המכס, כמס המוטל על סחורה המועברת ממדינה אחת לשנייה, הופיע לראשונה במאות ה-18 וה-19. עד אז הוטל המס על העברת סחורות בדרך של תשלום עבור השימוש בדרכים, מעבר בגשר שעל פני נהר, שימוש בנמל וכן עבור הגנה בהעברת אנשים או סחורות ממקום למקום. מדיניות המכס בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית נקבעה בהתאם לעקרונות השיטה הטורקית בעניין ועד שנת 1838 חל איסור על סחר חוץ. בשנת 1838, שנת הרפורמות הגדולות בטורקיה, בוטל האיסור על יבוא ויצוא סחורות בחוזים מסחריים ונקבע מכס על יבוא בשיעור של 5% מערך הסחורה ומכס על יצוא בשיעור של 2.12%.
הבסיס החוקי לגביית המכס בתקופת המנדט הונח בפקודת המכס (1929), פקודת גבול המכס (1924), פקודת תעריף המכס והפטורים (1937) ושורה ארוכה של פקודות, תקנות וצווים. עם התבססותו של השלטון המנדטורי בארץ, עלתה חשיבותו של המכס ובמרוצת הזמן, היווה המכס את המקור העיקרי להכנסותיה של הממשלה המנדטורית בכלל וממסים בפרט. עם הנהגתו של מס הכנסה בארץ, החל לרדת חלקו של המכס בכלל הכנסותיה של הממשלה המנדטורית ממסים. מרביתם של שיעורי המכס בתקופת המנדט היו שיעורים קצובים.
הקמת מדינת ישראל הביאה לשינוי במדיניות הכלכלית של הממשל בארץ ובכלל זה גם שינוי במדיניות המכס. העקרונות הבסיסיים עליהם הושתתה מדיניות המכס היו: הגדלת הכנסות, עידוד התעשייה המקומית על ידי הטלת מכס על מוצרי יבוא מוגמרים (שהיו פטורים עד אז) והרחבת מסגרת הפטור לגבי חומרי גלם וציוד לתעשייה, סיוע בשיפור מאזן התשלומים על ידי ייקורם של מוצרי היבוא בעזרת המכס המוטל עליהם ועידוד היצוא על ידי החזרת המכס לגבי חומרי גלם שהשתמשו בהם ליצור מוצרים לייצוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה