הכל נשאר בקהילה
בבית הדין הקהילתי מצאו חלופה למאסרים וכולם מרוויחים מזה. שלושה בתי דין קהילתיים פועלים בארץ במתכונת ששמה טיפול, שיקום והבנה של המצוקה שעומדת מאחורי הפשעים לפני חלופת המאסר המוכרת, אחד המשתתפים: "אם הייתי הולך לבית משפט רגיל הייתי מגיע לבית סוהר"
מאת ענת יורובסקי עדכון אחרון: 19.01.2018, 13:45
אולם בית משפט. מול השופט נעמד נאשם, מולם יושבים בשורה: תובעת משטרתית, שני קציני מבחן, וסנגור. השופט שמואל מלמד שואל את הנאשם מה שלומו. הנאשם עונה והם עוברים לשוחח על יום ההולדת שהנאשם חגג לפני שבוע. השופט שואל אותו כיצד הוא ציין אותו והתובעת מצטרפת לאיחולי ה"מזל טוב". עם הנאשמים האחרים שמתייצבים לדיונים באותו יום, השופט ידבר על פרטי הפרטים של החיים – על העבודה שלהם, הקשיים שהם חווים בזוגיות ובבית, בעיות בריאותיות כמובן על גמילה מסמים. כל שיחה כזאת, בין נאשם או נאשמת לשופט, יכולה לקחת לא מעט זמן ולרדת לפרטים דקים מאוד. זהו אינו מחזה רגיל בהליך הפלילי בישראל, אך הוא גם לא התרחש באולם דיונים רגיל. תכירו את בתי המשפט הקהילתיים.
מזה שלוש שנים, פועלים בישראל מספר בתי משפט שמתנהלים באופן שונה מהדרך שהכרנו. בתי המשפט הקהילתיים פועלים כבתי משפט שלום הדנים בעבירות פליליות שונות, אך שמיים וארץ מפרידים בין הפרקטיקה הייחודית שלהם לבין האופן בו מתנהל דיון רגיל בבית משפט השלום.
בתכנית לוקחים חלק משרד המשפטים, הנהלת בתי המשפט, המשטרה והסנגוריה, אך גם משרד הרווחה ובפרט שירות המבחן, וג'וינט אשלים. התכנית החלה לפעול רק בנובמבר 2014, בבית משפט ראשון מסוג זה בבאר שבע ובהמשך התרחבה לבתי משפט נוספים ברמלה ובתל אביב. עד עתה השתתפו בתכנית כ-300 איש, מתוכם למעלה מ-60 אשר כבר סיימו את התכנית בהצלחה.
המשתתפים בתכנית הנם נאשמים בעבירות כגון עבירות רכוש, אלימות שאינה ברף הגבוה, אלימות במשפחה וסמים. עבירות שהוחרגו מהתכנית הנן עבירות כלכליות שבוצעו בנסיבות מחמירות, עבירות על רקע פעילות בארגון פשיעה, פשעי שנאה (הסתה לאלימות ולגזענות, פגיעה ברגשי דת) עבירות ממניע גזעני, עבירות מין, עבירות בנשק, עבירות נגד בטחון המדינה, גרימת מוות ברשלנות ועוד.
בנוסף לכך, התכנית מכוונת יותר לעבריינים חוזרים – מי שחוזרים ופושעים בעבירות דומות, או כבר בילו תקופה בכלא בעבר ובכל זאת חוזרים לאותן עבירות. הדגש המרכזי בתכנית אינו על ענישה כפי שאנו רגילים לתפוס את מערכת המשפט, אלא על שיקום וטיפול. לכן, קציני שירות המבחן של משרד הרווחה ממלאים תפקיד מרכזי בתכנית.
