הם באים מבתים קשים. סובלים מבעיות מורכבות. נפלטים ממערכת החינוך, מוּצאים מהבית על ידי הרווחה למסגרות לא מתאימות, אבל כושלים גם שם, ומגיעים לרחוב, לפשע - ולכלא • במתקן הכליאה לנוער יושבים נערים, שגם השופטים שהרשיעו אותם מודים שהם לא אמורים להיות שם.
כבר כשהיה תינוק, הוריו, שהביאו אותו לעולם בגיל מבוגר אל תוך משפחה במאבק תפקודי, התקשו מאוד בגידולו. כפעוט בגן היתה הגננת חסרת אונים לנוכח התנהגותו הכפייתית. הוא נהג לקפוץ מגגות, שטף ידיים ללא הפסקה, ואט אט הפך בלתי נשלט. הפתרון המעשי היחיד היה תרופתי, ובגיל 3 החל אבי להיות מטופל בריטלין על בסיס יומי.
בגיל 6, כשעלה לכיתה א', הוא הוצא מבית הוריו, שלא הצליחו עוד לטפל בו, והועבר לפנימייה סגורה. למרות גילו הצעיר, הוא הבין שהסביבה הקרובה הרימה ידיים. הוא בכה בלי הפסקה, לילות כימים, היה מלא כעס, האשים את הוריו על שנטשו אותו ואיפשרו לגורמי הרווחה להעביר אותו מהבית למוסד מרוחק.
שש שנים גדל בפנימייה. רק לעיתים רחוקות ביקר בבית. הוא התגלה כילד חרדתי, חסר אמון במבוגרים, עולה על גדותיו מרוב זעם. בגיל 12, לאחר סידרת התפרצויות כלפי ילדים ואנשי צוות בפנימייה, נשלח למרכז לבריאות הנפש אברבנאל.
דווקא שם הצליחו הרופאים, כמעט לראשונה, לראות באבי ילד שאפשר לסייע לו. אחרי חודש של אשפוז, הם היו משוכנעים שיש בו פוטנציאל לשיפור ולהתקדמות, אם רק יקבל טיפול ארוך טווח, יציב ועקבי.
הוא הוצא מהפנימייה שבה שהה, הוחזר לבית הוריו בתל אביב והחל ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד. אבל בגיל 12 כבר נפתח נגדו תיק פלילי ראשון, בגלל איומים על איש צוות בבית הספר. תיק אחר נפתח בעקבות תלונה של הוריו, לאחר שאיים עליהם וירק על אביו.
המערכת שוב לא הצליחה להכיל אותו. הוא הוחזר לאברבנאל לתקופה קצרה, ואז החל להיטלטל בין מוסדות. האחרון שבהם היה מעון נעול, שאינו ערוך למתן טיפול וליווי נפשי שוטפים. גרוע מזה: במשך קרוב לשנה ניתן לו טיפול תרופתי שגוי - כדורים פסיכיאטריים שהשילוב ביניהם אסור.
במקביל, נפתחו לו עוד ועוד תיקים במשטרה. הוא תקף פיזית את אנשי הצוות, איים, קילל, העליב. בהיעדר הליכים טיפוליים הכרחיים, פנה הצוות לריסון פיזי. כשאחד המדריכים ניסה לבצע בו "הולדינג" (טכניקה שבה המטפל אוחז בילד בחוזקה מאחור, לעיתים על ידי השכבתו על הקרקע), אבי נאבק בו ופצע אותו. כשהמשטרה הוזעקה באחד הימים למקום, אבי התנגד בכל כוחו לכבילה באזיקים. לא פעם נשלח לבידוד ב"חדר ההרגעה" - חדר נעול, קטן ומרופד.
עוד לפני גיל 13 הוגש נגד אבי כתב אישום ראשון. בגיל 14 ויום, ברגע הראשון שהחוק איפשר, הוא נעצר. שורה ארוכה של תיקים פתוחים ועומדים נגדו בבתי המשפט. הקושי למצוא עבורו מסגרת מתאימה עלה ביתר שאת באותה תקופה. שופטת בית המשפט לנוער בתל אביב, טובה פרי, ציינה באחד הדיונים שכבר שנים הוא לא מקבל מענה טיפולי הולם, ודרשה מרשויות הרווחה להציע חלופות טיפוליות. אולם אלו לא הצליחו לאתר חלופה מתאימה.
