
בעבר תבע שב"ס ממעסיק המשתמש בעבודת אסירים לשלם להם את שכר המינימום הקבוע בחוק. ב-1998 החליט אביגדור קהלני, אז השר לביטחון פנים, לבסס את מערך התעסוקה בבתי הכלא על עקרונות כלכליים יותר. לאחראי על המערך החדש מונה דוד בנימיני, היום מנכ"ל החברה הכלכלית חיפה, שהציע לשלם לאסירים פחות משכר המינימום, כדי למשוך לכלא יזמים נוספים.
"כשאני באתי, כמה מאות אסירים היו עסוקים בבתי מלאכה קטנים", אומר בנימיני. "אנחנו החלטנו להתמודד עם השוק החופשי והבאנו מפעלים גדולים. בסוף 99' כבר העסקנו 1,500 עובדים בכל מערך התעסוקה. הצלחתי לעצור את 'טבע נאות', שרצה לעבור לירדן, והבאתי אותו לכלא. הבאתי גם את התעשייה האווירית".
"האסירים לא צריכים להרוויח", אומר קהלני. "הם בבית סוהר. כסף הם יעשו כשישתחררו". זו הגישה הרווחת בשב"ס גם היום. קשי לא אהב את מחאתו של יוסי כהן. "אם יש לך תלונות", הוא איים עליו, "אני אשאיר אותך באגף. המלים 'שוק עבדים' פגעו בי". "התחושה של שוק עבדים פוגעת בי", השיב כהן, "אני אומר מה שאני מרגיש".
500 תיקי קרטון ביום בשביל חברת "מטרו", שמייצרת את התיקים לקופת חולים כללית. העבודה מתנהלת ברעש מחריש אוזניים שמקימה מכונה בקצה האולם. מזגנים הותקנו באולם רק לפני כמה חודשים. "עד אז היה קשה יותר, חם ומחניק", אומר כהן.
250 מתוך 740 האסירים בכלא איילון עובדים במתחם התעשייה בתוך הכלא. אסירים ביטחוניים לא מקבלים הזדמנות לעבוד. "למה אני צריך להעסיק אותם?" תוהה קשי. "אני בא לשרת את הרשות הפלשתינית?" לבושים במדי אסירים חומים, מועסקים העובדים בכמה אולמות גדולים ונעולים, בפיקוח של סוהרים. האווירה מתוחה. בכלא הזה מוחזקים אסירים שנידונו לתקופות מאסר ארוכות, רוצחים, אנסים ושודדים. קטטות קולניות מתלקחות בנקל בין האסירים לבין עצמם ובינם לבין הסוהרים, אם כי האסירים העובדים נזהרים: הפרת משמעת תגרור הפסקת עבודה.
העבודה הזאת חשובה להם. לפני שהם רשאים לעבוד במפעלי הכלא הם צריכים לעבוד במערך השירותים של בתי הסוהר תמורת חמישה שקלים ליום עבודה, פחות ממאתיים שקל בחודש. הגם שהאסירים ממורמרים על התשלום שהם מקבלים במפעלים הפרטיים, הם שמחים על התוספת של כמה מאות שקלים בחודש.
ר' נידון לפני שש שנים ל-16 שנות מאסר על עבירות מין, ועובד עכשיו במתפרה בשירות מפעלי טקסטיל פרטיים. תמורת שבע שעות עבודה ביום הוא מקבל כאלף שקלים בחודש. "אני מנסה לא להסתכל בכלל על הכסף", הוא אומר בנוכחותו של קשי, שמסרב לאפשר לאסירים לשוחח עם עיתונאים ללא ליווי צמוד שלו. "אם אני אתחיל להסתכל על הכסף, הלב יכאב לי. בשבילי העיקר זה התעסוקה עצמה והיכולת לצאת מהאגף".