ייחוד נוסף של בתי המשפט הקהילתיים הוא בכך שהצוות בהם נותר קבוע – כלל דיוני הקהילתי בבית משפט מסויים נערכים תחת שופט או שופטת אחת, דרך תובע או תובעת אחת מהתביעה המשטרתית, ובליווי קציני שירות מבחן קבועים. בבית המשפט הקהילתי בתל אביב, הדיונים נערכו תחת השופט שמואל מלמד, כאשר את התביעה ייצגה עו"ד סיון אטיה מהתביעה המשטרתית. הצוות עובר הכשרות יחודיות, הכוללות היכרות עם התופעות החברתיות והבריאותיות שהמשתתפים בתוכנית מתמודדים איתם, והכנה לצורת עבודה במודל שונה ואינטנסיבי, הכולל פרקטיקות של משפט טיפולי.
מרכזת תכנית בתי המשפט הקהילתיים היא ד"ר דניאלה ביניש, מארגון ג'וינט-אשלים השותף בתכנית.
"למעט כמה עבירות לא רלוונטיות, כל מי שהוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בעבירות שיכולות להיכנס לתכנית – יכול להיות מופנה לבדיקת התאמה לתכנית. המשמעות של כניסה לתהליך היא להודות ולקחת אחריות, אז מי שטוען שהוא לא ביצע את העבירה, מראש לא מתאים. אם אדם מוכן להודות, מוכן לקחת אחריות ולהיכנס לאיזשהו תהליך שיקומי – שירות המבחן בוחן את בעיות הרקע. הסיפור הגדול הוא לנסות לתת מענה לבעיות רקע קשות ברקע של העבריינות, שזה – אפשר להניח, קיים אצל כולם. אנשים לא נהיים עבריינים מעצמם. תמיד יש ברקע התמכרות, בעיה נפשית, לקויות, אבטלה, עוני, הזנחה, הדרה, מה לא?, בשפע.
אני לא אומרת שזאת הצדקה לבצע עבירה, אבל אנחנו מחפשים את בעיות הרקע כדי לחשוב אם אנחנו יכולים לסייע להם במובן הזה, ולהעביר את אותו אדם תהליך שיקומי. בשלב זה, התביעה צריכה לשאול את עצמה האם היא יכולה לוותר על מאסר בפועל לאותו נאשם, בהינתן הליך שיקום מוצלח. הכוונה היא שמי שלא צריך להיות במאסר אלא צריך הליך שיקומי טוב יהיה באחד, כי אז אין הרבה ערך למאסרים קצרים".
התכניות מיועדות בעיקר לעבריינים חוזרים?
"כן. יכול להיכנס לתכנית גם אדם ללא עבר פלילי, אבל שיש לו פוטנציאל. מי שהחליק פעם אחת, ורוב הסיכויים שהמפגש עם בית המשפט הספיק לו, רוב הסיכויים שלא יקבל מאסר בכל מקרה, וגם אין לו צורך בכל התהליך. המטרה היא בהחלט לטפל באנשים שהם 'דלת מסתובבת' – שוב ושוב חוזרים לבצע עבירות, מאסרים לא הרתיעו אותם ולא הספיקו, בדיוק החברה האלה שכבר בילו בכלא, ובילו עוד פעם בכלא, ושהדרך הרגילה לא מועילה מולם. זה גם לא מפתיע. קחי את דוגמת ההתמכרות. אם מישהו מכור – בין אם נשלח אותו ובין אם לא נשלח אותו לכלא – אם טיפלנו בהתמכרות יש סיכוי טוב שהוא פחות יבצע עבירות, אבל אם לא טיפלנו בהתמכרות אז זה כמעט לא משנה מה תעשי לו אם הוא עדיין צריך את הכסף למנה הבאה לסם".
הרבה מהעבירות בתכנית הן של אלימות במשפחה.
"כן, בערך 20%. בערך חצי מזה הם אלימות כלפי בנות זוג, ובמקרים בודדים גם כלפי בני זוג, והחצי השני זה אלימות כלפי ילדים, שם הרבה פעמים דווקא הנשים פוגעות".
איך תוכניות הטיפול האלה נראות? האם בת הזוג לוקחת חלק בתהליך?