לפני כחודשיים, באין חלופה אחרת, נגזר דינו של אבי בבית המשפט לנוער בתל אביב, והוטלו עליו עשרה חודשי מאסר בכלא אופק בשרון, מתקן הכליאה לבני נוער. היום הוא בן 15. במאסר, ללא מענה טיפולי. ללא תקווה.
• • •
אבי לא לבד. את הילדים שבקצה הרצף הטיפולי המדינה מעדיפה לשכוח. כשנפתחים להם תיקים פליליים המצב הופך חמור בהרבה, ואז המוצא הוא בדרך כלל מאסר. כי בישראל אין מסגרת טיפולית שמתאימה לילדים כמו אבי.
זה תשע שנים שמשרד הרווחה ומשרד הבריאות מנהלים ביניהם דיונים עקרים לקראת הקמתה של מסגרת מוגנת וסגורה לילדים הסובלים מפגיעות נפשיות בדרגה מורכבת, שבמקרים רבים נלוות להן מגבלות קוגניטיביות, הפרעות התנהגותיות או התמכרויות. כשלכל אלה מתווספות עבירות פליליות, חשיבותה של מסגרת כזאת גדולה פי כמה. רק שעד כה, למרות הדחיפות, הדיונים לא העלו דבר. בעוד משרד הרווחה מראה נכונות ורצון להקמת המסגרת, משרד הבריאות אפילו לא כלל את הנושא בתקציבו.
"מדובר בנערים ונערות שהעבירות שהם מבצעים הן פעמים רבות פועל יוצא של המצוקות הנפשיות שלהם", אומרת עו"ד רחל דניאלי, הממונה הארצית לייצוג נוער בסנגוריה הציבורית. "כמעט תמיד מדובר בעבירות שכרוכות בפגיעה בבני המשפחה, בגורמים בקהילה, באנשי צוות במוסדות הטיפוליים או בנערים אחרים במעונות.
"הם פוגעים בסביבה הקרובה, כי הם נמצאים במסגרות שאינן כשירות לטפל בבעיה שלהם. אנחנו לא מקלים ראש בעבירות שהם מבצעים, אבל אם היו מטפלים בילדים האלה קודם בצורה נכונה, זה כנראה לא היה מגיע בכלל לתחום הפלילי.
"כל המעונות הטיפוליים הפוסט־אשפוזיים בארץ אינם שמורים ואינם ערוכים לטיפול בקטינים בעלי מוגבלויות נפשיות כל כך מורכבות. לעומת זאת, כל המסגרות השמורות והנעולות שמיועדות לנוער קצה לא מספקות מענה טיפולי הולם למצבים נפשיים קשים.
"אמנם נעשים מאמצים רבים למצוא לילדים האלה פתרונות טיפוליים במעונות. חסות הנוער, שאחראית על המענים החוץ־ביתיים של נוער קצה עובר חוק, מצליחה לעיתים לכופף את הפתרונות הקיימים כך שיתאימו אפילו חלקית, בהיעדר ברירה אחרת. אבל אין בנמצא מעון שמור שבו הנערים יהיו מלוּוים כל היום על ידי אנשי טיפול מתחום בריאות הנפש. כל מי שמתעסק בתחום יודע היטב שחייב לקום מעון כזה, אבל זה פשוט לא קורה.
"בגלל שאין מסגרת מתאימה, יושבים בבית הסוהר ילדים שלא אמורים להיות שם. העבירות שהם מבצעים הן פועל יוצא של הקשיים שלהם, ואז הכי קל זה לשלוח אותם לכלא. זה מין פלסטר זמני שפותר את הבעיה למראית עין ומרחיק את בני הנוער האלה מהציבור, אבל ברור שזה לא פתרון. הצעירים האלה יוצאים משם הרבה יותר פגועים, ואז חוזרים לחברה או הביתה כשהם עדיין לא מטופלים. המשפחות והסביבה סובלות מזה.
"במקרה של אבי, אני לא מאמינה שיש גורם טיפולי שסבור שהמקום הנכון עבורו הוא בית סוהר. אני מתקוממת לנוכח אמירות של גורמי רווחה, וגם של בתי המשפט, במקרה שלו ובמקרים אחרים, ש'כיוון שהוא לא שרד במסגרות הטיפוליות השונות, אין ברירה אלא לכלוא אותו'. הרי אין היום מסגרת שמתאימה לנערים במצבו, והמדינה יודעת את זה, אז איך אפשר להאשים אותו שהוא לא משתלב במסגרות הקיימות?