כמה שולחנות ממנו עובד צ', שהורשע לפני 22 שנים על רצח ונידון ל-30 שנות מאסר. 17 שנים הוא עובד במתפרה ומקבל כ-900 שקל בחודש. "לא חשוב לי פה הכסף", הוא אומר. "העבודה נותנת לי שפיות ומחלקת לי את הזמן בצורה נכונה. אני מוכן לעבוד גם בחינם. עשיר אני לא אצא מפה. לא אכפת לי שבעל המפעל מרוויח עלי, שיהיה לו לבריאות. גם לי יוצא מזה משהו, אני מקבל המלצות לחופשות".
בקומה השנייה עסוק ש', אנס ידוע שנידון לפני כחמש שנים ל-16 שנות מאסר, בתפירת מכפלות למכנסיים. הוא עובד יותר משבע שעות ביום, "לפעמים גם עד חמש או שבע בערב והמקסימום שאני מגיע אליו זה אלף שקלים בחודש. לא אכפת לי מי מרוויח עלי. לדייר פה יש זמן שהוא צריך להעביר אותו. מה יותר טוב? לשבת באגף ולא לעשות כלום?"
ראובן יזרעאלי, שנידון לפני שש שנים למאסר עולם על רצח אשתו, נחשב למיליונר במושגים של כלא איילון. הוא עובד במתפרה כאחראי על המחסן ועל תקן האיכות, ומקבל כאלפיים שקל בחודש. "יש הרבה שמקנאים בסכום הזה שלי", הוא אומר. "אני מעביר חלק מהכסף להורים שלי".
עושים להם טובה
רוב המעסיקים מעדיפים להמעיט מחשיבותו הכספית של ניצול העבודה הזולה ומתמקדים בהיבט החברתי של השותפות שלהם עם שב"ס: מתן תעסוקה והכנסה לאסירים. חיים ראובני, הבעלים של "אורחה", מפעל קטן בתל אביב לייצור חגורות לכאבי גב וכריות משככות כאבים לתינוקות, מסתובב בין השולחנות ומחלק הוראות לאסירים שעובדים למענו. "לי זה מאוד נוח", הוא אומר. "אני מעסיק אותם כשאני זקוק לעובדים. אני לא אוהב עובדים על הראש, אני לא רוצה לדאוג לעובדים. האלטרנטיווה שלי היתה לעבוד עם השטחים, אבל זה מסוכן".
ראובני מדגיש שמלבד עבודה הוא מספק לאסירים יחס אנושי. "אני לא רק מעסיק אותם, אני גם משוחח איתם. יש פה אנשים שכבר שש שנים אני מדבר איתם". גם מיכאל אילוז, מנכ"ל טבע נאות שמעסיקה כמה עשרות אסירים בכלא צלמון על בסיס קבלני ועונתי, משוכנע שזוהי יוזמה שראויה להכרת תודה ציבורית, ובוודאי לא לביקורת.
"אני מרגיש שהבאתי עבודה לארץ ישראל במקום כל התעשיות שמעבירות עבודה לטורקיה", אומר אילוז. "היום לאסירים יש זכות וכבוד לעבוד ולהרוויח כסף. אני משלם להם יותר ממה שהייתי משלם לעובדים בירדן, אבל אני מעדיף לתת תעסוקה ליושבי הארץ הזאת. מהו השכר הראוי בכלל? זו שאלה מצוינת, כמעט פילוסופית. תחשבי טוב מה את הולכת לכתוב. יש חברות כמו גאפ ונייקי שהעסיקו ילדים וסבלו מאוד אחרי מה שכתבו עליהן, אז את צריכה להיות רגישה מאוד לפני שאת כותבת על מפעל שבסוף עלול להפסיק לעבוד בישראל".
מילי עשור, שבבעלותה מפעל הרהיטים "פוטון העיר", מעסיקה כעשרים אסירים העובדים בכלא מעשיהו. לדבריה היא משלמת להם כ-2,500 שקל בחודש. קשי אומר שאסיר יכול להגיע אצלה לשכר הזה רק אם יעבוד כל יום, "וזה לא תמיד קורה, תמיד יש משהו שמונע מאסיר לעבוד עבודה מלאה". עשור רואה את ההעסקה של אסירים כפרויקט שנועד לשקם אנשים: "אין ספק שבחוץ זו לא משכורת, אבל אתה לוקח אותם לטוב ולרע ונותן להם עוד צ'אנס בחיים".