"בוודאי. באופן כללי כל תהליכי השיקום שלנו הם מאוד הוליסטיים, מתוך מחשבה שאדם חי במקום מסוים, וגם ביצוע עבירות וגם אורח חיים מושפע מהנסיבות ומהחיים שלנו, ממה שקורה שם. אי אפשר לנתק, לשלוח אדם לסדנת שליטה בכעסים ולא לשאול אם יש חובות בבית, זה אותו דבר. תיקי אלימות מאוד חמורים, שאנשים הולכים בגינם להרבה שנים בכלא כי הם מסוכנים או כי הם פגעו פגיעה מאוד קשה, הם לא אצלנו מלכתחילה. אבל מי שבאופן אמיתי מיועד למאסר קצר – יחזור להתגורר בבית או באיזור, מה שאומר שהסיכון ממנו אולי ימנע למספר חודשים, אבל לא יפסיק, וזה בדיוק הקהל שאנחנו מחפשים.
ברוב המקרים יש עוד קורבן מעורב. אלא אנשים שגרים בבית, ועדיין יש קשר עם בני הזוג או הילדים. מטבע הדברים, בטח כשמדובר בהורים וילדים, אבל גם כשזה בני זוג, מלכתחילה בת הזוג משותפת ומשתתפת בתהליך, בודקים מה קורה איתה, הרבה פעמים הסיפור הוא טיפול זוגי, סיוע לקורבן, סיוע לילדים. לפעמים יש הרחקה לתקופות מסוימות, חבר'ה שצריכים הרחקה הולכים לאותן מסגרות שלמדינה יש להציע, ורק אחרי אבחון מחודש של מסוּכנוּת, נשקלת חזרתם הלאה. תמיד מה קורה עם בת הזוג והילדים זה חלק גדול מהסיפור, הם מלווים עצמאית, ויש להם עובדת סוציאלית משלהם. אי אפשר לטפל בגבר שמכה את אישתו בלי לבדוק מה קורה עם אישתו ולשלב אותה בטיפול, זה לעצום עיניים".
מה המקום של הענישה בתכנית?
"על משתתף שעמד בתכנית בהצלחה ייגזר עונש בתום הסדר הטיעון, זה יכול להיות מאסר על תנאי, קנס, פיצוי, שירות לתועלת הציבור. יש הסכמה מראש שאם ההליך יוכתר כהצלחה, התביעה תמנע מדרישת עונש מאסר בפועל. היא יכולה לבקש הרבה דברים אחרים, הרבה פעמים מוסכם מלכתחילה מה היא תבקש, אבל לא מאסר במקרה של הצלחה".
ביחס לזה שהתכנית התחילה בארץ ב-2014, עוד מוקדם לשאול על אחוזי שיקום?
"אנחנו רואים בפועל יופי של דברים. אחוזים זה מוקדם מדי, אנחנו בעיקר תוהים מה יקרה לאנשים בעוד זמן, אלא שסיימו עכשיו מצבם מעולה, השאלה היא איפה הם יהיו עוד שנה-שנתיים. יש לנו נכון להיום כ-60 מסיימים בהצלחה וכ-80 חבר'ה שנשרו מתחילת הדרך וקיבלו את עונשם כרגיל. בנוסף, כמעט 200 משתתפים עדיין בתהליך, הרבה מהם בשלבים מתקדמים. אנחנו בהחלט צופים אחוזים גבוהים יחסית של הצלחה, יש לנו גם הרבה מאוד אינדיקציות שזה אכן כך. אנחנו רואים הרבה מאוד התייצבות בדברים מאוד מרכזים שהרבה שנים לא היו יציבים – בעיות בריאותיות, התמכרויות, וכו'.