"טיפלנו, למשל, בקטין עם בעיות נפשיות, שהביאו אותו לביצוע עבירות. הוא הגיע לכלא, בהיעדר מסגרת טיפולית מתאימה, וישב לבדו בתא בכל תקופת המאסר. כצפוי, המצוקה הנפשית שלו רק החריפה שם, עד כדי עשיית הצרכים על רצפת התא. בכלא התריעו בפני הגורמים הטיפוליים שהוא לא מתאים לבית הסוהר, אבל הנער האומלל הזה המשיך להיות כלוא שם למשך שנה שלמה".
• • •
בעוד שבועיים ידון בית המשפט המחוזי בתל אביב בערעורה של הסנגוריה הציבורית על עונש המאסר שהוטל על אבי. "זה אחד המקרים המורכבים, הקשים והעצובים ביותר שבהם טיפלתי במשך כל שנותיי במקצוע", אומרת עורכת דינו, אבישג כהן בן נתן, המתמחה בייצוג נוער.
"כואב לי הלב על אבי, שמגיל 14 כבר מעביר את חייו בתא של בית סוהר. כמעט כל הזמן הוא מופרד שם מיתר הנערים, ולא מצליחים להתמודד איתו. בכל פעם שניסו לשים אותו ליד מישהו, הוא תקף או הותקף, נערים אחרים ניסו לחתוך אותו עם קופסת שימורים, גנבו לו ציוד.
מתקן כליאה המיועד לבני נוער. "העבירות שהם מבצעים הן פועל יוצא של הקשיים שלהם" (למצולמים אין קשר לנאמר) // צילום ארכיון: יהושע יוסף
"מצד שני, הוא תוקף את כל מי שמתקרב אליו. הוא מאוד מנותק, מבודד ודחוי. הוא איבד תיאבון, רזָה מאוד ומסרב ליטול את התרופות שלו.
"מכיוון שלגורמי הרווחה אין שום פתרון עבורו, הם מנסים להתנער ממנו בכל דרך אפשרית. לאחד הדיונים הפליליים זומנה עובדת סוציאלית לחוק הנוער, שעמדה בבית המשפט וטענה שלצערה, המקום הכי טוב עבורו הוא הכלא.
"והוא יושב שם באולם, שומע את הדברים, ומבין שאף אחד לא מאמין שיש לו עתיד. אז איך ימצא כוחות להאמין בעצמו?"
מה היה אפשר לעשות אחרת?
"כל החיים שלו, אבי לא קיבל את המענה המתאים. אם היה קיים עבורו מענה, הוא לא היה מגיע למקום הזה. לא רק אני אומרת את זה. שתי שופטות שונות שדנו בעניינו כתבו שהכתובת היתה על הקיר כל השנים. שכיוון שהוא מעולם לא קיבל את הטיפול הנכון, ברור שיידרדר באופן קיצוני עד לפתיחת תיקים פליליים ולמצב העצוב שבו הוא נמצא היום.
"ההורים שלו היו באים לבית המשפט ומתחננים שיימצא עבורו פתרון, כי להם אין את הכלים לסייע לו. הם הודו בפה מלא שעל אף אהבתם אליו, אין להם יכולת להתמודד עם המורכבות שלו. יש פה מצב מגוחך. גורמי הרווחה מנהלים מלחמות על הוצאת אלפי ילדים מהבית. במקרה הזה מדובר בילד שההורים מבקשים שיעזרו לו, ואין פתרונות.
"בית הסוהר הוא הרסני עבורו, בוודאי בגיל כל כך צעיר. זה שהוא כלוא עכשיו מאחורי סורג ובריח זאת תעודת עניות למערכת. בדיון האחרון אמא שלו סיפרה שהיא כבר חודש מתקשרת לגורמי רווחה ושואלת, מה יהיה איתו ביום שאחרי? מה יקרה כשישתחרר מהכלא? ההורים הודיעו שהם לא רוצים שיחזור הביתה.
"זאת גם השאלה שהכי מטרידה את אבי. הוא שואל אותי, 'אבישג, לאן אני אלך אחרי הכלא?' ואני אומרת לו שאין לי תשובה בשבילו. אני יודעת שהוא יגיע לרחוב וייאלץ לנסות לשרוד, עד הפעם הבאה שייתקל ברשויות החוק. ובאמת שהכתובת על הקיר".