עוזי שלום, הבעלים של ביג בג, יצרן שקיות נייר, מקפל בכלא שקיות אריזה בשביל מפעלים רבים. "בעבר עבדתי עם פועלים ערבים", הוא אומר. "לפני שבע שנים שאלו אותי בשב"ס אם אני רוצה לעבוד איתם. הם היו מוכנים להתחרות במחירים שאנחנו משלמים בכפרים ערביים".
הוא מעדיף להתעלם מהתשלום הנמוך שמקבלים האסירים. "ההתחשבנות שלי היא עם שירות בתי הסוהר, לא עם האסיר, כך שאני לא רואה את זה מול העיניים. אני יודע שהם מקבלים שכר נמוך ואני נמצא שם בגלל המחיר, אבל בבית הסוהר הקטע העיקרי הוא התעסוקה. אם אסיר יושב בבית סוהר, לא מגיעה לו מדליה על זה. אני מרגיש שבעצם אני עושה להם טובה שאני בכלל נותן להם תעסוקה, במקום שיישבו סגורים בתאים. אני לא מרגיש שאני מנצל אותם, חלילה. את יודעת עם איזה אנשים אני מתעסק שם? כולם קרימינלים. לא תמצאי שם אפילו לא צדיק אחד".
יצרנית התיקים דניאלה להבי היא אחת מאלה שבשבילם מייצר שלום את השקיות בכלא. אין לה בעיה עם עבודת אסירים. "בכיף, זה מצוין", היא אומרת. העובדה שהשכר קצת פחות מצוין לא משנה את דעתה. "המטרה היא לא לתת להם שכר מינימום, אלא לתת להם תעסוקה בשביל להעביר להם את הזמן. אלה לא אנשים שעושקים אותם. הם חיים בכלא ואין להם מה לעשות כל היום".
לא כל החברות הרוכשות את המוצרים יודעות שהספקים שלהן עובדים עם אסירים. ירון דור, מנכ"ל רשת "ניו פארם" שעובד עם ביג בג, אומר שלא ידע איפה מקפלים את שקיות האריזה, אבל לא נרתע מכך שהדבר נעשה בכלא. "כשאני מזמין שקית אני לא הולך לתקן את העולם", הוא אומר. "לא משנה לי מי מייצר את השקית, העיקר שהאיכות תהיה בסדר. זה אולי מפריע לי כבן אדם, אבל לא כחברה. זה משהו שהרשויות שמטפלות באסירים צריכות לטפל בו, לא אני".
יעקב הרפז, מנכ"ל ישקר, מזמין גם הוא שקיות אצל ביג בג. "לא ידעתי שהם עובדים בכלא", אומר הרפז. "אנחנו עובדים על פי הצעת מחיר. בסך הכל עשינו טובה ונתנו עבודה". זו גם הגישה בהתאחדות התעשיינים. שלמה מנחם, יו"ר הוועדה למפעלים קטנים ובינוניים בהתאחדות, אומר שהוא מסייע לתעשיינים להחדיר תעשייה לבתי הסוהר בגלל העלות הנמוכה של שכר העבודה ומשום ש"יש לזה גם משקל חברתי", הוא אומר. והתשלום הנמוך לאסירים העובדים? "אנחנו אנשי עסקים שרוצים לייצר מוצרים רווחיים וזאת אחת הדרכים", אומר מנחם. "עובדים בדרך כלל מתלוננים על שכר נמוך, גם העובדים במפעל הפלסטיק שלי מתלוננים על שכר נמוך".