יש לנו אינדיקציות ראשוניות שנותנות לנו יסוד להאמין שאנשים יותר עומדים על הרגליים וככל הנראה יש להם יותר כלים לנהל חיים יותר נורמטיביים, אבל כדאי להגיד את זה בוודאות כמובן צריך שהם יסיימו, ולראות מה קורה איתם שנה שנתיים אחרי הסיום. אני יכולה להגיד שהמסיימים שלנו באמת מסיימים תהליכים קשים במצב מדהים, עם הרבה מאוד יש לנו קשר, חלק סיימו כבר לפני שנה וחצי וממשיכים להגיע לאירועים, לבוא בחגים, חלקם משמשים מנטורים למשתתפים חדשים, יש לנו הרבה אינדיקציות להראות שאלה שזה עובד בשבילם, זה עובד טוב. אבל בשביל להיות לגמרי מדויקים אנחנו צריכים מחקר וזמן. רצידיביזם (עבריינות מועדת – ע.י) מודדים אחרי 5 שנים. רוב הנפילות קורות בשנה שנתיים אחרי ההליכים, אז אותי מעניין לראות מה קורה בשלב הזה".
מה הביא אותך להתחיל לעסוק בתכנית?
"זה תחום המחקר שלי. למדתי על התכנית בארה"ב והבנתי שמה שאפשר שם אפשר גם אצלנו, שזה ראוי. אני מאוד מאמינה בתכנית הזאת, מאוד מאמינה שאנחנו צריכים למצוא פתרונות יותר אפקטיביים, ראויים והוליסטיים לבעיות של פשיעה שאנחנו יודעים שקיימות. הבעיה ידועה ומוסכמת על כולם, ואת רואה היום את המגמה הכללית – אנחנו מבינים במשפט הפלילי ובכלל שצריכות להיות חלופות לכליאה, שכליאה היא ברירת מחדל שהיא לא תמיד אפקטיבית. היא הרבה פעמים מנציחה חלק מהבעיות. בהיעדר שיקום בכלא, הרבה מהאנשים האלה חוזרים בדיוק לאן שהם באו, ובדרך כלל במצב יותר גרוע. אני גם מאמינה בזה שפשיעה היא תולדה של הרבה מאוד בעיות חברתיות, כלכליות ואחרות, של מרחב הזדמנויות מצומצם, אני חושבת שכחברה אנחנו חייבים לאפשר מתן אחר של הזדמנות מצד אחד, וחלופות יותר אפקטיביות ויותר ראויות, ומבחינה נורמטיבית גם רצויות יותר בעיני, אם אפשר. פתרון הכליאה והענישה של ההליך הפלילי לא נזנח – זה מה שגם מחזיק במובן מסויים במודל הזה. אם צריך ואין ברירה זה אפשר תמיד. השאלה היא אם אפשר לחשוב גם אחרת".
עד כמה את רואה את התכנית מתרחבת בעתיד?
"ההליך הפלילי הרגיל תמיד ישאר המיינסטרים, זה כך גם במקומות בהם בתי המשפט הקהילתיים קיימים כבר 20-30 שנים. מה שאני צופה ומתחיל לקרות, זה שיורחב מגוון הכלים להתמודדות עם עבריינות. אני מקווה שבית משפט קהילתי יתפוס נפח משמעותי בהקשר הזה. לצערי הרבה מאוד מהעבריינים מאוד מתאימים. בתי הכלא מלאים באנשים עם לקויות למידה ולקויות נפשיות ומוגבלויות, עוני, הדרה והזנחה, אנחנו רואים את זה, לא המצאנו את זה שאלה מקורות הפשיעה. ככל שאפשר להתמודד עם הבעיות האלה בדרך אחרת, ודאי שעדיף. אף אחד לא שש לשלוח אדם לכלא, אני לא חושבת ששופטים חותמים על פסקי דין של כליאה בשמחה. אבל בהינתן זה שזה המענה המרכזי היום, אני חושבת שאנחנו צריכים לעבוד מאוד קשה כדאי להפוך את זה לא להיות מענה יחיד. יש ביקורת בכל העולם על זה שצריך לחפש חלופות לכליאה, היא לא מספיק אפקטיבית, והרבה פעמים מנציחה לא מעט בעיות. כליאה היא כמובן הליך מאוד פוגעני, שלפעמים אין ברירה אלא לנקוט בו, אבל אני מקווה שבעתיד בתי הכלא ישארו לאלה שבאמת פגעו בחברה בצורה מאוד משמעותית, או שהסיכון שנשקף מהם הוא באמת כזה שצריך להרחיק אותם להרבה זמן. בהינתן העובדה שכמעט 80% מהאסירים שפוטים לשנתיים ומטה, אני תוהה כמה אנשים באמת עונים על הקריטריון הזה כבר היום".
איך ניתן להסביר את זה שנשים מהוות פחות מרבע מהשתתפות בתכנית?
"בהתחשב בעובדה שעבריינות נשים היא בערך 7% מכלל העבריינים, אז יש אצלנו אחוז מאוד גבוה של נשים. יש כלא אחד לנשים בארץ, יש בו 200 מיטות והן לא מלאות, לעומת אלפי אסירים גברים במדינה. השאלה היא דווקא איך אני מסבירה את האחוז הגבוה יחסית של נשים. אני חושבת שעבריינות נשים הרבה פעמים מאופיינת בהרבה מבעיות הרקע – יש טראומה כמעט תמיד, ומצוקה. יש מחקר מאוד מעציב אבל נכון על הקהל של נווה תרצה, למעלה מ-90% ממנו דיווחו על טראומה מינית בעברן. למערכת יותר קל לקבל את זה ולחשוב על סיכום לנשים ועל ענישה פחות קשה לנשים. אז הרבה מעבריינות נשים היא עבריינות שהפרופיל שלה מתאים, ובנוסף – יש עדיין נטייה למערכות להיות יותר סלחניות, ולשלוח יותר נשים לתהליכי שיקום, ודאי אם הן אמהות, ואם יש ילדים קטינים בבית. השאלה הגדולה היא איך אנו מגיעים לעבריינים הגברים שהם באותו פרופיל ועדיין מנהלים נגדם הליכים אחרים. אנחנו כנראה ממצים את הפוטנציאל של הנשים שיכולות להגיע אלינו אבל לא ממצים את הפוטנציאל של הגברים.
אחד הצדדים המהותיים בתכנית הוא הסנגורים המלווים את המשתתפים. עו"ד איתי בר עוז מהסנגוריה הציבורית, ליווה בשנים האחרונות נאשמים רבים שלקחו חלק בבתי משפט קהילתיים.
מה ההתרשמות שלך מהפרויקט?
"בית משפט קהילתי זה דבר מדהים בעיני, זה דבר נפלא. כל סנגור שואף כמעט בכל תיק פלילי לשיקום של הנאשם, לתיקון שלו, לפצות את מי שנפגע, וכמובן גם למנוע עבירות נוספות ולשקם את העבריין, כדי שלא יחזור מעשה העבירה ויתקן את דרכיו. ובבית משפט קהילתי מתאחדים כל הגורמים – גם התביעה, גם בית המשפט וגם שירות המבחן – למטרה שהיא בעצם סנגוריאלית – של שיקום ותיקון. ברגע שזה קורה, זה חלומו של כל סנגור. בית משפט קהילתי מגשים לדעתי את היעדים ואת החזון באופן יוצא מן הכלל, יש הצלחות מוכחות, אני רואה בעתיד אולם כזה של בית משפט קהילתי בכל בית משפט בארץ. אני חושב שזה דבר שצריך להתרחב. יש רגעים דרמטיים ומרגשים בצורה בלתי רגילה בדיונים בבית משפט קהילתי, וזה באמת דבר יפייפה. יש אנשים שזה ממש משנה להם את כל החיים ומתקן אותם לחיוב. וגם על הדרך הם רואים איך אנשים חשובים כמו השופטת והתובעים באים ועוזרים להם, ובאמת משתדלים מאוד שהם יצליחו בהליך".