• • •
נדב היה בן 15 כשמונתה לו עורכת דין מהסנגוריה הציבורית, לאחר שביצע שורת עבירות פליליות, מרביתן בתחום הרכוש. בגיל 16, בהיעדר פתרון מתאים, נגזר עליו מאסר. כששוחרר, שב מייד לסורו. הוא הגיע לבית של מכר, ובאיומי סכין דרש ממנו כסף. לאחר כמה ימים חזר לבית המכר והשיב לו את הכסף, אבל התיק הפלילי כבר נפתח.
"הוא ילד מקסים מרקע קשה", מספרת עורכת דינו, נעמה טייב. "משפחה שבורה, הרבה ילדים, קשיים בגידול, פגיעה מינית ומה לא. כשהיה בכיתה א' הוריו התגרשו, והוא הועבר לפנימייה. הוא ניסה לפגוע בעצמו והיה במצב מאוד לא טוב. ילד פגוע מינית שהפך פוגע מינית, שסובל מקושי רגשי עמוק וממגבלה קוגניטיבית.
"כל השנים הוא נדד בין מסגרות ולא מצא את מקומו. לאחר שנפתח לו התיק הוא היה מסתכל לי בעיניים ואומר: 'אני מתחנן שתמצאי לי מקום שסוף סוף יעזור לי'. היה בוכה כמו תינוק ואומר לי: 'רק אל תיתני שיחזירו אותי הביתה'. הוא ידע בעצמו, חרף כל המגבלות שלו, שישתחרר מהכלא ושום דבר לא ישתנה. הוא יחזור לדלות, לאומללות, לבדידות - ומהר מאוד גם לפשע.
"במשך חודשים הוא סירב להישפט והעדיף לשבת במעצר. ניסיתי, יחד עם שירות המבחן, למצוא לו מסגרת מתאימה שתשמור עליו ותטפל בו, וגם תגן על החברה מפניו. מקום שיכול להתמודד עם מורכבות בעיותיו של נדב, שהוא גם טיפולי וגם סגור. אני לא מקלה ראש לרגע בעבירות שהוא ביצע, ומבינה שאולי קשה להזדהות איתו בגלל הקשיים שלו וההתנהגויות פורעות החוק - אבל זה ילד שלא היה יום אחד בחייו בסביבה שטובה בשבילו ויכולה לסייע לו.
"לאחר ארבעה חודשים שבהם לא מצאנו לו מסגרת טיפולית מתאימה, בית המשפט החליט, בצער, ובלית ברירה בעצם, לגזור את דינו. השופטת לא התעלמה מהרצון שלו להשתקם ולקבל טיפול. גם היא, כמוני, היתה משוכנעת שהוא באמת רוצה שיעזרו לו לעלות על דרך חדשה, ושמתפקידנו לעזור לו, לבד הוא לא יכול לעשות את זה.
"היא גזרה עליו חצי שנת מאסר. הוא ריצה ארבעה חודשים, השתחרר, ואחרי פחות מחודש הודיעו לי שנעצר שוב, לאחר שנתפס נוטל סמי פיצוציות. הגעתי לתחנת המשטרה, והוא הסתכל לי בעיניים, בכה ובכה בלי הפסקה, אמר לי שאיכזב אותי והתחנן לעזרה. זה קרע אותי. חזרתי הביתה שבורה.
"בלתי נתפס מבחינתי איך לא קיים שום פתרון בשביל הילד הזה. איך אנחנו, כחברה, נותנים לו לזלוג לנו בין הידיים. במקרה הזה לא הוגש כתב אישום, והוא שוחרר הביתה, או נכון יותר - לרחוב".
לפני מספר חודשים, חששותיה הכבדים של טייב התממשו. בין נדב לצעיר אחר התפתח עימות אלים, כשנדב בילה עם כמה מחבריו ברחוב בקירבת ביתו. במהלך העימות דקר נדב את הצעיר ברגלו מספר פעמים באמצעות סכין, ואז חמק מהמקום. הצעיר נותר שכוב על הקרקע, פצוע ומדמם. כשאנשי מד"א הגיעו, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. על נדב נגזרו תשע שנות מאסר בגין הריגה.