בניגוד לעובדים של מנחם, שיכולים לבחור היכן לעבוד ואם לעבוד, החוק מחייב אסירים לעבוד ואפשרויות הבחירה שלהם מצומצמות. סעיף 30) 56) לפקודת בתי הסוהר קובע שסירוב של אסיר לעבוד מהווה עבירה משמעתית הגוררת עונשים כקנס ובידוד. תקנה 16 לתקנות בתי הסוהר עוסקת בגמול על העבודה: "כל אסיר יקבל שכר בעד עבודתו. שיעור השכר וצורתו ייקבעו בידי הנציב".
מאז ששב"ס חדל להקפיד על תשלום שכר מינימום, קוצצו התשלומים לאסירים בכמה מאות שקלים בחודש. "אפשר לשלם לאסירים את שכר המינימום", אומר בנימיני, "אבל כמה חודשים אחר כך הכל יירד לטמיון, הכל יתמוטט, אף אחד לא יביא לכלא עבודה. זאת מערכת מאוד מורכבת, יש שם גם המון סיכונים. זה לא פשוט להסתובב בין רוצחים ואנסים, זו רקמה מאוד מאוד רגישה, וצריך לייצר מוטיווציה ליזמים. אנחנו יכולים להמשיך להתווכח על תשלום של עוד 500 שקל בחודש ובסוף נישאר בלי כלום".
הרעיון היה של קהלני, אומר בנימיני. "אביגדור היה באוריינטציה מאוד מאוד חברתית, שצריך לשקם את האסיר, והוא מצא את הדרך הזאת של השיקום". קהלני מעדיף לדבר על "מפתחות מסוימים לשכר": "זה לא שהורדנו שכר. בנימיני הציג לי את כל הנתונים ואני יזמתי את זה שכל אסיר יוכל לעבוד. האסירים מקבלים תשלום כדי שיהיה להם לצרכיהם. בכל השיטה אני רואה רק יתרונות".
כמו פיזיותרפיה
האסירים התקשו לראות את יתרונותיה של השיטה החדשה, שקיצצה את הכנסתם. ב-98' עתרו שלושה אסירים לבג"ץ בדרישה שיורה לשב"ס לשלם להם שכר מינימום. בעקבות העתירה הקימה פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, צוות בין-משרדי לבדיקת העניין. הצוות קבע שאין לחייב את שב"ס לדרוש מהיזמים לשלם שכר מינימום לאסירים. שב"ס טען בבג"ץ, שמאז שביטל את שכר המינימום גדל מספר המפעלים הפרטיים בכלא מ-12 ל-17 ולמעגל העבודה בהם נוספו מאתיים אסירים; החזרת שכר המינימום תבריח מפעלים מהכלא, מה שיפגע בהליך השיקום של האסירים.
ביולי 2001 דחו שלושת שופטי בג"ץ, יצחק זמיר, מישאל חשין ודורית בייניש, את העתירה. השופט זמיר פסק שחוקי העבודה, ובכלל זה חוק שכר מינימום, אינם חלים על האסירים, המועסקים מכוח חוק ולא על פי חוזה עבודה. לדעת השופט זמיר, החלת חוק שכר מינימום על אסירים אף תיצור אפליה כלכלית לרעת עובדים חופשיים, "במובן זה שהאסיר יוכל לחסוך משכרו סכום גדול יותר מאשר עובד אחר. זהו מצב שאינו סביר ואינו ראוי".
מצוידים בפסיקת בג"ץ מציגים אנשי שב"ס ליזמים את שכרם הנמוך של האסירים כאחד היתרונות של העבודה בבתי הסוהר. בין האסירים למעסיקים, כפי שמצוין באתר של שב"ס, אין יחסי עובד-מעביד. הסכמי ההעסקה נחתמים בין שב"ס ליזמים: שב"ס גובה מהיזם תשלום כולל על העבודה ודמי השכירות של אולם הייצור, ומשלם לאסירים את שכרם. יזמים אחדים טוענים שאינם יודעים כמה שב"ס משלם לאסירים. "אני לא מתעסק עם זה בכלל", אומר צבי שניר, מנכ"ל ארקל, מפעל לייצור סכו"ם חד פעמי מקיבוץ בית זרע, שאורז את מוצריו בכלא.