התכנית החלה רק ב2014 – האם אפשר באמת לדבר על הצלחות מוכחות?
"אני יכול לראות את זה כבר מההירתמות של הנאשמים להליכים. מזה שאדם משנה את הגישה שלו כלפי המערכת, התביעה, בית המשפט. הוא נותן אמון. היה לי לקוח בבית משפט קהילתי, שעלה לארץ והתחתן עם ישראלית, יש להם ילדים, אבל לו אין מעמד ברור בארץ. במשך שנים הוא לא האמין במוסדות, עבר הרבה מאוד אכזבות, ובאמת היה מאוד אנטי, וגם בדיונים הראשונים בבית משפט קהילתי הוא היה מסוגר וחשדן. כחלק מהתכנית בבית המשפט הקהילתי הגיעה אליו קצינת מבחן הביתה, ונתנה לו ספרי לימוד לבת שלו, לבית ספר, דברים שהיו חסרים לו מפאת עוניו. ומהרגע הזה – היה אפשר לראות איך הגישה של האדם הזה השתנה ב-180 מעלות. פתאום הוא רואה שיש מי שנותן, ויש מי ששומע אותו בסבלנות, ושמכיל גם את הצרות שלו והכאבים שלו, והפך להיות חניך מצטיין. הוא סיים בהצלחה את התכנית, עבר קורסים של אוניברסיטה בע"מ, ומצא את עצמו הולך לאוניברסיטת תל אביב ולומד עם סטודנטים.
זה הערך המוסף של בית המשפט הקהילתי. זה מה שמשנה את הגישה לחלוטין. אז לבוא ולהגיד שאין הצלחות מוכחות? האיש הזה כבר 3 שנים לא מסתבך בפלילים, מאז שהוא התחיל בבית המשפט הקהילתי. זאת כבר הצלחה, אדם שהיה נעצר חדשות לבקרים. אז כן, רואים את זה, רואים את השינוי מול העיניים, ונכון שאמפירית יהיה צריך לבחון את זה למשך שנים ולבחון את אחוזי הרצידיביזם והאם הם יורדים, אבל אני, בתור מי שמייצג הרבה בבית המשפט הקהילתי רואה את הלקוחות שלי, אני רואה איך הם משתנים. אני רואה איך אנשים מוכנים פתאום לגמול את עצמם מסמים, ולשנות את הדפוסים שלהם ביחס לאישה ולילדים, ואני רואה את זה מול עיני כבר כמה שנים. אז לפי דעתי ההצלחות כבר מוכחות.
למי אתה מאמין שהתכנית מתאימה?
"קהל היעד המרכזי של בתי המשפט הקהילתיים הם עבריינים חוזרים, ואנשים שסובלים מריבוי בעיות, לא בעיה אחת. למשל – גם התמכרות, וגם קשיים כלכליים. אבל, אני חושב שהתכנית הזאת מתאימה לקהל הרבה יותר רחב, גם אנשים שזאת העבירה הראשונה שלהם, גם לצעירים, עד גיל 30 שצריכים יד מכווינה טיפה יותר חזקה, שאין להם דמויות הוריות מציבות גבול שיגידו להם מה מותר ומה אסור. התכנית הזאת מתאימה כמעט לכל מי שנכנס להליך פלילי, לוקח אחריות על המעשים שלו, ויש לו רצון לשינוי, כי התכנית דורשת עבודה מאוד קשה. אם אין רצון לשינוי ואין מוטיבציה, אז חבל על הזמן".
זה מבחינתך גם ההסבר למספר לא קטן של משתתפים שנושרים?
"בוודאי, היו לי לקוחות שהם עבריינים חוזרים, שמכורים הרבה שנים לסמים, והם רואים שהם נדרשים להגיע פעם בשבוע לבית המשפט, ופעם בשבוע לשירות מבחן, ועוד פעם בשבוע לטיפול, והם כבר מעדיפים לשבת בכלא 4-5 חודשים ולסיים עם זה. בגלל זה אני אומר שצריך פה רצון אמיתי וכן לשינוי, אחרת זה לא יעבוד".
"בית משפט קהילתי זה כמו משפחה"
ת', בן 31, סיים את התכנית בהצלחה לפני 3 חודשים, לאחר השתתפות של שנה ו-4 חודשים בבית המשפט ברמלה.
איך ההשתתפות בתכנית הייתה עבורך?
"בהתחלה זה קצת מלחיץ, כי את לא יודעת למה את נכנסת. בית משפט קהילתי, בסדר, אבל מה זה? את חושבת שזה כל היום להיות אצל קציני מבחן, פסיכולוגים, ואיפה ששולחים אותך את צריכה תמיד להגיד כן להכל. קצת מלחיץ בהתחלה, כי את אומרת – איך אני אפנה זמן להכל? גם עבודה, גם קצין מבחן בבוקר, יכול להיות שיהיו לי קבוצות עם אנשים, איך יקבלו את זה בעבודה, מתי יהיה לי זמן לעצמי אם אני צריך להיות בבתי משפט בתדירות של כל שבועיים או כל שבוע. אבל, זה תהליך, למי שרוצה באמת לעבור את התהליך הזה ולשקם את עצמו, את הבעיות שלו, לי למשל היה בעיות אלימות. מי שבאמת לוקח את התכנית הזאת ברצינות ולא לוקח אותה רק כדי לא להיכנס לבית סוהר, ירוויח".
אתה הצלחת להתחייב לתכנית?
"לי פעם אחת היה משפט, ועשיתי את המשחק שאני חושב שהיום אנשים גם עושים – להשתתף רק כדי להימנע מבית סוהר. בסוף חזרתי עוד פעם לפה, עוד פעם על נושא אלימות. הייתי אמור לשבת חצי שנה בכלא אוטומטית, כי היה לי תיק אחד על אלימות עם בת זוג, ואז היה לי תנאי למשך שנתיים – כלא לחצי שנה, אם אני עושה עבירה בשנתיים האלה. והיה לי ריב עם אחותי, היה קצת ידיים, קללות וזה, והיא הגישה עלי תלונה, עורכת דין מטעם המדינה הצליחה להעביר אותי לבית משפט קהילתי לעבור את השיקום, את כל הטיפול שעברתי שם. הייתי בקשר עם קצין מבחן, הפסיכולוג שהיה לי, כל האנשי תמיכה, כל פעם שהייתי צריך משהו, שהיה לי לחץ ממשהו שעברתי, תמיד היה לי איפה לפרוק. זה נתן לי תמיכה".
קיבלת טיפול ספציפי לבעיית האלימות?
"תראי, אני לא בן אדם אלים, אבל הסיטואציות הביאו אותי, והיה לי כזה פתיל קצר שלא הייתי יכול להשתלט עליו, לא הייתי חושב מה יהיו ההשלכות, הייתי עושה ואחרי זה חושב. בשיחות שהיו לי עם הפסיכולוגית למדתי לפני שאני עושה משהו, לפתוח כמה כיוונים. והיה לנו כל מיני סדנאות מבית המשפט הקהילתי. לקחתי מפה כלים, ומהקבוצות האלה כלים. פעם קצין מבחן אמר לי, 'איפה שיש אש, תברח'. זה משפט שאני לא יודע איך, הוא נתפס לי חזק בראש, והיום איפה שיש בלאגן ואש אני מעדיף ללכת, לקחת צעד אחד אחורה, ולא כמו שהייתי פעם – שהייתי מנסה לראות למה נדלקה האש, נכנס פנימה ובסוף גם מסתבך. היום אני לוקח צעד אחורה, מעדיף את הפינה שלי, את השקט שלי, ומעדיף לא להסתבך".
אתה מרגיש שזה יעזור לך גם בעתיד?