"לעולם לא אשכח את נדב ואת מה שקרה לו", אומרת טייב בעצב. "הסיפור הזה ירדוף אותי כל החיים. איזו החמצה איומה. אין ספק שאפשר היה להציל פה חיים.
"לא הפסקתי לבכות מאוזלת היד של המדינה שלנו. נזכרתי איך שנה קודם לכן היינו מגיעים כל שבוע לדיון בבית המשפט ומתבשרים על ידי גורמי הרווחה שאין מה להציע לו. האכזבה שלי מהמערכת היתה כל כך קשה, ששקלתי להפסיק לייצג קטינים.
"הידיעה שבכלא יושבים עוד ילדים כמו נדב כואבת לי. ילדים שלמרות שיש רצון של כל הגורמים ושלהם עצמם לקבל טיפול נכון, אין פתרון בשבילם. אני לא מבינה, מה עשינו פה? מגיל 16 הוא כמעט לא היה חופשי. בגיל 27 הוא ישתחרר מהכלא, ואז מה יהיה איתו? איזה עתיד יש לו?"
• • •
על השירותים הניתנים לילדים ולבני נוער עם הפרעות נפשיות אחראים משרדי הבריאות, הרווחה והחינוך, במסגרת הקהילה ובמסגרות חוץ־ביתיות, כמו מוסדות לאשפוז פסיכיאטרי של משרד הבריאות או מסגרות פנימייה פוסט־אשפוזיות של משרד הרווחה.
עדית סרגוסטי, רכזת תחום בריאות הנפש בארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, מציינת כי "באופן כללי, לילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים אין מענים מתאימים, למעט טיפול במרפאות על ידי פסיכיאטרים או פסיכולוגים. אין גורם שלוקח על עצמו אחריות מלאה לפיתוח מענים לילדים האלה. באשפוז פסיכיאטרי אמורים לשהות רק למשך זמן מוגבל ביותר. יש צורך בפיתוח מענים בקהילה בין היתר על מנת למנוע אשפוזים.
"פנימיות פוסט־אשפוזיות ואומנות טיפוליות עשויות להיות רלוונטיות לחלק קטן מהאוכלוסייה, וגם הן נותנות מענה מוגבל וחלקי. במסגרות חינוכיות הפתרונות מעטים. והחוסר הכי עמוק הוא במסגרת הקהילה. למשל, נניח שילד עם קשיים נפשיים שורד בקושי במסגרת חינוכית. כשהוא יוצא מבית הספר בצהריים או אחר הצהריים, אין מסגרת מותאמת שהוא יכול להגיע אליה, או גורם שיכול ללוות אותו.
"על אחת כמה וכמה, הקושי הוא אדיר כשמדובר בילדים שנפלטו ממערכת החינוך. זה כדור שלג, שכיוון התגלגלותו ברור וידוע מראש".
ארגון "בזכות" יזם וניסח לאחרונה הצעת חוק המבקשת לעגן את זכותם של ילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים לקבל שירותי טיפול ושיקום המותאמים לצורכיהם במסגרת הקהילה. בדברי ההסבר להצעת החוק, שיזמו חברי הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, קארין אלהרר, שולי מועלם, יעקב מרגי, אורי מקלב, חיליק בר, אבי דיכטר ומרדכי יוגב, מצוין כי יש תיאום לקוי בין משרדי הממשלה השונים, וכך נוצרים "בעיות וחסרים הן בקבלת אחריות והן במתן מענים לילדים ובני נוער אלו, ורבים מהם נופלים בין הכיסאות. בקרב ילדים רבים, מתן מענה מוקדם ימנע החמרה של מצבם".
היות שהמחסור כה נרחב, פוגשים את הקטינים האלה בנקודות שונות, שאינן כוללות רק את ההליך הפלילי. עו"ד לידיה רבינוביץ', הממונה הארצית על ייצוג קטינים באגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, אומרת כי מדובר באוכלוסייה מוחלשת במיוחד, לעיתים קורבנות של פגיעה מינית, אלימות או הזנחה.
"אנחנו נתקלים ביתר שאת במחסור המתסכל במסגרת שהיא גם שמורה ונעולה וגם כוללת מערך טיפולי שמותאם לילדים ונוער עם קשיים נפשיים ו/או הנמכה קוגניטיבית. אנחנו מטפלים בכ־3,500 תיקים הנוגעים לקטינים מגיל לידה עד גיל 18, כך שהפרספקטיבה שלנו רחבה.
"התסכול נובע מכך שאלה גילאים שבהם עוד ניתן לעזור לילדים האלה, שנסיבות החיים והפרעות שונות מביאות אותם למקום לא טוב. בגיל מבוגר יהיה קשה פי כמה, אם לא בלתי אפשרי. והנזק שנגרם להם בהיעדר טיפול מתאים הוא בלתי הפיך.
"למעשה כל עוד הילדים לא מגיעים לכדי התנהגות עבריינית, הפתרון עבורם הוא אשפוז פסיכיאטרי, גם אם אין ממש צורך באשפוז, מה שמכונה 'אשפוז סוציאלי'. אבל ברור שבית חולים פסיכיאטרי הוא לא מסגרת ארוכת טווח. מרגע שיש היבטים עברייניים, מוצעות מסגרות של חסות הנוער, שבהן אין מענה לצרכים פסיכיאטריים או למוגבלות קוגניטיבית".
רבינוביץ' מספרת על מקרה שמטופל בימים אלה על ידי האגף לסיוע משפטי ונוגע לנער בן 17, בעל הפרעת קשב וריכוז והפרעות התנהגות, שבעברו שימוש באלכוהול וכן ניסיון אובדני. הוא כבר אושפז בעבר שלוש פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, ולאחרונה אושפז בפעם הרביעית.
"גורמי הרווחה ביקשו להמשיך את אשפוזו הפסיכיאטרי, בכפייה, עד למציאת מסגרת. אבל בגלל השימוש באלכוהול ובעיות התנהגות, שלוש מסגרות פוסט־אשפוזיות לא הסכימו לקבל אותו. זה עצוב, כי הוא מסכים להשתלב במסגרת ארוכת טווח שתנסה לעזור לו. בית המשפט קבע שמדובר בנער שאם לא ישהה במסגרת בעלת גבולות, יהיה מסוכן לעצמו ולסביבתו.
"על פי אבחון שנערך לו ברור שהוא זקוק למסגרת חוץ־ביתית למתבגרים, שתכיל אותו, תהיה שמורה ותתאים לצרכיו המיוחדים. אבל אין כזאת. העניין עדיין נמצא בדיון בין אגף השיקום של משרד הרווחה לבין אגף חסות הנוער ובית החולים הפסיכיאטרי".
• • •
בסנגוריה הציבורית מעריכים כי מוסד שיספק מענה לכ־30 בני נוער יהווה כרגע מענה מספק. "אני מניח שמוסד אחד לא יפתור את הבעיה כולה, אבל הוא צעד גדול והכרחי", אומר עו"ד שי פלד, המייצג בני נוער מטעם הסנגוריה. "אני מסתכל על המקרים האלה, ומדובר בשיברון לב. הם מטולטלים ממקום למקום, עד שמגיעים לתוצאה הצפויה מראש - שאין מקום מתאים.
"גם אם מצליחים למצוא מסגרת שהיא הרע במיעוטו, לא פעם נדרשת המתנה של חודשים. לילד בן 14, שעל פי כל חוות הדעת זקוק לטיפול וגם רוצה בטיפול, אין זמן לחכות. כל יום שהוא מבלה במעצר מדרדר את מצבו ומפחית את סיכוייו בחיים. מטופח פה מעגל של עבריינות, שרק ילך ויחמיר".
"מגיל 16 הנער כמעט לא היה חופשי. בגיל 27 הוא ישתחרר מהכלא, ואז איזה עתיד יש לו?" (למצולמים אין קשר לנאמר) // צילום ארכיון: משה שי
אחד הנערים שאותם ייצג פלד הוא גידי, שמגיל ינקות אושפז במחלקות פסיכיאטריות, בשל קשיים נפשיים רבים שהגיעו ברבות הימים גם לפגיעות עצמיות ולפריעת חוק. "עוד כשהיה תינוק הרגשתי אצלו אי שקט גדול", מספרת אמו. "היו לו התנהגויות לא ברורות. הוא היה מנסה לאכול חומרי ניקוי. מכניס את הכלב למכונת הכביסה. כל הזמן הייתי צריכה לרדוף אחריו.
"בגיל חצי שנה הוא כבר נכנס לגן ליום שלם, עד שעות הערב. שם היו איתו צרות בלי סוף. לא ידעו איך להתמודד איתו, אז היו סוגרים אותו במקלט. היו לו הפרעות התנהגות קשות, חרדות, דיכאונות, והחברה לא קיבלה אותו.