"אנחנו משלמים שכר גלובלי לשב"ס", אומר גבי אופיר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, שמעסיקה אסירים בייצור רהיטים לטרמינל החדש. "הייתי במגעים עם שב"ס, שילמתי להם מה שביקשו, מיליון שקלים. אם הם היו נותנים לאסירים תוספת הייתי שמח, ולא היה אכפת לי לשלם עבור המוצרים גם מיליון וחצי שקלים. לא הלכתי לכלא כי זה זול, הכיוון שלי היה כיוון חברתי גרידא, של שיקום האסיר, לא ניצול כוח אדם זול".
אתר האינטרנט של שב"ס מנסה לפתות יזמים גם בעזרת העובדה שבכלא אין צורך לשלם לאסירים על ימי חופשה ומחלה. אף זה מעוגן בפסיקת בג"ץ. ב-1963 עתר האסיר שאוקי ח'טיב מכלא רמלה, שהועסק בכריכייה ואחר כך בנגרייה, וביקש לחייב את שב"ס לשלם לו על ימי חופשה מהעבודה. השופט משה זילברג דחה את העתירה בנימוק שהאסירים עובדים מכוח חוק שנועד לשקמם וכדי להפחית את מספר הפרות הסדר, ולא מכוח התחייבויות שקיבלו על עצמם כלפי מעבידיהם.
רפי סויסה, שהיה נציב שב"ס בשנים 88-'85', אומר שכבר אז עודד מפעלים להעסיק אסירים. "הבטלה מביאה לידי עבירה", טוען סויסה. "במקום שהאסיר יישב בתא ויחשוב מחשבות זדוניות, הוא עובד". אורית אדטו, שהיתה נציבת שב"ס בשנים 2003-2000, משוכנעת שעבודה "מהותית מאוד לשיקום האסיר". את התשלום הנמוך היא העמידה מול האלטרנטיווה, "שהיא שום דבר. יזמים שזה לא ישתלם להם יעבירו את העבודה לשטחים או לירדן והאסירים יישארו בלי עבודה". לדבריה יש להתחשב גם בקשיי המעסיק: "אסיר עובד הוא לא כמו עובד בחוץ. אם הוא עבר עבירת משמעת הוא לא מגיע לעבודה והיזם נפגע באופן ישיר".
נציב שב"ס הנוכחי, יעקב גנות, סירב להתראיין. נסים קשי, האחראי על מערך התעסוקה בשב"ס, אומר שאם יחייבו אותו לשלם שכר מינימום הוא ייאלץ לסגור הכל, "כי מה היתרון היחסי שלי? בעבודה איתנו יש הרבה מגבלות: אנחנו עובדים רק במשמרת אחת, המעסיקים שנכנסים בבוקר לכלא צריכים לעבור ביקורת שגוזלת זמן, האסירים לא עושים עבודות מסובכות. אני לא מכניס לכאן מפעלי תרופות ומזון - אסיר שכועס על המדינה עלול לירוק לסיר שוקולד; אני לא מכניס גם מפעלים כימיים - עם קצת יוזמה אפשר ליצור אמל"ח. יזם יכול להכשיר אסיר ואחרי כמה שבועות הוא יועבר, מסיבות ביטחוניות, לכלא אחר והיזם יאבד אסיר מוכשר. במסגרת הזאת אני צריך לתת גם יתרונות. אחד היתרונות הוא שהיזם לא צריך לשלם הטבות סוציאליות. אני משלם לביטוח הלאומי סכום מסוים עבור ביטוח תאונות".
קרימינולוגים שנשאלו לדעתם מסכימים עם גישת שב"ס. גבריאל שביט, שערך כמה מחקרים בתחום, אומר שזאת "האלטרנטיווה הטובה ביותר בכלא". פרופ' מנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית אומר שהוא אמנם לא אוהב עבודה קבלנית, "אבל אף עובד לא חושב שהוא מקבל שכר ראוי. אנחנו יודעים שהעבודה בכלא חשובה. עכשיו אני מסיים מחקר גדול בנושא. מצאנו שאלה שעבדו בכלא משתקמים הכי מהר; מי שלא מוכן לעבוד, יהיו לו בעיות בשיקום".