"כן, קודם כל צריך לשנן את זה ביום יום, זה לא אומר שאם נגמר הבית משפט קהילתי אז אתה מפסיק להשתמש בכלים שקיבלת. ביום שאני אפסיק להשתמש בהם אני אחזור עוד פעם להתעצבן מהר, עוד פעם לא לחשוב על התוצאה שתהיה אם אני אגיב ככה או ככה בצורה כזאת, זה משהו שתמיד צריך לשנן את זה בחיים, שזה יהיה מוטבע בי. עד היום הייתה לי התנהגות אחרת, וזה עכשיו משהו שצריך לשנות. ובשנה ו-4 חודשים את עושה את התהליך הזה, כי את באמת רוצה לעשות אותו, ואת מתרגלת אותו ביום יום שלך, כי את באה לקצין מבחן והוא שואל אותך איך עבר השבוע, אם היה משהו, ופתאום את שמה לב שהיו מקרים שהשתמשתי בכלים שהביאו לי, והכלים האלה עלו לי לבד, בלי שאני אחשוב על זה, זה משהו שהיה לי מוזר וכיפי שלא התנהגתי בצורה חריגה ועוד פעם באלימות, והצלחתי לפתור את הבעיות שלי בדרך אחרת. ככה אני משתדל להתמודד ביום יום".
מה שעזר לך היה בעיקר הפסיכולוגית?
"זה הפסיכולוגית, זה הקצין מבחן, זה השופטת, זה כל המערכת. בית משפט קהילתי זה כמו משפחה. זה נותן לך יותר חום. נותנים לי עוד צ'אנס בחיים. אם הייתי הולך לבית משפט רגיל הייתי הולך לבית סוהר, כבר יש עליך כתם, ואני לא יודע אם הייתי משתקם, כי כשאת יושבת בתא עם אנשים בעייתים את לא יכולה פתאום להתנהג בסדר. אז לא יודע אם טיפול בתוך בית סוהר היה משנה אותי. פה קיבלתי הזדמנות, ולקחתי אותה בשתי ידיים".
איך הרגשת כשסיימת את התכנית?
"אני מרגיש שאני חלק מהבית משפט הקהילתי. לכל החגים, ולכל הפעילויות שהם עושים אני עדיין מוזמן. איכשהו זאת נהייתה עוד משפחה, ותמיד יש אוזן קשבת, גם כשאני אצטרך את קצין המבחן, אם תהיה לי בעיה, אני יודע שאם אני אתקשר אליו יהיה לו זמן בשבילי. זאת נהייתה משפחה, באמת. באמת אנשים שרוצים לעבור שינוי, ולא אנשים שרוצים למנוע מעצמם להכנס לבית סוהר".
איזה פעילויות בית המשפט עדיין מקיים?
"היה לנו למשל פעילות עם מישהי שלימדה אותנו לדבר מהבטן. לימדו אותנו – אל תהיה תמיד בטוח במה שאתה חושב. תמיד תשאל, אולי יש שינויים, אולי הבן אדם שמולך רוצה משהו אחר ממה שאתה חושב. את לומדת לתקשר עם הבן אדם שאת שואלת שאלות, לא תמיד להיות מקובע על אותו דבר. לקחו אותנו למשל ליום כיף, יום של גלישה בים, עושים לנו מסיבות חנוכה, והכל, לא יודע איך להסביר, זה נהיה משפחה. בחנוכה עשו לנו מסיבה, והיה שם מישהו שאמר לי שבאותו יום שסיימתי את התכנית הוא התחיל אותה. הוא שאל אותי אם זה באמת מה שאומרים, ועוזר, ואמרתי לו – כן, אם אתה לוקח את זה ברצינות אתה תעבור את השינוי. אם לא תקח את זה ברצינות לא תעבור. וכל בעיה שתהיה לך הם יעזרו לך. עם סבלנות, תשיג את זה".
התכנון כלפי העתיד כולל את התרחבותה של תכנית בתי המשפט הקהילתיים, ופתיחת ארבעה בתי משפט חדשים מסוג זה – בירושלים, בחיפה ובצפון.