"ניסו כמעט הכל. שילוב בבית ספר רגיל, אשפוז יום בבית חולים ואשפוז פסיכיאטרי סגור, וכל מיני פנימיות שלא התאימו לו. לא הצלחתי להבין איך לא מוצאים לו מקום מתאים. בבתי חולים פסיכיאטריים היו ממלאים אותו בתרופות ומרדימים אותו. במקום להרים אותו, הפילו אותו. בפנימיות הוא לא החזיק מעמד ולא הצליחו להתמודד איתו. הוא ברח מהפנימיות, התחיל לעבור על החוק, עד שמצא את עצמו במוסד סגור, ושם למד עוד דפוסים עברייניים.
"בין לבין הוא היה אצלי בבית, בלי מסגרת, בלי ליווי, בלי שיהיו לי כלים להתמודד איתו. המשפט ששמעתי הכי הרבה היה שאם יש איתו בעיה - להתקשר למשטרה. ואם הוא מאיים לקפוץ מהמרפסת, מה אני אעשה עד שהמשטרה מגיעה?
"אני מגדלת לבד שלושה ילדים, כל אחד עם הבעיות שלו. חיה בקושי מ־2,500 שקלים לחודש, ותקופות ארוכות מהרבה פחות. עבדתי בשלוש עבודות ולא הצלחתי להרים את עצמי ואת הילדים שלי לשום מקום. הכל יצא מכלל שליטה. הייתי רואה ילדים משחקים בגינה ובוכה, בוכה. הייתי מבקשת עזרה מהרווחה והיו אומרים לי: אין פתרון. ידעתי שיבוא יום והוא יסתבך עם החוק".
היום הזה הגיע כשגידי היה מעורב בעבירת רכוש אלימה. כצפוי, לא נמצאה לו מסגרת מתאימה, והוא נשלח לכלא לתקופת מאסר של 14 חודשים. היום הוא בן 18, וכבר נמצא בכלא לבגירים. "הוא כל הזמן מתקשר אלי מהכלא ומספר כמה קשה לו, וכמה הוא לחוץ ומפחד. זה לא המקום בשבילו, עם כל הבעיות שלו.
"לי לא היו הכוחות והכלים לעזור לו, אבל איך לא נמצאה אפילו מסגרת אחת שכן הצליחה? הוא ילד טוב, שאוהב בעלי חיים ואוהב לשיר. יכלו לעבוד עם זה. בינתיים הוא בכלא, חוטף מכות, הולך מכות, שמים אותו הרבה בבידוד.
"בקרוב הוא ישתחרר, ושוב אני לא יודעת מה יהיה איתו. איבדתי מזמן אמון בכל המערכת. מה אני אעשה איתו כשהוא יחזור הביתה? איזה עתיד יש לו? מה ייצא מהמשפחה שלנו? מתי יזכרו שאנחנו קיימים?"
תגובות
ממשרד הרווחה נמסר: "מדובר במסגרת משותפת למשרד הרווחה ומשרד הבריאות. משרד הרווחה מקדם את פתיחת המסגרת, ואף דאג לתקציב ייעודי לנושא, וזאת מתוך הכרה בחשיבותה של מסגרת הנותנת מענה לקטינים הלוקים בתחלואה כפולה. על כן, נושא זה מצוי כרגע בפתחו של משרד הבריאות".
ממשרד הבריאות נמסר: "בשנים האחרונות מתקיים דו שיח בין משרד הרווחה למשרד הבריאות לגבי שיפור המענה הקיים לילדים ונוער בסיכון הסובלים בין היתר מרקע של קשיים נפשיים, ובין השאר גם לגבי אפשרות הקמתה של מסגרת ייעודית משותפת לילדים הסובלים מבעיות נפשיות מורכבות לצד רקע עברייני.
מאחר שהנושא הינו חלק ממהלך רחב יותר של שיפור וקידום המענה לילדים ונוער עם רקע נפשי, הן במסגרות סגורות והן בקהילה, תוך שיתוף פעולה ובניית ממשקים בין שני המשרדים, הוא נדון אך טרם התקבלה החלטה סופית. אשר על כן הנושא גם טרם תוקצב".
קרדיט לבעלי הכתבה עיתון ישראל היום.