כך חושב גם אברהם הופמן, שהיה במשך 18 שנים (עד 2002) מנכ"ל הרשות לשיקום האסיר. "בעבודה בכלא חשוב לא הצד הכלכלי, אלא עצם ההרגל לקום בבוקר ולעבוד. עבודה הכרחית לאסיר בכלא, מי שלא עובד אובד. מה יש לו לעשות שם? השאלה היא לא למי זה משתלם, צריך להסתכל על העבודה בכלא כמו על פיזיותרפיה".
קול ספקני משמיע ד"ר אורי תימור מאוניברסיטת בר אילן. "אסירים שלא מקבלים שכר מינימום מרגישים מנוצלים", הוא אומר. "היו מחקרים שהראו שהעבודה לא תורמת לשיקום, מפני שהאסירים רוצים לשכוח את מה שהיה בכלא ומתרחקים מהעבודה שעשו בכלא. יש פה צד לא כשר: מפעלים מקבלים פועלים זולים ומצד שני עוד צריך להגיד להם תודה רבה על כך שהם בכלל נכנסים לכלא. יש פה איזשהו מלכוד".
נורמות של ניצול
בחו"ל מודעים למלכוד הזה. אתרי אינטרנט למאותיהם ועשרות ארגוני זכויות אדם בארצות רבות קוראים להפסיק את מה שהם מכנים "העבדות בבתי סוהר". כשמונה מיליון אסירים הכלואים בכל העולם, ומהווים כוח עבודה משמעותי. מצבם בכמה ארצות מערביות גרוע אף מזה של עמיתיהם הישראלים. האסירים בבריטניה אינם זכאים לשכר מינימום, בדנמרק הם מקבלים כעשירית משכר המינימום, בארצות הברית התשלום שהם מקבלים נמוך באופן משמעותי משכר המינימום. באוסטריה הם מקבלים שכר של עובד מתכת לא מקצועי, אבל שירות בתי הסוהר מנכה את רוב השכר למימון החזקתם בכלא, ואילו בקנדה משלמים לאסירים את שכר המינימום.
בשנים האחרונות נאבקים ארגוני זכויות אדם בארצות הברית נגד העסקת אסירים ובכמה מקרים אף נחלו הצלחה. ב-98', למשל, אסרה מדינת מסצ'וסטס על העסקת אסירים במפעלים פרטיים. לפני שבועיים קבע בית המשפט העליון של מדינת וושינגטון, שעסקים פרטיים לא יפיקו רווחים מעבודת אסירים. איגודים מקצועיים בארצות הברית מתנגדים להעסקת אסירים בטענה ששכרם הנמוך פוגע בפועלים מחוץ לבתי הכלא: כדי לשמור על כושר התחרות מעסיקים מפחיתים את שכרם ולפעמים אף מפטרים אותם כדי להחליפם באסירים. יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ אומר שהוא לא מודע לתופעה הזאת בישראל, "אבל באופן עקרוני שוק עבודה עם עובדים מסוגים שונים יוצר פגיעה בעובדים ונורמות של ניצול שמדינת ישראל מנציחה".
בישראל מתחרה שב"ס גם ביצרנים הפועלים בשוק החופשי. בשנה שעברה מכר שב"ס למשרדי הממשלה בלי מכרז מוצרים בסך 900 אלף שקל. נשיא התאחדות התעשיינים, עודד טירה, אומר שהסכומים הללו אינם מצדיקים יציאה למאבק נגד התחרות הלא הוגנת. את האסיר יוסי כהן זה לא מעניין. "איפה פה השיקום, אם כשאין ליזם עבודה מחזירים אותי לאגף?" הוא מוחה. "הפכתם אותי לתאילנדי שלכם בכלא".
